אמש תם פרק פוליטי ממושך, ממש עידן. לא, לא בישראל, ואפילו לא במקום נוסף במזרח התיכון. אמש התפטר ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, לאחר שליטה כמעט אבסולוטית בפוליטיקה האיטלקית בעשור וחצי האחרונים. התפטרותו באה על רקע משבר עמוק בכלכלה האיטלקית, השמינית בגודלה בעולם והרביעית באירופה.
את התפטרותו ליוו קולות צורמים של אלפי אקטיביסטים, שבירכו בקולניות על ירידתו מעל הבמה הפוליטית. הביקורת הקשה נמתחה על "מורשת ברלוסקוני", שכללה בין היתר נפוטיזם ושחיתות במינויים, השתלטות על כלל ערוצי המדיה באיטליה בעיקר באמצעות ההון הפרטי הגדול שלו, וחגיגות ההוללות עם נשים צעירות וקטינות, להן היו שותפים גבריים רבים נוספים, מצמרת הפוליטיקה, העסקים והתקשורת האיטלקית. ממש ימי פומפיי האחרונים. ולמה כל זה צריך לעניין אותנו, מעבר לצהוב ולאפקט הגלובלי שעלולה לייצר מפולת כלכלית איטלקית? משום שבישראל מתרחש תהליך שונה אך דומה של רתימת התקשורת לטובת סדר יום ואינטרסים שלטוניים.
לשכת נתניהו, שבסיבובים קודמים הצטרף למאמצים להנשמת ערוץ 10, מובילה קו ברור לטובת סגירתו. עוד לא שכחנו את ההתפטרות הדרמטית של גיא זוהר משידור יומן השבוע של הערוץ, לאחר השפלת ההתנצלות בפני שלדון אדלסון, מקורבו של נתניהו, ובכירי הערוץ מדברים על רמיזות עבות כפיל מצד עוזרי ראש הממשלה על הצורך בסילוק עיתונאים מבקרים וחוקרים כרביב דרוקר כתנאי להמשך קיום הערוץ.
בעיתונות הכתובה עושה החינמון "ישראל היום", בבעלות אותו אדלסון, שמות בעיתונים החופשיים ומביא בעקביות להפסדים מתמשכים בהארץ, ידיעות ומעריב.
בגזרת רשות השידור, בחישת לשכת ראש הממשלה במינויים השונים שברה כנראה את שיאי קודמיו. דוברו לשעבר מונה ליו"ר הרשות, ומקורביו מקדמים ככל הנראה פגיעה בעיתונאים נושכים, דוגמת קרן נויבך, בטלוויזיה ובתכניתה היומית הרדיופונית, "עושים סדר".
תקשורת חופשית הציקה תמיד לבעלי השררה. ככל שכוחו הפוליטי של בעל השררה גדול וממושך יותר, כך עולים בהתאם הניסיון וגם היכולת לפגוע ולהשתלט על התקשורת החופשית. באיטליה הפכה הטלוויזיה לרצף שעשועונים מאוכלסים ביפהפיות דקות גזרה, והעיתונים לרדודים ו"אובייקטיביים". כל זה אפשר לברלוסקוני להנהיג את ארצו לעברי פי פחת, ולסכן בכך את יציבות הכלכלה האירופאית והעולמית בכלל.
במדינה כשלנו, הנתונה לאיומים ולשאלות קיומיות דרך שגרה, אין לנו את הפריבילגיה לאפשר התדרדרות כזו של התקשורת ואיתה היכולת לביקורת ולאופוזיציה אפקטיבית. סופה של החירות לנצח, גם אם באיחור. עדיף לכולנו שמחירי האיחור לא יהיו בלתי נסבלים. נתניהו, הרפה מכלב השמירה של הדמוקרטיה! ויפה שעה אחת קודם.
מודאגים מחופש העיתונות? כתבו בתגובות או לחצו Like