את עדנה בליליוס אתם כנראה מכירים בשם אחר. השחקנית מגלמת את מירב חסון בסיטקום הוותיק והפופולרי "סברי מרנן", ומבחינת לא מעט מהצופים הן אחת. "כולם קוראים לי מירב", היא אומרת. "אפילו בחתונה קיבלתי כרטיס ברכה שכתבו בו 'למירב ואשר'". אבל בליליוס לא מתלוננת, "זה תפקיד מתנה, כתבו אותו עבורי. ראו אותי ואמרו 'אין, חייבים בחורה כזאת, רווקה, יצרית, מצחיקה'. מאוד כיף לשחק אותה".
בליליוס מגלמת את בתם הצעירה של סילבן (יהורם גאון) ורחל (יונה אליאן), שעדיין גרה אצל ההורים, בעוד הם לא יכולים לחכות שהיא תמצא כבר חתן ותצא מהבית. "מירב היא כמו התפוצצות של כל התחושות והמאוויים שיש לאישה בגיל 20 עד 35. היא מתמודדת עם כל הטירוף הזה שאנחנו עוברות, עם העולם החיצון שכל הזמן בודק אותנו לפי איך שאנחנו נראות ולא לפי מי שאנחנו באמת". מירב לא נשארת רווקה לנצח – בעונות המתקדמות יותר של הסדרה הדמות נישאה לאהרון כץ (קובי פרג') והזוג הביא לעולם ילד.
כשקיבלת את התפקיד של מירב היית רווקה כמוה?
"כן, הכרתי את בן הזוג שלי כשצילמתי את העונה השנייה, אבל העונה הראשונה כבר הייתה באוויר. הגעתי לדייט והוא אמר לי, 'בדרך כלל אני לא רואה טלוויזיה'. אמרתי לעצמי 'תודה לאל', ואז הוא אמר, 'אבל ידעתי שאני הולך לפגוש אותך, אז ראיתי'. זה היה רגע קשה. אבל הוא עבר".
מאז, בליליוס ובן זוגה ("הנשמה של החיים שלי") התחתנו והביאו לעולם שלושה ילדים. "האמהות שינתה אותי בהכל, בעיקר בצורת החשיבה", היא מסבירה. "זה כאילו את עץ ויש לך ענפים, ואת צריכה להזרים אליהם מים, להזין אותם. ברגע שאת אמא את כבר לא אחד".
פחדת מבדידות?
"מאוד. פחדתי למות לבד".
והיום את לא מרגישה לבד יותר?
"עם יראת כבוד מפני שמיים, אני כבר לא מרגישה לבד".
את מוצאת את עצמך במירב?
"כן, לגמרי. אבל מירב היא הר געש, היא הרבה פחות מחושבת ומודעת ממני. היא אומרת לעצמה שהיא הכי יפה, ושהיא הכי מושלמת, אני הכי ההפך ממנה".
להיות ילדה אחרת
כמה דקות מאז התחיל הריאיון ודמעות עולות בעיניה של בליליוס (43) כשאני שואל אותה איזו מין ילדה היא הייתה. "זה שהייתי ילדה שמנה עיצב את האופי שלי", היא מספרת. "בגיל הזה החיצוניות כל כך מגדירה אותך. את כל הזמן עסוקה בלפצות על זה עם דברים אחרים, את כל הזמן במאמץ-יתר שיקבלו אותך בחברה. אני רק מקווה שכאמא אני לא עושה טעויות קשות יותר ממה שעשו איתי".
אילו טעויות עשו איתך?
"ניסו לתקן אותי".
מה יש לתקן בילדה?
"הייתי ענקית, עצומה. כשנולדתי אמרו לאמא שלי, 'היא תהיה מטר שמונים ושלוש'. וזה באמת הגובה שלי. מגיל 4 אמרו לי לא לאכול. אז, כמובן, הדבר היחיד שעשיתי היה לאכול. זאת הייתה הגדרת העצמאות מבחינתי. כל רגש היה בא לידי ביטוי באוכל. בסופו של דבר הייתי ילדה שכל הזמן רצתה להיות ילדה אחרת".
