סדרת השנה: "ניתוק"
אם הייתה קטגוריה ל"מונח השנה" - ליתר דיוק, אם הייתי ממציא אחת כזו - המתחרים על הצמרת היו "Innie" ו"Outie". כמיטב דרכם של הג'ורג' אורוול והצ'ארלי קאופמן של העולם, "ניתוק" (אפל TV פלוס) לא סתם הציגה תרחיש בלהות אפשרי אלא בראה עולם פנימי שלם ועשיר. האם נרצה לפצל את התודעה שלנו לשני חצאים, כשגרסה אחת מתקיימת רק בעבודה והשנייה רק בחיים הפרטיים? זה התרחיש שהיא הציבה בפנינו לצד שלל שאלות ותעלומות שבטח עוד יסתאבו בעונה הבאה (לפחות). עם קאסט יוצא מן הכלל (פטרישה ארקט! בריט לואר! ג'ון טורטורו!), פתיח מרהיב ושפה עיצובית אחידה, "ניתוק" הביאה למסך הקטן יוקרה קולנועית כמו שמעטות הצליחו לפניה. תנו לנו עוד עונות, ספין-אופים, ספרים נלווים, רק אל תתנו לגאונות הזאת לעצור. כי גם כשהיא מציגה מציאות קרה ומנוכרת, יש לה לב שלא מפסיק לפעום.
מקום שני: "טיפול זוגי" (כאן 11), סדרת הדוקו שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים
ציון לשבח: "הדוב" (דיסני+), "בית הדרקון" (יס, הוט וסלקום), "בנות ברק" (הוט), "חזרה גנרלית" (יס, הוט וסלקום), "האחיין שלי בנץ" (כאן חינוכית), "העידן המוזהב" (יס, הוט וסלקום)
הופעת המשחק של השנה: דורון בן דוד, "שעת אפס" ו"ירושלים"
בין ההצטרפויות ל"מלכות" ו"מקיף מילאנו" והמשך ההצלחה ב"מנאייכ" ו"פאודה", השנה החולפת תיזכר בזכות התפקידים הראשיים של דורון בן דוד בשתיים מהדרמות המשובחות ביותר שעלו בה. בשתיהן הוא גילם דמויות בשם אמיר, אגב. אבל למרות התדמית הלא-מאוד-מוצדקת של שחקן חדגוני, האמירים של בן דוד רחוקים כמזרח ממערב: ב"שעת אפס" (כאן 11) אמיר הוא מורה דמוי אדם ורטה שנקלע לסערה חברתית ותקשורתית בעקבות דעותיו הפוליטיות; ב"ירושלים" (הוט) אמיר הוא קצין בילוש וחקירה מחוספס שמנסה לשלוט במרחב דוד ומעלים עין מכמה שחיתויות (כולל אלה של עצמו). באחת הוא משחק מול מיה לנדסמן, בשנייה מול רותם סלע. ובשתיהן בן דוד מסמן את עצמו כאחד השחקנים הכי חכמים שיש היום בטלוויזיה. הוא יודע לבחור פרויקטים, הוא יודע להישאב לתוך דמויות, הוא יודע להביא תחושה מוכרת וישראלית בכל משימה שמוטלת עליו, והוא בעיקר מוכשר מאוד. עכשיו, כשהוא כבר לא "ההוא מהזה", הברזל לוהט מתמיד. זה הזמן להמשיך להכות בו.
