לירז חממי פותחת לי את הדלת ודבר ראשון שואלת אם אני רעב. "אני יודעת שבטח אכלת כבר צהריים, אבל הכנתי לנו איזה נשנוש. אין דבר כזה לבוא אליי ולא לאכול".
אנחנו מתיישבים לשולחן בדירה החמודה שלה בקנזל רייז בצפון-מערב לונדון, שכונה שמזוהה עם הקרנבל בנוטינג היל, לא עם אירוח סטייל בטברנה. מה גם ש"הנשנוש" נראה כמו ארוחת ערב למשפחה שלמה: ירקות בשמן, טחינה, שמנת חמוצה, זיתים, פיתות ותמרים ממלואים. אני מפטם את עצמי בכל הטובין הזה ובוהה בחממי, בת 34, בחודש השמיני להריונה. היא כל כך ביתית ונטולת גינונים שקשה לדמיין אותה מככבת בו בזמן בשתי סדרות ישראליות מעולות ומדוברות, דרמת הפשע "מלכות" מבית היוצר של גל זייד (הערב ישודר הפרק האחרון ב-HOT3 ב-20:15, זמינה ב-HOT VOD) והמותחן "עיר מקלט" של עוזי וייל (yes). אבל זה הקטע של חממי: הסינדרלה מנתניה היא כיום שם מוכר בכל בית בישראל. הרבה מזה קשור לדמות שלה ב"מלכות", נילי פרסיס, רעייתו של חייל במשפחת פשע ואישה שאסור להתעסק איתה לגמרי בזכות עצמה.
בואי נדבר על נילי. היא שופכת חומצה על ספיר, הדמות של ליהי קורנובסקי, כי היא התעסקה עם בעלה. זה קיצוני, אבל נראה שהצופים מתים עליה. בכלל, הסדרה מצליחה. היא הנצפית ביותר של HOT השנה.
"כשמסתכלים על נילי בסדרה, הרבה אצלה מוגזם - השיער, האיפור, הבגדים. אבל אני מסתכלת על הנפש של הבנאדם, מנסה להבין את המורכבות שאני צריכה להביא לסצנה כזו וכזו. כשקיבלתי את האודישן לנילי, הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש בנות למשפחות פשע שהן עצמן לא פושעות. פשוט רציתי לדעת מה קורה לך כשאתה נולד למצב הזה".
ומה גילית? מי זאת נילי מבחינתך?
"מישהי שיש לה את כל הסטריאוטיפים החיצוניים, חיתוך דיבור של נתניה וסלנג של נתניה, אבל כשהיא פותחת את הפה אתה יודע שאם היא הייתה נולדת למשפחה אחרת – היא הייתה בנאדם אחר לגמרי. הכל יכול להשתנות בהתאם לסביבה של הבנאדם, וכשיודעים את זה, מבינים שצריך לבחון את הכליות. מה הבנאדם היה רוצה להיות ומה הוא בוחר לעשות עם החיים שלו לפי המוסר שהוא התחנך עליו. ונילי, מה שמדהים בה זה שעם כל הזוועות שהיא עושה ועם כל הרוע שלה, היא לא באמת הייתה רוצה להיות כזו. היא לא באמת רעה. היא רוצה להיות אמא, היא רוצה להיות אישה, רעיה, היא רוצה להיות בת. ויש מלא נשים כאלה בנתניה. נשים שלא מעניין אותן קריירה, לא מעניין אותן להצליח בחיים ולפרוץ תקרה או לפרוץ גבולות או בכלל. לפרוץ את נתניה".
העובדה שגדלת שם, שכן הצלחת לפרוץ את נתניה, עזרה לך לגלם את נילי?
