בכל יום שעובר, אלמה דישי שמה לב יותר ויותר שהיא האישה היחידה בחדר. זה חדר רציני - יש בו בדרך כלל תסריטאי עסוק, במאי מכובד, בכירים בתעשיית הטלוויזיה או התאטרון, והם שואלים אותה על טקסטים ופיתוח דמות, החלטות חשובות שישפיעו על התפקיד הבא שלה. אבל אלמה מרגישה בודדה. "זה קטע", היא מהרהרת, "את אומרת לעצמך וואו, יש לי השפעה, אני יודעת על דרמה, מבינה על מה אני מדברת. פגשתי בקריירה שלי גברים שהשפיעו לי על החיים והיו מאוד חרוצים ומוסריים ומודלים להשראה, אבל מול זה אני אומרת 'אוקיי, אני צריכה להיזהר כאן? לשמור על עצמי'? זה דיסוננס שמקשה עלייך להשתחרר".
היית מתנהגת אחרת אם היו נשים בחדר?
"כן. אם אני יושבת לבד בחדר מלא גברים אני אחשוב אם להסתיר את הקרע בג'ינס, אם להניח את הרגל מעל או מתחת לשולחן, אם ההומור מסביב נהיה גס מדי אני יכולה להגיד 'חבר'ה, זה לא מתאים, בואו נחזור לעבוד'. אני ממש שמחה ש-Me Too קרה, כי הוא נותן לי רוח גבית. אבל יש עוד דברים שלא יצאו לאור. אני עדיין חושבת פעמיים אם לעלות עם שחקן במעלית".
מה האופציה השנייה?
"לחכות למעלית הבאה".
כי זה מישהו שדיברו עליו בהקשר של הטרדות?
"למשל. זה מבאס, אבל יותר מבאס להיות עם שחקן לבד ולפחד".
בשלב הזה, קשה להתכחש לאופן בו דישי מרימה להנחתה את אחד הנושאים הטעונים בחייה המקצועיים, פרשת משה איבגי. רגע אחרי ההשקה שלה לעולם בתפקיד רונה בסדרה "איש חשוב מאוד", דישי מצאה את עצמה בגיל 28, שחקנית בראשית תהילתה, בסיטואציה בלתי אפשרית - משחקת מול איבגי בהצגה בתאטרון חיפה, ומיד נאלצת להתמודד עם האשמות של הטרדה מינית נגדו ופרישתו מהבמה. נראה היה שכל דבר שתגיד ישחק כנגדה: אם תגן עליו, היא אויבת הנשים, אם תתקוף אותו, קולגה לא נאמנה. "האמת היא שפשוט לא דיברתי איתו מאז שהפרשה התפוצצה", היא משחזרת ארבע שנים אחרי, "זה הרגיש לי מאולץ, כי גם ככה לא דיברנו מעבר לשעות העבודה. בעיקר היה לי מוזר שאני נמצאת ברגע כל כך קיצוני בקריירה של אדם שגדלתי עליו".
ואיך התמודדת עם זה?
"הבנתי שאני לא פקטור כאן. יש משטרה, עיתונות, בית משפט, אין לי מה לעשות, רק לקוות שהאמת תצא לאור. ברור שהמטרה היא שנשים, וגם גברים, יוכלו להרגיש בנוח עם הנפש והגוף שלהם ולעבוד בחופשיות. לא הייתי יכולה לעשות את מה שעשיתי בלי גבולות ברורים, וזה היה בכל מקום שהייתי בו".
חיבתה של דישי לגבולות באה לידי ביטוי באופן מובהק בסדרה החדשה "מתיר עגונות" בכאן 11. אחרי שורת תפקידים טלוויזיוניים שהתפרשו על פני קשת ישראלית רחבה, מרווקה תל אביבית ב"איש חשוב מאוד", אקסית מיתולוגית ב"נחמה", עורכת דין ב"כבודו" ושוטרת ב"נערים", היא תוקפת לראשונה את עולם התוכן הדתי, ומתייצבת לעבודה עם כיסוי ראש. "אני משחקת שם את ליאת, אישה שחזרה בתשובה ולא מקבלת גט מבעלה. זה מאוד מעניין להיכנס לעולם הזה, החרדי, לשחק בלי לחשוף כתף אפילו, הכל דרך העיניים והמבט".