מקום שני: יונג-הי, הבובה המקריפה מ"משחק הדיונון"
ציון לשבח: גיתית פישר ("רצח בריקודי עם"), אוסקר אייזק ("מון נייט" ו"תמונות מחיי נישואין"), שלומי טפיארו ("בלאדי מורי"), אילנית לוי ("העיר הטובה"), מלאני לינסקי ("הצהובות"), ניק רובינסון ("עוזרת בית" ו"המורה"), טלי שרון ("כפולים" ו"ילדות סכסכניות"), משפחת רפאלי ("רפאליס")
סצינת השנה: סנדי ורפאל ב"אפס מאמץ", "רוקדים עם כוכבים"
אני יודע איפה הייתי ב-15 בפברואר 2022. ובכלל, כדאי שגם אתם תזכרו את התאריך הזה - ככה לא תתפלאו כשנגיע לחודש נובמבר ונגלה שריקוד הבכורה של סנדי בר ורפאל פליישמן הוביל לבייבי בום ברחבי ישראל. ברמת התחרות, זה התחיל עם תגובה ראשונית של "טוב, לא הוגן, היא עוקפת את המתחרים שלה בסיבוב", המשיך לעוד נאמברים חושניים ונגמר בהדחה מוקדמת מהצפוי. אבל במישור התרבותי, הריקוד הזה היה הקאמבק האולטימטיבי: לא רק של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12) אל ראש טבלאות הרייטינג, אלא גם של בר ללב הזירה הציבורית. השמועות על מות הקריירה שלה היו מוקדמות מדי, ובגיל 46 היא חזרה לקונצנזוס הישראלי במחי רומבה מהפנטת אחת. ככה בונים ריקודים סלוניים לצלילי סטטיק ובן אל, וככה גורמים למדינה שלמה להיזכר שפעם היא הייתה מאוהבת בסנדי בר.
מקום שני: מקס מ"דברים מוזרים" ניצלת בזכות קייט בוש ומצילה אותה בעצמה
ציון לשבח: פייגי מנסה להתאבד ("ריקוד האש"), קאסי לבושה כמו באודישן ל"אוקלהומה" ("אופוריה"), אמא של יניב ביטון מאחלת שנה טו- ("ארך נהדרת"), הבגידה בפרק סיום העונה ("יורשים"), אווה מקריאה לדברה את המייל ("Hacks"), אדם ודוד שוכבים לראשונה ("העיר הטובה"), השוט הרציף של פרק 7 ("הדוב")
האירוע הטלוויזיוני של השנה: "פשוט ככה"
נכון, הזוכה בקטגוריית ה"אירוע" היא בכלל סדרה - אבל האם "פשוט ככה" (הוט), ההמשך המיוחל של "סקס והעיר הגדולה", באמת הייתה סדרה? לרגעים נדמה שבסך הכל מדובר במאמץ משותף של רשת HBO ומייקל פטריק קינג להביא למסך משהו שאנשים לא יפסיקו לדבר עליו: הבגדים, הרפרנסים, ההיעדרות של סמנת'ה, הדרמות מאחורי הקלעים, צ'ה דיאז. בין אם מדובר בפודקאסטים, ריקאפים או סתם דיונים משרדיים, "פשוט ככה" הייתה השיחה התרבותית הגדולה של השנה, כזו שמשכה אליה אנשים שמעולם לא צפו בפרק של "סקס והעיר" (אהמ). וכשזה המצב, לא פלא שאף קו עלילה או החלטה תסריטאית לא גררו את תשומת הלב התקשורתית כמו שגרר, למשל, לוק הכיסים המוגזם של LTW (דמות שיחד עם שרלוט הוגדרה בצדק, ולא על ידי, בתור גרסה אנושית של "החבובות"). לכן גם לא היה מפתיע לגלות ש"פשוט ככה" לא מועמדת לשום פרס אמי, כי מה כבר ציפינו שיקרה? זו סדרה שנוצרה בשביל שיהיה לנו על מה לדבר, לא בשביל שיהיה לנו מה לראות.
