אבל צרת רבים חצי נחמה. הכרת הגזענות שבתוכי היא היכרות עם האנושי שלי. כפי שאמר ניטשה: "אנושי מדי". היכרות עם המנגנונים האבולוציוניים והפסיכולוגיים שדוחפים אותנו לחשדנות וערנות מול "אחרים". כאלו שגורמים לנו להרגיש שאדם "זר" מדבר חזק ומהר מדי, מתנהג באופן משונה, מאיים או אידיוט. מוזמנים להרחיק עדות: מה אתם חושבים על קבוצת "היפנים" (בואו נודה שלהישבע שכולם אכן ממוצא יפני, לא נוכל) במוקדי התיירות העולמיים ששוטפים את הרחובות בצחקוקים ומצלמים כאילו אין מחר? מה אנחנו חושבים על ה"פיליפיניות" שעובדות ימים ולילות עם הסבים וההורים שלנו? (מזכיר לי את שלט הפרסומת של חברת כח אדם באשקלון שהבטיחה "פיליפיניות מרומניה"). מה קורה לנו כשאנחנו שומעים ערבית מודגשת באוטובוס צפוף? וכשאנחנו נתקלים בקשישים איטיים ורוטנים (על אייג'יזם, אחת המחלות הגדולות של התרבות שלנו, ניתן לדבר שעות)?
ואהבת את הגר?
תגידו "חפיף". תאמרו שזה לא רק טבעי, אלא בריא ונחוץ לפעול בעולם בלתי צפוי בחשדנות בריאה. אני לא מתווכח. אפשר לשים בסימן שאלה האם מנגנונים שרכשנו במהלך שיטוטי ציד ולקטות בסוואנות ויערות עבותים מתאימים אחד לאחד למציאות של ימינו, אבל נעזוב. ודאי שכדאי לחדד חשדנות ויותר מזה בלילה חשוך מול קבוצת גברים צעירים, במיוחד אם את אישה, אבל זה לא העניין. השאלה היא עד כמה אנחנו נותנים יד למה שמתחיל כחשדנות בריאה, ממשיך באבולוציה בסיסית ונגמר בהכללות, העדפה לדומים לנו וטינה ושנאה ל"אחרים". ממש כמו האמרה האינדיאנית, זאב הגזענות נמצא בכל אחד מאיתנו. השאלה היא האם אנחנו מאכילים אותו או את הזאב הפוקח עיניים, מושיט יד, רוצה ללמוד על העולם שמחוץ לגבולותיו ועל האנשים, טובים ורעים, שנמצאים מעבר לחצר שלו, גם אם בזהירות נחוצה.
ישראל חווה שיא של גזענות. העם שקם על האתוס של "ואהבת את הגר כי גר היית בארץ נכריה" חווה משבר, שבא לביטוי בשנאת ערבים/חרדים/רוסים/פליטים/אתיופים וישראל היא אנחנו. החרדים, הערבים, הרוסים, המזרחים, האתיופים, הפליטים. הגזענות לא נפרדת מאיתנו. ועלינו המלאכה לגמור. ואנחנו המבוגרים האחראיים, שצריכים לאסוף כח ולבודד ולהוקיע את הגזענות בכל מקום בה היא מרימה את ראשה. מלאכת חיים. מלאכת חיים משותפת שיכולה לחבר את כולנו, על הקבוצות והשבטים השונים, כבסיס לבניית חברה משותפת. תיאורית תקשורת ותיקה מספרת על "ספירלת השתיקה". היא מדגימה כיצד דעה קיצונית ומסוכנת יכולה להתנחל בלבבות, גם כאשר רוב רובה של החברה היא נגדה. כל מה שנחוץ הוא "רוב דומם" שמפנה מבט ומניח לפגוע בהומו/אישה/שמן/נכה/חרדי/מזרחי וכו'. הרוב הדומם נותן לפגוע כי זה לא הוא ו"למה לי להתערב". ברגע מסוים, כפי שטבע הכומר המפורסם, יפגעו בנו. ולא יישאר איש שיגבה ויזעק.
ביום שלישי הקרוב, 29.10, נתכנס כדי לשוחח ולבנות כח דרך חיבור לאסטרטגיות מגוונות למאבק בגזענות. נשמח לראות אתכם איתנו. כי טיפה ועוד טיפה תהיינה לים.