את רואה את עצמך מתחתנת ברבנות?
"אם זה יקרה, וזה כנראה הכיוון עם חבר שלי, אז כן. תתפלאי, יש לי דווקא חיבה עמוקה לדת. אני אוהבת את הטקסיות. אני אדם מאוד ממסדי ומערכתי. גם עם במאים ומורים, אני אוהבת דיסטנס וגבולות ואני צייתנית. יש בי משהו שמקבל מרות ואוהב סדר. אפילו הלכתי לעשות דרכון ביומטרי למרות שלא קראו לנו, חשבתי שחייבים".
אהבתי את הדיבור על איך שאני נראית
את החיבה של דישי לסדר אפשר להרגיש בכל פינה בדירתה בצפון תל אביב. הכל נקי, מבוקר ומונח במקום ובעלת הבית עצמה, מבעד לחיוכים הגדולים, משדרת שהדבר הכי חשוב הוא לא לאבד שליטה לרגע. כאן אלמה בת ה-32 גרה עם בן זוגה מזה שלוש שנים, במאי התיאטרון איתי פלאוט, ומכאן היא יוצאת בכל יום לתפוס את מקומה בעולם: חזרות להצגה "חמדת אבות" שתעלה בקרוב בצוותא, שיעורים שהיא מעבירה בסדנאות המשחק של טלי שרון, כתיבת מחזה, ואפילו שיעורי אנגלית כדי לשלוח אודישנים להוליווד. "כבר עשר שנים שאני מרגישה שאני עם תיק על הגב וסניקרס, עדיין מטפסת".
זכית בפרס האקדמיה ל"איש חשוב מאוד", היית בשיא הפרסום שלך ב-2014, אבל לא לגמרי ניצלת את זה.
"עשיתי הרבה דברים כדי שלא יגידו שאני נמצאת ב-15 דקות התהילה שלי. היו הצעות שלא קיבלתי כי הרגשתי שיכולות להוציא אותי מפוקוס".
והעבודה הגיעה. לצד השתלבות בתאטרון חיפה, צלילה לעולם הפרינג' עם מחזה שכתבה ל"פסטיבל תאטרון קצר" ("קראו לו 'ריב' והוא על גבר שלא רוצה לשכב עם אשתו") והצגת יחיד על אישה בזנות, דישי גם חזרה לטלוויזיה. אל "איש חשוב מאוד" היא שבה בעונה השנייה בתור הכמיהה הלא ממומשת של יהודה לוי לסגור מעגל עם רונה, אותה זנח בסוף העונה הראשונה. אותו הסיפור הדהד גם בסצנות עם שלום מיכאלשווילי בסדרה "נחמה", שם הוא משוכנע שפספס את אהבת נעוריו וחייב להחזיר אותה. "יצא מצחיק שאני פתאום האקסית שכולם מתגעגעים אליה, אני לא יודעת איך זה קרה. זה לא משהו שאי פעם חייתי. יש לי מזל בחיי האהבה שלי, אבל לא הרגשתי שאני איזו אידאה כזו. כשישבתי בפעם הראשונה מול רשף לוי ודיברנו על 'נחמה' הוא אמר: 'אנחנו מחפשים מישהי שברור שהיא האקסית שעדיין מאוהבים בה, והנהנתי. רק אחר כך כשראיתי איך זה יצא, הבנתי שהאישה הזו היא אני".
תזכירי לי למה רונה ויהודה לא חזרו בסוף?
"זה פשוט התמסמס ביניהם. זה קורה כל הזמן, לא? אני אמנם בזוגיות של שלוש שנים אבל אני מכירה את הסיטואציה שמישהו לא מבין אותך, אני עדיין מחוברת לאיזה זיכרון רווקי קולקטיבי. היה לי מזל, מצאתי נשמות תאומות לאורך הדרך, אבל הייתי רווקה תל אביבית לכל דבר. לשמחתי הגעתי לנחלה לפני שלוש שנים, בן הזוג שלי אוהב את האישה שאני ואת הראש שלי ואת התשוקה שלי. מעולם לא הייתי צריכה להסתיר את הכוח שלי איתו".