מקום שני: החתונה הגאה הראשונה של "חתונה ממבט ראשון"
ציון לשבח: השידורים הישירים מהפיגוע בדיזנגוף, אלה וג'קי בקרב ציבורי על המיליון של "הישרדות VIP", יובל שמלא כובש את הר המידוריאמה ("נינג'ה ישראל"), עירית ענבי נפרדת בדמעות מהגרלת הפיס, אמיר חצרוני מותקף בשידור של "אונליין TV", יגאל שילון חושף את מצבו הרפואי בסרט "הפספוס של חיי", תחקיר הנידה של "ערב טוב עם גיא פינס"
פריצת השנה: מיה עיברין, "ריקוד האש"
בליווי רעמה אדמונית בוערת, עיניים שאפשר לטבוע בתוכן ושריטות מדממות בגוף ובנפש, פייגי רוזנברג - גיבורת הדרמה "ריקוד האש" (יס) של רמה בורשטיין-שי - הייתה אחת הדמויות המרתקות ביותר של השנה העברית החולפת. בהתאם, מיה עיברין שמגלמת אותה הפכה תוך רגע לשם שאסור להתעלם ממנו יותר: בת 24 נטולת ניסיון על המסך, סטודנטית למשחק ולא משפיענית מזדמנת, כשמעליה מרחף טיימר שסופר לאחור עד תפקיד הפריצה הבא. עם יהודה לוי, עם נועה קולר, עם מי שרק תרצו, מיה עיברין השכילה למנף כל דיאלוג וסצינה לתצוגת תכלית שאי אפשר להישאר אדישים אליה. בסדרה מפעימה גם ככה, היא הייתה המרכיב המפעים מכולם. עכשיו, אחרי דמות ראשונה ומשונה שהביאה אותה לפסטיבלים מעבר לים, מרגש להמתין לפעם הבאה שניתקל בה.
מקום שני: אתי כרייף, האישה שהפכה ראיון ב"עובדה" לקריירה שנייה
ציון לשבח: שרון ברעם וולובסקי ("טיפול זוגי"), אמיר בנאי ("שעת אפס"), אליאב זוהר ("הכוכב הבא"), נח אנגלהרד ("שנות הירח"), ג'אנל ג'יימס ("בית הספר היסודי אבוט"), אוראל צברי ("רוקדים עם כוכבים"), נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי
נבל השנה: "שנות הירח"
אביב גפן ושות' ידעו לאן הם נכנסים. אין סיכוי שלא. אבל גם אם בשלב מסוים הם הבינו ש"שנות הירח" (הוט) תהיה פחות דרמת פרסטיג' ויותר סדרת קרינג', מן הסתם לא עלה בדעתם שהעיבוד הטלוויזיוני לקורות משפחת גפן יהפוך לחגיגת קאלט כמו שלא נראתה פה כבר שנים. דיאלוגים מגוחכים? בערימות. ויזואליה מסויטת? ד"ש לנירו לוי, הוא יהונתן גפן, בוהה מחוץ לחלון ונזכר בטראומות ממלחמת יום כיפור. ניימדרופינג במינון לא סביר? ספרו על זה לשכנים החדשים של סנדרה ומוני. הפאה של עונג אפרון? טוב, הבנתם את חומרת המצב. כולם שנאו את "שנות הירח", אולי כולל חלק מהמשתתפים בה, והמחלוקת היחידה הייתה על השאלה אם זו סדרה שכיף לסבול ממנה או שאפילו זה קשה מדי. היא הייתה כישלון מרהיב בכל קנה מידה תרבותי, ולכן ברור איפה נשמע עליה בעוד, נאמר, עשור: בהקרנות פעילות עם קהל מחופש אה-לה "מופע הקולנוע של רוקי".