"הבת של בליליוס" – ככה היא הייתה מוכרת בירושלים. אביה, עזרא בליליוס, הוא איש עסקים ידוע בעיר. "המשפחה שלו הגיעה לישראל בלי כלום, תשעה ילדים, שבעה ילדים, 11 ילדים, כל אחד שתשאל במשפחה יגיד לך מספר אחר. הוא התחיל לעבוד מגיל 6, חסך וחסך, עד שהפך לאימפריה".
ויום אחד אמרת לו, "אבא, אני רוצה להיות שחקנית". איך הוא הגיב?
"הוא אמר לי שלא מרוויחים בזה כלום, אבל גם אמר: 'מזל וברכה. אני עבדתי כל החיים, בשביל שתוכלי לעשות כל מה שאת רוצה'".
בכיתה ז' התקבלה למגמת התיאטרון של התיכון לאומנויות בירושלים. כשעלתה על במה לראשונה, בליליוס הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות כל החיים. "פתאום לגודל שלי היה כוח. כשעשיתי משהו, כולם ראו. הרגשתי שהגעתי הביתה". מאז היא חולמת, ובגדול. "בגיל 13 נסעתי ללונדון עם המשפחה שלי וראינו את המחזמר 'שיער'. הייתה בקאסט מישהי מלאה יותר, והיא תפסה את תשומת הלב שלי, כל ההצגה הסתכלתי רק עליה, במיוחד בסצנה שבה כולם ערומים. כשהסתיימה ההצגה, הקאסט התחיל להעלות אנשים מהקהל לבמה. אני ישבתי בשורה 20 באמצע, והיא הגיעה אליי. זה נדוש אבל מאז אני חולמת להיות על הבמה בלונדון".
בצבא שירתה בליליוס לתקופה קצרה בלבד. "יש לי אלרגיה לבדים סינתטיים", היא מסבירה, "ולא היו מדים מכותנה במידה שלי, אז שלחו אותי לשלושה חודשי ריפוי. כשחיילת יושבת בבית יותר מ-40 יום לצבא יקר יותר להחזיר אותה מלשחרר אותה. בלית ברירה השתחררתי".
היא יצאה לאזרחות ומטרה אחת לנגד עיניה: הבמה בלונדון. "התקשרתי לכל בתי הספר למשחק בלונדון וביקשתי שישלחו לי ברושור, והיחיד שהיה בשחור ולבן ובלי תמונות תוססות – בו בחרתי". בית הספר הזה היה האקדמיה המלכותית לאומנות הדרמה בלונדון, אבל אחרי שלוש שנים שבהן ניסתה להתקבל ולא הצליחה, החליטה להתפשר על אחד מבתי הספר הכי נחשבים בעולם: הסטודיו למשחק של לי שטרסברג בניו יורק. "אגב, כל מי שרוצה יכול להתקבל", היא מבהירה. "זה עניין כלכלי גרידא".
אבל לי שטרסברג לא הספיק לה. כשחזרה לארץ, בליליוס הוסיפה ללמוד בניסן נתיב בירושלים – ולא רק שם. "במסגרת הלימודים נסענו לפסטיבל תיאטרון ברוסיה, ראינו הצגות של סטודנטים למשחק מכל העולם. הכל היה זבל חוץ מהצגה אחת, רוסית, שנמשכה שלוש וחצי שעות ובמהלכן השחקנים לא אמרו מילה, רק עבדו עם חפצים. 1,500 סטודנטים מכל העולם ישבו שם בפה פעור, זה היה הדבר הכי טוב שראית בחיים שלי. אז סיימתי את הלימודים, ועברתי לרוסיה, ללמוד בתיאטרון של אנטולי וסילייב. נחשפתי שם לחומרים הכי מעניינים מכל מה שחוויתי עד אז. הלימודים נתנו לי מעוף".
המקום הטבעי שלי
בליליוס למדה בשלושה בתי ספר למשחק, עבדה בתיאטראות גשר, הבימה והקאמרי, שיחקה במחזות של שייקספיר, הלל מיטלפונקט ועדנה מזי"א – ובסופו של דבר מזהים אותה בזכות סדרת טלוויזיה. לצד ההצלחה של "סברי מרנן" (שעונתה השביעית משודרת בימי שישי אחרי החדשות בקשת 12), היא ספגה לאורך השנים גם לא מעט ביקורת. "יכולים להלעיז ולדבר רעות על 'סברי'", היא אומרה. "אבל מבחינתי זה כבוד לקחת בה חלק, זאת משפחה בשבילי. אני נהנית לשחק בסדרה, ואנשים אוהבים לצפות בה".