על סצנת הקאמבק עם יהודה לוי ב"איש חשוב מאוד" אפשר לטעון כי מדובר באחד האירועים המחרמנים בתרבות הישראלית, גם, אבל לא רק, בגלל העירום. אלמה מישירה מבט אל מול הארוטיקה שהופגנה שם, לא נבוכה. "אני יכולה לומר שעל הסצנה הזו אני שלמה עם כל פריים. הצוות נתן לי את כל הכבוד, ישבו איתי שעות בשיא הסבלנות עם כל ההגבלות והדיוקים שרציתי, והיה לי את הפרטנר הכי טוב בעולם. מתקשרות אלי לפעמים שחקניות כדי להתייעץ איתי על סעיפי עירום בחוזים, והעצה שלי היא תמיד לעשות מה שמוסכם מראש, לא יותר מזה. צריך גם לשאול שאלות, גם כאלה שקשה לשאול ולהכיר את החוזים. כשאת שחקנית מתחילה יכולים להגיד לך 'אין בעיה, אם את לא רוצה את זה, תבוא מישהי אחרת שתרצה'".
קרה שהתחרטת על משהו שהסכמת לעשות? שהתכווצת בכיסא כשראית את עצמך על המסך?
"לפעמים אני חושבת על אבא שלי ומקווה שזה לא גורם לו יותר מדי אי נוחות, אבל לשמחתי הוא מגיע בעצמו מעולם של טלוויזיה וקולנוע, אז הוא מבין. אני שלמה עם הכל. בעצם, אולי הייתה פעם אחת שהוסכם על משהו אחד, ואז בזמן הצילומים הצעתי שנעשה יותר ממה שהסכמנו עליו".
את הצעת. מעניין.
"בתוך סט אתה כל כך מגויס, כל כך רוצה שזה יצא הכי טוב בעולם, שלא אכפת לך. רק אחר כך הרגשתי שזה היה מיותר, שעשינו משהו אינטימי מדי. בסוף לשמחתי הסצנה הזו פשוט יצאה בעריכה, כי היא לא הייתה כל כך טובה. אבל התחרטתי עליה. למרות שזה טריקי, יכול להיות מצב בו במאי או במאית יבקשו משהו על המקום שכן יהיה מוצדק. בסוף זה את מול האינטואיציה שלך, אין איך ללמד את זה באמת".
בתקופה של "איש חשוב מאוד" לא הפסיקו לדבר על המראה שלך.
"אהבתי את הדיבור הזה. זה עזר לבודד את עצמי מהסדרה ובסוף זה גם הביא קמפיין להלבשה תחתונה שבו הגשמתי פנטזיה. מעולם לא האמנתי שאני מספיק נשית בשביל דבר כזה".
והיום, איך את מרגישה עם המראה שלך?
"בשנים האחרונות רזיתי, התחברתי לגוף שלי, אני נמצאת בזוגיות שמיטיבה איתי, התבגרתי. אני עושה הליכות, יוגה, אכפת לי יותר ממה שאני אוכלת. אבל אני לא חושבת שאני נראית כל כך שונה. הלוק שלי הוא ורסטילי וצבעוני, אני משתנה כל הזמן".
שלומית מלכה יצאה לאחרונה במניפסט נגד החלקת שיער. מה דעתך, כאחות לקרזול?
"ראיתי את זה, אבל אני בדיוק התחלתי ליהנות מלהחליק את השיער, לעשות פן, מה, עכשיו מגמה הפוכה? אני לא מעודכנת. עם הזמן אני נהנית יותר ויותר מאיך שאני נראית. מה, אני אהיה גם יפה גם עשירה גם מוכשרת וגם טובה וגם חיובית? יאללה, למה לא. אני גם לא מתביישת לומר שאני רוצה להיות כוכבת בהוליווד, התחלתי לקבל אודישנים, דברים קורים".
אולי תשחקי את נעמה יששכר בסרט על חייה. כבר אמרו לך שאת דומה לה?
"אוי ואבוי. יכול להיות ששמעתי את זה. כל מה שיש לי להגיד עליה זה שאני מקווה שהיא תשתחרר מהכלא".