"בטח. נילי היא בעצם כל מיני אנשים שראיתי סביבי בנתניה. אנשים שדי פחדתי מהם, אתה יודע. בתיכון היו איתי כל מיני אנשים ממשפחות כאלה, כמו ריקו שירזי, שגם אם לא ידעת מי זה, ידעת מי זה. ידעת בדיוק למה לצפות וידעת גם בדיוק מי אלו הנשים שלידם. ונילי היא אחת כזו, רק שלה יש מלא מלא כסף. אז כן, בטח. העולם הזה מוכר לי".
יש תפיסה שמזרחים הם יותר שכונה, יש בזה גרעין של אמת
בפגישה קודמת שלנו יצא לי לשוחח עם חממי על המוצא שלה. היא הבת האמצעית במשפחה מזרחית של שלוש אחיות, במקור משכונה שהיא עצמה תיארה כ"לא סימפטית". היא אמנם למדה תיאטרון כבר בתיכון, אבל היא לא מאלו שנולדו שחקניות. בצבא שירתה בכלל כמטאורולוגית בבסיס עובדה; ב-2007 החלה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, וכדי לעמוד בשכר הלימוד נאלצה לעבוד כברמנית ולנקות דירות, אחת מהן של לוינשטיין עצמו. היא אמנם מופיעה בטלוויזיה ברציפות בשנתיים-שלוש האחרונות ("אורי ואלה", "נעלמים", "על הספקטרום", "מפלצות קטנות"), אלא שזה לא היה בדיוק מסלול מהיר לכוכבות.
קיבלתי את הרושם שחלק מהקושי של ההתחלה את מייחסת לקיפוח עדתי.
"אני דיברתי על קיפוח של המזרחים? אני חושבת שהמזרחים השתלטו על הטלוויזיה!".
עדיין, דיברת על דברים די קשים.
"על העבר, על שנות ה-50 וקום המדינה. משם הכל התחיל. מה שנשאר משם זה גרורות".
דווקא ב"מלכות", הגיבורים המרכזיים בה הן נשים מזרחיות, פליטים וערבי. כל מי שהיה מאחור בחברה הישראלית הוא עכשיו בקדמת הפריים טיים. שמת לב לזה?
"תראה, הקיפוח שדיברנו עליו הולך ונעלם, אבל אני עברתי דברים על בשרי. וכשכבר התחילו להכיר אותי, כשכבר הייתי במקום יציב ואנשים העריכו אותי מספיק, ראיתי את זה קורה לאנשים אחרים".
מה ראית שקורה?
"בגלל מה שקרה בקום המדינה, יש איזושהי תפיסה בסיסית שמזרחים הם פחות מלומדים, פחות מנומסים ויותר שכונה, יותר חמולה. תראה, יש בזה גרעין של אמת. קח את ההורים שלי לדוגמה, איך שהביאו את המרוקאים ואיך שהתייחסו למשפחה של אמא שלי כשהיא הגיעה לכאן. אין מה לעשות, הם אנשים פחות משכילים. כאילו, הם לא גמרו תיכון. אמא שלי עלתה לארץ בלי שפה בגיל 16, איך היא הייתה אמורה לסיים תיכון? גם אבא שלי גדל בפריפריה בשנים האלה, ומה היה לו לעשות? הוא נעשה חייל ושירת בקבע כל החיים עד שהוא עלה על מוקש במלחמת לבנון ומאז הוא נכה צה"ל וזהו. לא הייתה אופציה לפתח קריירה או ללמוד משהו במשפחות האלה".
את מוכיחה את ההפך.
