רגע לפני מצעד הגאווה רציתי לשתף אתכם במשהו.
גיל 13. אני ואבא שלי לבד בסלון, צופים ב"פופוליטיקה" עם דן מרגלית (אם אני לא טועה). שני הומואים מתראיינים. מרגלית שואל אותם: "אם הייתה היום גלולה שהופכת אתכם להיות סטרייטים, האם הייתם לוקחים אותה?". שניהם עונים ללא היסוס: "לא!". אבא שלי מקלל את הטלוויזיה. מקלל אותם. לידי. באותו רגע אני מת מבפנים, נשבע לעצמי שלעולם לא אצא מהארון.
גיל 24. אנחנו עושים "על האש" אצל אחי בחצר. אני ואבא יושבים לבדנו ליד המנגל. בפחד גדול אני יוצא מהארון בפניו. אבא שלי, התימני השמרן והמאיים, מחבק אותי ואומר שיהיה בסדר, אבל אני יודע שבתוך תוכו הוא מרוסק. שהוא לא מבין את זה, שהוא לעולם לא יבין את זה ושהוא מקווה שיום אחד זה ישתנה.
גיל 31. הקרנת בכורה חגיגית בסינמטק תל-אביב של הסרט הדוקומנטרי שלי: "אמא ואבא יש לי משהו לספר לכם". הסרט הציג את תהליך היציאה מהארון, אבל דרך העיניים של ההורים. מה הם עוברים מרגע שהילד או הילדה שלהם באים ומספרים להם את האמת על עצמם.
בחלקו האחרון של הסרט מצולמת שיחה ביני לבין הוריי. השיחה הזו כמעט לא התקיימה, כי ההורים שלי סירבו להשתתף בסרט. "די כבר להזכיר כל הזמן בטלוויזיה שאתה הומו, למה זה טוב?" ו-"אנחנו לא מעוניינים להיחשף!", היו הטענות המרכזיות שלהם. מנגד, צעקתי אני: "אתם לא באמת מקבלים אותי, אתם עדיין מתביישים בי!".
במשך חצי שנה ניהלנו משא ומתן מתיש בנושא ובסופו הם נשברו והתראיינו. לא כי הם באמת השתכנעו שזה חשוב, אלא כדי לרצות אותי.
גיל 33. רגע אחרי ארוחת שישי. אנחנו יושבים בסלון ואוכלים עוגה של אמא. אבא שלי, התימני הגדול והקשוח, זה שתמיד פחדתי ממנו בילדותי, מניח בידי ערימת דפים צהובים וחושף בפניי שהתחיל לכתוב שירים. אני עובר על השירים, קצת מסתלבט עליו ואומר לו שביאליק הוא כבר לא יהיה.
ואז נוחת בידי השיר הבא, ומפרק אותי מבפנים. זה שיר שמתאר איך אבא שלי הרגיש באותו ערב, באותה הקרנה, בסינמטק תל-אביב:
אנשים מסביב
הבזקי אורות מביכים
ואני בתוך ההמולה
לא מבין למה זה קרה
והמסך עולה
ואז בני הקטן
עם קצת הומור והלצה
מתראיין אצל כולם
בתקווה לעזור לעוד כמה
שגם אני הייתי בתוכם.
וכשהמסך יורד
והוא נושא את דבריו
כולו נרגש ונפעם
כמו שלא ראיתיו מימיי
ובאותו רגע הבנתי
שגם עם בן הומו
אפשר להרגיש נפלא
אני אוהב אותך אבא, אני יודע שהמסע שגם אתה היית צריך לעבור לא היה פשוט בשבילך והיית מעדיף שאהיה ילד "רגיל", כמו "כולם".
אני מאושר לראות את הדרך שעברת. אתה נותן תקווה להמון ילדים אחרים, שבטוחים שההורים שלהם לעולם לא יבינו אותם. אתה מוכיח שהאהבה של אבא לילד שלו היא מעל לכל. מעל לה-כל. נקודה. חג גאווה שמח.