מקום שני: סאם לוינסון, היוצר המהולל-ואז-המושמץ של "אופוריה"
ציון לשבח: סיימון לבייב ("נוכל הטינדר"), ג'ון פול וויליאמס ("אחיות רעות"), דיאן שוורץ ("האח הגדול"), צ'ה דיאז ("פשוט ככה"), אופני פלוטון ("פשוט ככה"), כריס נות' (המציאות)
הרגע הביזארי של השנה: איתמר גרוטו הוא האפון, "הזמר במסכה"
במשך שנתיים ומשהו, בכירי מערכת הבריאות (זוכרים אותם?) היו טאלנטים מתבקשים בכל אולפן חדשות. עבור אנשים מסוימים, שמתקשים לעכל את העובדה שטלוויזיה מסחרית נועדה בראש ובראשונה לבידור, הטייטל הרשמי בהכרח אומר שנאסר עליהם להשתטות. גם אם הם כבר סיימו את תפקידם, גם אם התחביב הכי גדול שלהם הוא לשיר או לרקוד. כשפרופ' עידית מטות לוהקה ל"רוקדים עם כוכבים", ההלם הראשוני התחלף די במהרה בהודעות על כך שתתרום את השכר שלה, הדחה זריזה והבנה שתמיד היינו מודעים לצד הפרוע שלה. אבל עוד לפניה, כשפרופ' איתמר גרוטו נחשף בתור האפון ב"הזמר במסכה" (קשת 12) - אחרי ששר את "Bad Guy" של בילי אייליש, לא פחות - כולנו היינו אופירה אסייג שצעקה עליו "תגיד לי אתה אמיתי?" ברגע אותנטי של שוק. גדול הנחשפים של "הזמר במסכה", בינתיים, הוא איש שלא היינו מנחשים בעוד עשור. וזה מה שהופך את הליהוק שלו לכיף אחד גדול.
מקום שני: המסיבה הביתית מהגיהינום של נעמה מריומה, "פריפריה אימפריה"
ציון לשבח: מנהרת הוואגינה ביום ההולדת של קנדל ("יורשים"), ספי עובדיה וליאור קינן בפינה המקוללת "דואט פוליטי" ("לפני החדשות"), הנרי דוד גאה להיות "גזען אחושילינג" ("הישרדות VIP"), כל רגע של אקי אבני בתור רב צבאי קטוע ידיים ("שישו ושמחו"), אילנה ודיאנה מציגות את "ביץ' וואנה רייד" ("האח הגדול")
תופעת השנה: נוכלים ונוכלות הופכים לגיבורי תרבות
כאן לא תקבלו עמדה מוסרית בשאלה "האם ראוי שסיימון לבייב יהפוך לאורח קבוע באולפנים", כי דבר אחד בטוח: סיכום שנה טלוויזיוני בלי "נוכל הטינדר" (נטפליקס) הוא לא סיכום שנה אמיתי. כנ"ל לגבי אנה דלבי של "להמציא את אנה" (נטפליקס), אליזבת' הולמס של "עלייתה ונפילתה" (דיסני+), אדם נוימן של "WeCrashed" (אפל TV פלוס), טראוויס קלניק של "הקרב על אובר" (הוט), אימפריית לולהרו של "לולה-רודפי בצע" (אמזון פריים), סארמה מלנגאיליס של "הטבעונית הרעה" (נטפליקס) ועוד רבים ורבות אחרים. לא כולם הורשעו בהכרח במעשי נוכלות או הונאה - אבל היצירות עליהם, דוקומנטריות ומתוסרטות, מרכיבות את אותו גל תרבותי. חלק ניצלו את הסיפור המפוקפק לטובת מחקר דמות מעמיק, אחרות ויתרו על אהדת המבקרים והיו ללהיטים מסחריים, ויחידות הסגולה (בהן "נוכל הטינדר") הפכו קורבנות כמו פרנילה סחוהולם לסמי-סלבריטאים. מן הסתם לא נשאר עוד הרבה זמן עד שהטרנד התורן יחלוף כמו כל אלה שלפניו, ולכן סביר להניח ששנת תשפ"ב תיזכר לנצח בתור השנה שבה "פיטר הרט" היה לקאצ'פרייז ויראלי למהדרין.
