קשה לדמיין תקופה כה סוערת, אבל הדבר שצריך להיות משונה בעינינו הוא שהוויכוח המדיני, למעשה, לא השתנה עד היום: מצד אחד מצדדי שתי המדינות. מה שנקרא אז "מחנה השלום", ובהיבריסית מקוללת "המחנה השפוי". ומצד שני אנשי ה"אף שעל", האוהבים את השלום כקונספט כללי, אבל לא מוכנים לעשות בשבילו את הויתורים.
תחשבו על זה. כמו במלחמת חפירות עקשנית, אנחנו מחופרים באותן העמדות. משכנעים את עצמנו יותר ויותר בצדק הבלעדי של המחנה שלנו ולא יכולים כלל להבין כיצד יתכן שיש מי שרואה את המפה הפוליטית (והגיאו-פוליטית) אחרת מאיתנו. כמי שדילג בין קווי החפירות בשנות התשעים, קל לי להסכים עם שורותיו הידועות של עמיחי ולקבוע שמהחפירות הללו לא יצמחו פרחים באביב.
אז מה כן? ראשית, צניעות גדולה. אין לנו את הפתרונות המוחלטים. שנית, נקודת מוצא אחרת. תסלחו לי על הסטריאוטיפ, אבל מלב תל אביב (שאני אוהב עמוקות) קל לנו, לפעמים, לוותר על חברון ובית לחם. מלב המקומות בהם אני חי, נפשית, קהילתית ופיזית, זה כבר הרבה יותר קשה. לא מדובר ב"ויתורים כואבים". מדובר בכריתת איברים ללא הרדמה. מערת המכפלה עם קברי האימהות והאבות. בית לחם עם קבר רחל. יהודה ושומרון בה שקדו אמות אומותינו ואבות אבותינו על בניית האומה העברית, באופנים מוצלחים יותר ובעיקר פחות. אין סיבה אחרת להיות כאן ולא להתגעגע ליבשת שמעבר לים. אין סיבה אחרת לא לטפח את רעיון ופתרון הדרכון האירופאי.
נכון שגם המשפחה הדתית-מזרחית שלי תענה בשלילה לשאלה הווכחנית הידועה "היית בשנים האחרונות בשכונות במזרח ירושלים?", אבל חלקם היו גם היו בשבתות בחברון, בנווה דניאל, עין פרת, אפרת ואריאל. ואני תוהה כמה מן השואלות והשואלים היו לאחרונה בירוחם, דימונה וחצור הגלילית. מדובר בעניינים שבלב. ובלב הקשר ליהודה ושומרון עמוק ומושרש. תחזרו לתמונות שלאחר מלחמת ששת הימים ותבינו מהי "נפש יהודי הומיה".
ובתוך כל זה, גם נפשו של הפלסטיני הומיה. והוא מטפח את זכרון הכפר והקהילה באזור מג'דל (אשקלון, בה גדלתי), עין חוד, יפו, שייח מוניס ועוד ועוד. מאות צלקות מסומנות, אם בכלל, במצבורי אבנים וסבכי סברסים, בצידי הדרכים הנשכחות.
אי אפשר לכחד: מדובר במולדת אחת. ארץ שלא באמת ניתנת לחלוקה תחומה בחומות ומגדלי שמירה. פתרון ההפרדה שחידד אביר "הווילה בג'ונגל", של "הם שם ואנחנו כאן" לא יתקיים לעולם. הסיכוי היחיד לשגשוג הוא חיבור למולדת המשותפת הזו. שהרי בשתי אסטרטגיות מדובר: או היפרדות מוחלטת/דיכוי, שני פנים של תפיסה אלימה, או ניסיון לייצר מציאות המותאמת לחיבור ההיסטורי והרגשי מחד ולתת לו מסגרות מדיניות ריאליות מאידך.
משם אנחנו יכולים לחתור לפתרון שיכלול קיום שתי מדינות ריבוניות ובנוסף, מקסימום חופש תנועה וקליטה לאומית הדדית. המשמעות פשוטה: מתנחלים יישארו במקומם ובתמורה יקלטו פלשתינים בשטח המדינה הישראלית. חומות ומחסומים יוסרו בהדרגה ותיבנה מערכת שתביא, בסופו של עניין, למעבר אנשים, סחורות, עובדים, תושבים ותיירים בין המדינות, כמעשה יומיומי. ממש כמו פדרציה אירופאית המאוחדת בכח הסכמים משותפים ומחויבויות בינלאומיות. העיקרון: מי שמוותר על הכל, יקבל הכל. ריבונות ישראלית ללא עוררין, מול ריבונות פלשתינית מקבילה ופתיחת פתח אמיתי להשפעה ושותפות באזור המזרח תיכוני. לא גירושין חמוצים ולא מעגל דיכוי ותגובה חסר תוחלת, אלא בניית המפריד והמחבר בעת ובעונה אחת.
והבונוס: מי שיפחד באמת מפתרון שכזה הם בעלי הפריבילגיות הכלכליות- חברתיות, שיעמדו מול אפשרות לחיבור אינטרסים וזהויות בדרכים אזרחיות מאתגרות שלא היו בעבר.
בהסתכלות מהצד על חפירות חיינו נראה כאילו כולנו, מצדדי ההפרדה ומצדדי הסיפוח, מדגימים באופן קולע את הגדרתו של אלברט איינשטיין לטירוף- עושים את אותו הדבר שוב ושוב ומצפים לתוצאות שונות. לא הגיע הזמן לשנות כיוון?