מצד אחד, היה הרצון לחזור ולהרגיש את אנרגיות ההמונים, שהתכנסו ברמת גן ובכיכר הבימה. מצד שני, הבטחה לעצמי ולבני בכורי (עוד מעט שבע) שליווה אותי בכל ההפגנות דאז, שהפעם "נחשוב גלובלית, נפעל לוקאלית", כמאמר הסביבתנים. כלומר: נייצר פעולה מקומית שתשתלב במארג הכולל, אך יהיה לה ביטוי ייחודי - מקומי\אזורי משל עצמה.
סוף דבר הוא שביום שישי הלכה ונחלצה לי החוצה הכרעה והחלטנו להרים כדור לאוויר וליזום מפגש ברחבת סינמטק שדרות (העיר הגדולה באזור), החלטה שהתבררה כמוצלחת בסך הכל והביאה עשרות אנשים שיפגשו, בהרכב מורחב, גם במוצאי שבת הקרובה (כולן/ם מוזמנות/ים) על מנת להמשיך בגיבוש קבוצה עם יעדים ותכנית פעולה.
גילינו, שלא במפתיע, שהגעגועים לקיץ 2011 אינם רק געגועים ל"צונאמי" חברתי, שאולי לא יחזור עוד בהיקפים מדהימים שכאלה, אלא גם ואולי בעיקר געגועים לצורך עתיק כגיל המין האנושי, הצורך ב"ביחד" משמעותי, מרחב של הקשבה והחלפת דעות ורגשות, מרחב של חתירה לטוב משותף.
קבוצת הקדושים
לא במקרה כל ההתרחשות הזו מתחוללת ערב חג השבועות. החג החקלאי ביותר בשנה, שהפך לחג "חלבי" וממוסחר עד זרא, נושא דגל משמעותי מאוד בהקשרים הללו: חג הקהל. יום של התכנסות והתאספות קהילתית. יום בו העבריים במדבר סיני התכנסו כאומה חדשה, אך גם "איש על דגלו", כפי שקראנו בפרשת השבוע, "במדבר", על מנת ללמוד יחד את כללי המשחק החדשים שביקשו ליצור קבוצה של "קדושים".
מהעבר המפואר נותר הווה מפואר לא פחות של מאות התכנסויות קהילתיות, בבתי כנסת, במרכזים קהילתיים, בבתי מדרש ובתי לימוד, על מנת ללמוד, ללמד ולהתדיין בסוגיות הבוערות שעל הפרק, מהדרך הנכונה שבה עלינו לחיות את חיינו הפרטיים והחברתיים, דרך סוגיות של קבלת האחר (מגילת רות), הסדרי קרקעות ושיטה כלכלית (שמיטה ויובל) ועוד ועוד.
אני מתאר לעצמי שרוב פעילות ופעילי המחאה החברתית של קיץ 2011 השקיעו אנרגיות בהפגנות אדירות המימדים של מוצאי השבתות, כמו גם בהפגנות קטנות יותר באמצע השבוע. כבר אז ובוודאי אחר כך זכיתי לשמוע לא מעט אנשים, רבים מהם מבוגרים, או "אחרים" (דתיים, יוצאי חבר העמים, יוצאי אתיופיה, אנשי ימין, חרדים) שמצאו דווקא את ה"אוהל" כמרכז העניין באותו קיץ ומאז. המרחב הציבורי, נטול האינטרס המסחרי והסחות הדעת של הפרסומות ושטפי הריאליטי, שאיפשר לחזור ולקיים את המעשה האנושי הבסיסי ביותר: להיפגש, להסתכל בעיניים, לצחוק יחד, לריב, להתווכח על אידיאלים נשגבים ועל הפרוצדורות השוטפות של ניהול "מחנה".
כנראה שזהו הלקח של שבועות, שלכאורה עוצר את תנופת המחאה והבנייה של חלופות מלמטה, אבל למעשה מהווה עצירה חיונית להבנת את הדבר שבלב המהפך הזה: הקהל. קהילה. קול. קולות. אז בלכתכן/ם אל ה"תיקון" הקהילתי שלכן/ם אל תשכחו את הלב המוחה ומבקש עתיד טוב יותר. אם ישאר לכן/ם כח, בואו גם לתיקון חברתי- כלכלי במתנ"ס קרית משה ברחובות, במוצאי החג.