מקום שני: "משחק הדיונון", כי סרבלים אדומים תמיד עובדים טוב בנטפליקס
ציון לשבח: טליה עובדיה מ"האח הגדול" הופכת למשפיענית גזר וטחינה, גברים מעל גיל 30 לא מפסיקים לדבר על "הביטלס: Get Back", פסטיבל התקלות של דיסני+, בריתות שחורים משתלטות על "האח הגדול" ו"הישרדות" האמריקאיות, "עוגה או לא עוגה" מוכיחה שעוד יש לאן לרדת, נטפליקס קורסת מהצלחת "משחק הדיונון" למשבר הגדול בתולדותיה
מבטא השנה: גלן קלוז, "טהרן"
כל נוכל טלוויזיוני שמכבד את עצמו זקוק למבטא בולט מספיק - אבל עם כל הכבוד, אף אחד מהם לא משתווה לשעטנז שגלן קלוז הביאה בתפקיד הבכורה שלה בסדרה ישראלית. העונה השנייה של "טהרן" (כאן 11 ואפל TV פלוס), על אף המגרעות המוכרות שלה (מגרעות פיזיות, באחת העלילות הכי מחוררות בטלוויזיה), הביאה לכאן טאץ' חו"לי שאחרים יכולים רק לקנא בו. שותפות מלאה עם אפל, תקציב מפואר שניכר בכל סצינה, ובעיקר כוכבת הוליוודית אחת שהחליטה שזה הזמן לעטות חיג'אב ולשחק בצמוד לניב סולטן. מרג'אן מונתאזמי של קלוז הייתה הרבה מעבר לדיאלוגים בפרסית עם מבטא בריטי, והשילוב הזה מקפל בתוכו את כל מה שמרגש בה: האס של תעשיית הקולנוע האמריקאית הפך לאס של סדרת דרמה מקומית, והיוצרים הישראליים גילו שתמיד אפשר לחלום בגדול. אפילו צריך. במצב הנוכחי, גם הבלתי אפשרי כבר אפשרי.
מקום שני: ג'וליה גארנר, והפאה של ג'וליה גארנר, ב"להמציא את אנה"
ציון לשבח: מרינה קוזנצובה ("האח הגדול"), אמנדה סייפריד ("עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס"), קולין פירת' ("המדרגות"), ג'ארד לטו ("WeCrashed")
דמות הריאליטי של השנה: דיאן שוורץ, "האח הגדול"
בריונית? מצחיקה? רעילה? כריזמטית? חסרת מודעות? עומדת בצדק על שלה? הקדנציה של דיאן שוורץ ב"האח הגדול" (רשת 13) התאפיינה בקצת מכל אלה ובשום תכונה שבולטת באופן מובהק. קצת כמו צבע חדש שאי אפשר לדמיין בראש בלי להשתמש בגוונים קיימים, היא הביאה למסך דמות סוערת ומסעירה שאף אחד לא הצליח לאכול כמו שצריך. חלק מזה, חלק גדול אפילו, היה באשמתה. ההתנהלות שלה בתוך הבית הייתה רחוקה מלהיות תקינה חברתית. אבל היא כן הייתה תקינה במסגרת חוקי הבית, ולכן מדובר בפרסונה שלמרות כל המגרעות - אפשר וראוי להביא לתוכנית ריאליטי. בעונה עם הרבה מנועים עלילתיים, דיאן שוורץ הייתה המנוע הגדול מכולם, ובחלוף הזמן נראה שהעליהום עליה אחרי ההדחה היה מעט מוגזם. ספרי ההיסטוריה של הז'אנר התמלאו השנה במשפטים כמו "פיפי, חרטטנית, ממציאה, הכי לא קרה", וזו בפני עצמה סיבה מספקת להעניק לה את התואר, גם אם לא את המיליון הנכסף.
מקום שני: וויל סמית', האיש והסטירה המהדהדת בטקס האוסקר
ציון לשבח: ליאם גולן ("משפחת שדה"), מאי ומשה ("חתונה ממבט ראשון"), תמי יחזקאל ("גולסטאריות"), שני גולן ("אהבה חדשה"), יעל צין ("בואו לאכול איתי"), ערן סויסה ("יס מן"), רותם שפי (הזמר במסכה"), אנג'לה ("חזרה גנרלית"), איימי דזן ("פריפריה אימפריה")