"כי זה לא שבתור הילדה שלהם אני לא אצמיח שאיפות גבוהות. לפעמים אפילו יותר מילדים שנולדו למשפחות משכילות, כי ברגע שיש לך את הפריבילגיה ללמוד, אתה מעריך את זה פחות. הדור התחלף מאז, אבל אנשים - לא מתוך רוע ולא מתוך גזענות לשמה - עדיין יש בהם איזו גזענות שקטה ועדינה כזו. אתה לא שם לב שזה מה שעובר לך בראש בזמן שזה מה שעובר לך בראש. הנה, תראה מה קרה ללוסי אהריש. עד לפני רגע היא הייתה מאמי של המדינה כמעט. כל עוד היא דיברה עברית יפה בטלוויזיה, גם אם היא הביעה את דעתה הביקורתית לפעמים, היא הייתה מעין ערביית מחמד. ואז היא פלשה לנו לתוך הבית. התחתנה עם יהודי ופתאום אין לה מקום יותר. זו הגזענות החדשה, השקטה".
ו"מלכות" לא קצת מאזנת את המצב? הרי הכוכבות המזרחיות, מריטה ועד דאנה איבגי, לא מוצגות באיזה אור מלגלג וסטריאוטיפי. הן נשים חזקות ואינטליגנטיות.
"בסדר, זה קורה ולדעתי זה לא לגמרי חדש. זה התחיל עוד עם הסרטים של שלומי אלקבץ ואחותו רונית ז"ל. בטרילוגיה שלהם הם הוציאו פתאום את כל הכביסה המלוכלכת החוצה ובאופן כל כך אמנותי, או מאור זגורי שכתב דבר נפלא, והנה, אנשים שהגיעו מבאר שבע פיתחו את האמנות שלהם לשפה שמתקשרת גם עם העולם, גם עם המקום שממנו הם באו וגם עם ההגמוניה התל אביבית. ופתאום אנשים בצפון תל אביב אומרים 'וואו, לא ידענו שזה ככה. כל כך מעניין ומסקרן'" (חממי עושה חיקוי של דיבור אשכנזי-שמאלני. אולי קצת מניאקי – אה"ס).
עדיין יש בכלל הגמוניה תל אביבית? את לא יכולה להתכחש לעובדה שמשהו השתנה. הרי את בעצמך דוגמה לשינוי הזה.
"תראה, עם כל כמה שאני לא אוהבת את מה שמירי רגב עושה, זה לא מקרי שמאז שהיא נכנסה לתפקיד הרבה אשכנזים שאחזו שנים ארוכות בכיסא שלהם שחררו אותו. אז היום במקום נעם סמל בקאמרי יושב לך רן גואטה".
זה מחזק את מה שאני אומר.
"בסדר, אבל זה קרה רק בשנים האחרונות, אחרי שאשכנזים ישבו בכיסאות האלה 40 שנה. עד שהדבר הזה לא נכנס לטלוויזיה ולקולנוע, עד שלא הגיעה השרה שאמרה 'כפיים כפיים', שום דבר לא השתנה במדינה. וגם אי אפשר להגיד שקיפוח של מזרחים, גם אם הוא נסתר, כבר לא קיים. הוא תמיד שם. פעם באיזו הפקה חיפשו לי מחליפה, הצעתי שם של שחקנית והדבר הראשון שהיה להם להגיד עליה זה 'לא לא לא, היא נראית תימנייה'. עכשיו תסתכל עלי, מה אני נראית לך? אני יכולה בקלות להיות תימנייה, מרוקאית או משהו כזה. אני שחומה ואי אפשר להתעלם מהצבע שלי. זה עדיין היה הדבר הראשון שהיה למלהקת האשכנזייה להגיד. ובסוף מה קרה? לקחו אשכנזייה שתחליף אותי".
אז גם זה גרורות?
"אני יכולה להגיד שבתור אישה מזרחית הייתי צריכה להוכיח את עצמי טיפה יותר. בתחילת הקריירה תמיד ליהקו אותי לתפקידים של סוהרת או שוטרת, נשים קשות יום. גם אם מדובר בעוד דקה של שיחה שהייתי צריכה להשקיע, עדיין הייתי צריכה להשתדל יותר מאשר גבר לבן שנכנס לחדר".