ועדיין, אופנתי לבוז לה.
"אתה תופתע ממספר האנשים שאוהבים את הסדרה הזאת או שהחמיאו לי על התפקיד הזה והיית מקטלג אותם ככאלה שישנאו אותה. אני הופתעתי מהאנשים שניגשו אלי ואמרו לי, 'את גומרת אותי מצחוק'".
וזאת המטרה? שיגשו אלייך ויגידו לך שאת מצחיקה?
"לא, אבל כיף לדעת שאני מצחיקה מישהו, כי זה אומר שנגעתי בו. אם מישהי אומרת לי, 'אני שונאת אותך בסדרה', אני עונה לה: 'סימן שיש לך במשפחה מישהי כזאת', וזה בדרך כלל נכון. לפני יומיים הייתי בלוויה ומישהו אמר לי, 'מתי אני יודע ששחקן הוא טוב? כשהוא משפיע עליי רגשית, ואת מרגיזה אותי ממש'".
גם קשה לך עם ההערות האלה לפעמים?
"הקושי היחיד שיש לי מסברי מרנן הוא ש"מקטלגים" אותי לתפקידים דומים בדברים אחרים. כל הרעיון במקצוע הזה הוא גילום של דמויות שונות ומגוונות. גם שחקנית שעושה את התפקיד של היפה תשתעמם באיזשהו שלב".
בישראל של 2022 יש בעינייך משמעות לחלוקה שנעשית ב"סברי מרנן" בין מזרחים ואשכנזים?
"ברמה של הומור עצמי ואהבה עצמית ואהבת האחר, לגמרי. לא ברמה של גזענות".
יש אנשים שמתעקשים שהחלוקה הזאת – מי מהפריפריה, מי מהמרכז, למי יש אמא מרוקאית ולמי יש אמא פולנייה – דווקא משמעותית מאוד.
"שמע, אני באה מבית שבו האבא חלבּי והאמא הונגרייה. אבא שלי דיבר איתנו ערבית, ואני יודעת הונגרית. השוני הזה, ההבדלים האלה, היו לי טבעיים לחלוטין. כשמנסים לצמצם עמים שלמים לכדי מילה אחת – יש לזה השלכות. במקרה של סברי מרנן זה לא המצב. זה להראות את העושר שיש לשני הצדדים להציע, ואת ההומור שאפשר למצוא בשני המקומות".
דור שלם של ילדי שנות ה-2000 מת לדעת איך זה להיות אשתו של קובי פרג'.
"אני מאוהבת בקובי. אני קצת מאוהבת בו מדי. אני גם קצת כועסת עליו, כי פתאום אנחנו חולקים את המקום של מירב, אבל הוא באמת שחקן מצחיק ובן אדם מהמם אז הוא הרוויח את זה".
את מרגישה לפעמים קצת כמו אחות של רותם אבוהב?
"רותם היא אחות. היא, ימית סול ואני מאוד מחוברות. אבל כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו. ימית אוהבת להגיד לי שמירב היא האלטר אגו שלה".
ומי האלטר אגו שלך?
"אתה רואה פה איזו נמלה קטנה?".
למה ככה? את לא גאה בעצמך?
"ממש לא, מאוד קשה לי עם עצמי. כלפי חוץ אני נראית הרבה יותר חזקה, עוצמתית ובטוחה בעצמי, אבל בפנים מתחוללות סערות רגשיות גדולות מאוד. אנשים לא מצליחים להבין את זה. זה דיסוננס שקשה להכיל אותו. אופנתי היום להגיד 'אני אוהבת את עצמי ואני עפה על עצמי', אבל אני לא יכולה באמת להאמין לזה".
ביום-יום את מבקרת את עצמך בלי הפסקה. איך זה כשאת עולה לבמה?
"על הבמה זה משהו אחר. זה גם חיפוש, זה לא שאני עולה ואני מרגישה שאני עושה את הכל מושלם. אבל זה המקום הטבעי שלי".
