לא הרבה סרטים ריגשו אותי כמו שריגשה אותי תכנית טלוויזיה אחת - "היפה והחנון". הריאליטי הזה מביא אותי לסף דמעות, הרומן בין אור ונלה הוא הדבר הכי אנושי ומרטיט על המסך שלכם, וזה לא תסריט כתוב אלא החיים עצמם.
אחד הסרטים שריגשו אותי עד בכי בצעירותי (לא שאני כזה חתיאר) הוא "איש הפיל". הלב שלי נשבר כשנודע לי שהתסריט מבוסס על סיפור אמיתי. כל כך ריחמתי על ג'וזף מריק, הרגשתי סוג של אמפטיה שאני שומר לאנשים עם מסכנות. ככה גם הרגשתי כלפי אור ועוד כמה חנונים בסדרה. הלב נקשר ונקרע.
אבל אני אשקר אם אגיד שכל הדמעות שלי נבעו מסוג כזה של רגש. דמעתי גם כשהתפוצצתי מצחוק פעם אחר פעם. כי כן, זו גם התכנית הכי מצחיקה שיש. אני מנסה להיזכר מתי צחקתי ככה בפעם האחרונה מול המסך, וחוזר עד לימי התיכון, כשצפיתי לפנות ערב בפרקים של "מיסטר בין". אתם מכירים את זה – אם מישהו מספר לכם בדיחה אחת, תזכרו אותה ותספרו אותה. אבל אם אתם יוצאים מערב סטנד אפ ונקרעים מצחוק במשך שעה וחצי, בסוף אתם לא זוכרים אף בדיחה.
וב"היפה והחנון" לא עוברות שתי דקות בלי שהצופה צוחק, שוב ושוב, עד שכואבת הבטן. יש שם פנינים הומוריסטיות שייכנסו לדברי ימי הטלוויזיה הישראלית.
הפוסטמות כבשו את ליבי
מה שהכי הפתיע אותי לגבי עצמי הוא החיבה שאני חש כלפי כמה מהיפות. בתחילת העונה ראיתי בהן פוסטמות, אך מפרק לפרק הן כבשו את ליבי. ליטל, ענבל, נלה, איב ובמידה מסוימת גם סהר, הן בחורות עם הרבה אינטליגנציה רגשית, וכשהן נפתחות ויוצאות מהעולם הקטן והצר שלהם, ההילה של יופיין מתעצמת ועוטפת.
לגבי הטפשות, הבטלנות, העילגות וקלות הדעת של חלק ניכר מהבנות, אני סבור שהן גם קורבן של נסיבות. כי כשאתה נראה ככה ורגיל לקבל כל מה שאתה רוצה בשל איכויותיך החיצוניות, ואם בנוסף אתה גדל עם חינוך לא מהטופ, אז כנראה שזה מה שיוצא.
מה שבולט בתכנית זה שבעוד החנונים רוצים להשתנות ופתוחים לעשות צעדים כואבים כדי ללמוד להתקרב למין השני, רוב הבנות מעדיפות להישאר במגדל השן הוורדרד שלהם, עם הבייביליס ביד. חבל אבל צפוי.
מתחת לקיטלוג הדיכוטומי ל"יפות" ו"חנונים" מתברר שבסדרה, כמו במציאות, זה ממש לא דו-גוני כמו שזה נשמע. החנונים שונים מאוד זה מזה, וכך גם היפות. לא כולן עאמות, לא כולם מגה-גיקים. יש חנונים שעיקר בעייתם היא תקשורת והתחברות למין השני, ויש כאלה שלגמרי חיים ביקום מקביל. אגב, לא כולם שם גאונים.
אני אישית מוצא את עצמי מרגיש לפעמים יותר קרוב ליפות ולרוב יותר קרוב לחנונים. זה נוגע בי ואני מכור לתכנית. כי כל הזמן מעניין על המסך: האינטראקציה, המשימות, האתגרים, הדאחקות, הדמעות והצחקוקים. אי אפשר להוריד את העיניים. וגם אם חלק גדול מההצגה מבוים, זה עדיין עושה את העבודה ונראה אמין ומצוין. הכי מצחיק והכי עצוב. ממלא את הנשמה בכל קשת התחושות. מרגש במלוא מובן המילה.