נולדה טוב, אבל זה לא תמיד מספיק
את הרגע שבו היא ידעה שהיא צריכה להיות שחקנית, דישי יכולה לתאר בפרטי פרטים עד היום. "אני חושבת שזה היה אפילו לפני כתה א', אבא שלי היה עוזר במאי בצילומים בארץ של סרט עם ואן דאם והביא אותי להיות ניצבת. המלבישה נתנה לי שמלה עם משבצות כחולות ולבנות, צילמנו בשוק, היו סביב מאות ניצבים אבל הרגשתי שאני העניין, שרואים אותי, שיש לי נוכחות. תחושת השייכות הייתה פנימית, לא קשורה לגודל של תפקיד, הרגשתי שאפשר להמשיך לעשות עוד ועוד טייק, לא ידעתי איך ואיפה מצלמים, אבל להיות בשוק המומצא הזה עם השחקן והשמלה והצמה, פשוט ידעתי שזה בשבילי".
כבתם היחידה של הקולנוען שאול דישי ואילנה עופרי דישי, אותה היא מגדירה כ"עורכת דין, אשת עסקים ותותחית", אלמה לא גדלה עם חסרים גדולים. את ילדותה בילתה בשכונת בבלי בתל אביב ולאחר מכן בסביון, והיא לחלוטין מודעת לפריבילגיות שלה. לא שזה גורם לה לרצות פחות. "אני לא מבינה איך אנשים שרוצים להיות שחקנים ונותנים את נשמתם לעבודות אחרות מצליחים לעשות את זה בעיר הזאת, החיים כאן כל כך יקרים. למדתי בתלמה ילין וזה כבר מאפשר לך נטוורקינג אחר לגמרי ממי שבא מבחוץ. הייתי רוצה לעזור לאנשים שלא מגיעים מסביבה מקושרת, קשה לאדם שלא למד בצנטרום ואין לו אמא מנהלת גלריה ואבא עורך בעיתון. היו לי חברים עם הורים מנהלי תיאטראות, מנהלי תחנות רדיו, אבל אדם שמגיע מרחוק ואין לו גב כלכלי ורגשי זה מאוד קשה".
ולך?
"היו לי תנאים מצוינים להצליח, אבל אני עדיין רוצה יותר. אני רוצה תפקיד ראשי, לנהל קריירה ומשפחה, ולעשות כסף מעוד דברים חוץ ממשחק. כשאני מסתכלת מסביב לראות מי עושה את זה, אני מחפשת נשים. כשאני יושבת מול שחקן שיש לו שתי חברות בע"מ, סדרה, ילדים, אני שואלת את עצמי אם אני מכירה שחקנית כזו? יש כזו? כל החיים חיפשתי מודל נשי לדברים כאלה".
ומצאת?
"אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק לחפש ולהתחיל להיות הדבר הזה. אבל הכי קרובות למה שאני רוצה הן רונית אלקבץ ויעל אבקסיס. רונית הייתה מפיקה וכתבה ועבדה בחו"ל, אני רוצה את כל זה. ויש המון נשים שאני מעריכה בתעשייה: יעל שרוני, טלי שרון, שירילי דשא, שירלי מושיוף, סיגל אבין. אחת ההבנות הכי גדולות שהיו לי בקשר לכסף הייתה שאני צריכה לבקש כמו שחקן כדורגל - קודם משלמים עליו, ורק אחר כך הוא מבקיע את הגול. כשאני במשא ומתן להצגה אני לא צריכה לפחד לתת מחיר גבוה, וברגע שקלטתי את זה, זה היה טוויסט מטורף במחשבה בשבילי".
והתחלת לבקש יותר.
"כן. אני שונאת לעבוד בשכר נמוך, זה יגרום לי לעשות עבודה לא טובה. אז אני אשלח את המייל שמבקש עוד כסף וארגיש חצופה, יהירה וחיה בסרט, אבל זה מחיר שאני חייבת לשלם כדי להרגיש טוב עם עצמי".
"מתיר עגונות" משודר בימי רביעי ב-22:15 בכאן 11
צילום: מאיר כהן | איפור: אילנה פיצחזדה |שיער: עדן ירושלמי | סטיילינג: מזל חסון ע. סטיילינג: דניאלה אמסלם | קרדיטים לפי לוקים: לוק 1: גולף: COS, ז'קט ומכנסיים: אמריקן וינטג', נעליים וכובע: זארה, חגורה: אוסף פרטי | לוק 2: חליפה: COS, ז'קט: ברברי לפקטורי 54 | לוק 3: טוטאל-לוק: זארה | לוק 4: חולצה ונעליים: זארה, חליפה: רונן חן, שרשרת: אוסף פרטי