המתנה שלי
בימים אלה בליליוס מופיעה במחזמר החדש של הבימה, "ינטל", המבוסס על הסרט בכיכובה של ברברה סטרייסנד מ-1983. בליליוס מגלמת את פרומה, אמא של הדס, מי שמשודכת לינטל (רוני דלומי), נערה צעירה המתחזה לבחור ישיבה. "אני מאוד אוהבת את 'ינטל'", היא אומרת. "זאת בעיני הצגה יפה מאוד שפותחת את הראש ברמה הרעיונית לגבי כל כך הרבה דברים שהיינו רגילים לחשוב עליהם בצורה מסוימת".
אפרופו לפתוח את הראש – להפתעתה גילתה בליליוס שהיא יכולה לבטא את עצמה גם בפלטפורמות קצת פחות עתיקות מהתיאטרון, או אפילו מהטלוויזיה. "יש לי חבר שקוראים לו טל קלאי, שידוע גם בתור הדראג קווין טלולה בונט, והיא חזקה בטיקטוק. פעם אחת הוא אמר לי שאני חייבת גם כן", היא מספרת. "אמרתי לו 'אני לא עושה טיקטוק, זה השטן, זה נורא, הילדות שלי יראו אותי שם. אני לא מסכימה'. אחרי כמה זמן עשיתי איזה סרטון להבימה, העליתי אותו והוא הגיע ל-200 אלף צפיות. ואז טל שוב אמר לי, 'זהו, אנחנו עושים לך טיקטוק'. הוא בא אליי, עבדנו על זה, ומאז יש לי טיקטוק".
ולא סתם, לכל סרטון שאת מעלה יש עשרות ומאות אלפי צפיות.
"בעצם ככה זכיתי לקבל את המתנה שלי מסברי מרנן. כי עבור הקהל של התוכנית, מירב הופיעה לו בטיקטוק, אבל מי שאהב והתחיל לעקוב – פתאום ראה את עדנה".
בעצם כשהקהל רואה את שני הוא רואה את רותם אבוהב, כשהוא רואה את שי הוא רואה את דביר בנדק. והיום, בזכות הטיקטוק, כשרואים את מירב – רואים את עדנה.
"בדיוק. הערוץ הזה מאפשר לאנשים לראות אותך בזכות מי שאת. אז זאת מתנה. למרות שלפעמים קשה לי עם זה. גם קשה לי לראות את עצמי משחקת".
למה?
"זה לא מסב לי הנאה, אני רואה רק פגמים. אלא אם כן עשיתי משהו שהפתעתי את עצמי בו, ואז זה תענוג, אבל זה נדיר".
את נהנית מלראות שחקנים אחרים?
"זה משהו אחר. לראות שחקנים אחרים? אני יכולה מאוד ליהנות. מצד שני, כמה שאני נהנית יותר, ככה אני סובלת יותר, כי אני גם קנאית, כמו כל שחקנית, במיוחד כשהיא מזל עקרב".
אילו שחקנים גורמים לך לקנא?
"קייט בלאנשט גורמת לי לקנא".
מה היית רוצה שיהיה התפקיד הבא שלך?
"אני נורא מתגעגעת לשייקספיר".
היית רוצה להיות ליידי מקבת'?
"לא. ליידי מקבת' זה תפקיד מצוין, אבל הייתי רוצה לעשות את קליאופטרה מ'אנטוניוס וקליאופטרה'".
חשוב לך לקבל תפקיד ראשי?
"ברור. לשמחתי אנחנו נמצאים בתקופה שבה מתגלים סדקים בליהוק הקונבנציונלי. היום מבינים בתעשייה שאפשר ללהק גם את מי שנראה קצת אחר, קצת יותר מלא. עדיין הדרך שבה תופסים יופי היא מוגבלת מאוד, אבל מתחילים לראות שינוי. אתה רואה את בן יוסיפוביץ' ב'המלט', אתה רואה את מיה לנדסמן מגלמת את וונדי ב'פיטר פן', ואלו לא הדוגמאות היחידות".
כשאנשים יקראו את הריאיון הזה, מה היית רוצה שהם יחשבו עלייך?
"שאני אמיצה".
ואת חושבת שאת אמיצה?
"לא".
צילום: עופר חן | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור שיער: אסף מלמד