גם שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, מסתבר, היה מהילדים הקטנים בכיתה. וממש כמו בשיר, גם הוא נאלץ לעמוד על ארגז הפוך על מנת להגיע לגובה המיקרופונים באוניברסיטת תל אביב, שהותאמו כנראה לאידיאל המדומיין.
וממש כמו בכיתה, כולם חלשים ומסתירים איזה "סוד" של חוסר שלמות, אבל מפסיד מי שחולשתו נחשפת. וחולשתו של שר האוצר לפיד נחשפה. האיש חד הלשון, המצליף בחרדים ומתעמר בחברות וחברי מפלגתו, הוא הילד הקטן בכיתה. וכולנו מציצים. ומצביעים. ולועגים.
וכדאי שנפסיק. כי בכיתה הגדולה הזו יש מחירים ללעג ואכזריות ויש מחירים לחברה אלימה הבזה לחלשיה. וכדאי שנפסיק, כיוון שהנושא הוא לא יאיר לפיד ולא קומתו הקצרה מדי (הכל יחסי), אלא מדיניותו, שגם היא, הפלא ופלא, רומסת את החלשים ומניפה אל על את דגל הערכים, כדי לגזול את כבשת הרש.
לפיד הרוויח את ההשפלה בצדק
וכדאי שנפסיק כיוון שהשיחדש הבלתי פוסק מסביב ליאיר לפיד מאפשר לשמש לזרוח ולשקוע עוד יום ועוד יום על חברה ישראלית אלופת פערים. על ארץ אוכלת ענייה ואינה שבעה. אז אוכלת ערבייה, וחרדיה, ועוליה, ועובדיה, ומשפחותיה.
וכדאי שנפסיק כי יש ממשלה ברחוב קפלן וראש ממשלה ומשרדי אוצר וכלכלה. ואילו מניעים גלגלים השמים את מעמד הביניים למעמד רגל ואת המעמד הנמוך למרמס מאובק. אז בואו נהיה רציניים אחרי שגיחכנו את עצמנו לדעת: לפיד הולך ומסתמן כגוויה פוליטית מהלכת. כמה אנחנו אוהבים להרים ולהשפיל. כמה לפיד הרוויח זאת בצדק. יש מצב לפנות את זמן הדאחקות לטובת יצירת שינוי? בואו נתפנה להביא תיקון עמוק לחברה שלנו, כי לא יושבי הכיסאות ועומדי השרפרפים יעשו זאת בשבילנו.