עכשיו את משחקת ב"מלכות" אישה מזרחית של מאפיונר וב"עיר מקלט" שוטרת לשעבר. שתיהן כתובות ומשוחקות מצוין בעיניי, אבל גם מאוד שונות אחת מהשנייה.
"שתיהן דמויות מצוינות, ועם כל השוני ביניהן, אני חושבת שהבסיס הוא אותו בסיס. והבסיס הזה הוא לירז חממי מנתניה, שזה מעולה כמובן. מצד שני מה אני יודעת, גם חני פירסטנברג משחקת מזרחית".
בכיתי את נשמתי כשגילינו שזו בת
לפני כשש שנים הגיעה חממי ללונדון במסגרת פסטיבל שייקספיר בינלאומי (היא שיחקה את ג'סיקה, בתו של היהודי שיילוק ב"הסוחר מוונציה"). אז הכירה את מי שיהיה לימים בעלה, בן ניילור, יהודי בריטי, מורה למשחק שמבוגר ממנה בשמונה שנים ושייקספיר עבורו הוא דרך חיים.
איך ההורים שלך קיבלו את בן?
"הדבר הראשון שאמא שלי אמרה לי עליו זה שהוא אירופאי וקלאסי. היא רק שמעה את הדיבור שלו ושחררה ניטים מכל הגוף כי היא אמרה לעצמה 'וואלה הבת שלי תפסה מישהו, מאוהב בה, תוך שבועיים מההיכרות איתו קנה כרטיס ובא לארץ להכיר את המשפחה'. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר".
אחרי מספר שנים של חיים על קו נתב"ג-הית'רו, חממי החליטה לעבור ללונדון. "היה לי מזעזע בהתחלה", היא אומרת. "לקח לי חמש שנים עד שהגעתי בארץ למצב שהקריירה שלי יציבה, אנשים מכירים אותי, אני נכנסת לחדר אודישנים ויודעים מה עשיתי ומה אני שווה. ופתאום אני צריכה לבוא לפה ואף אחד לא מוכן אפילו להיפגש איתי".
אולי היו חששות, לא מובן מאליו שתוכלי לשחק באנגלית.
"מאמי, אני הייתי בטוחה שאני הולכת להיות להיט פה. עשיתי בארץ את 'המדרשה' והיא שודרה בנטפליקס, אין שום סיבה שסוכנים לא ירצו להיפגש איתי, אבל בהתחלה הייתה התעלמות מוחלטת. עד שהצלחתי למצוא סוכנות זה היה זוועה, וכשמצאתי הבנתי שזה אומר ללכת פעמיים-שלוש בשבוע לאודישנים לפרסומת של משכך כאבים ושישאלו אותך אם לא אכפת לך ללבוש חיג'אב. וזהו. אין טקס. רק שימי חיג'אב ותראי שכואב לך ראש. זה רוקן אותי. מצד שני, שלושה חודשים אחרי שעברתי לפה קיבלתי את 'מפלצות קטנות' אז חזרתי לארץ לחודשיים וחצי של צילומים. זה ממש הציל אותי, אוויר לנשימה".
ואז חזרת לאנגליה ולפרסומות עם חיג'אב?
"לא. הבנתי שזה לא בשבילי וסיימתי עם זה. התחלתי לחפש אודישנים בפינצטה והצלחתי להגיע לאודישנים טובים, אבל שוב, עם כל מה שאני עושה בארץ - פה אין לי עדיין סוכנות ועכשיו אני בכלל לא עושה אודישנים עם ההיריון והכל'".
בן או בת?
"בת".
הכי כיף.
"כיף? אתמול הייתי אצל מחברים וראיתי את הבת שלהם, בת שלוש, משחקת עם פוני ורוד ומסרקת לו את השיער והרמתי את הראש למעלה והתפללתי שזה לא הולך לקרות אצלי. אני נורא נורא רציתי בן. כשגילינו שזו בת אני בכיתי את נשמתי".
עד כדי כך?
"בן לקח אותי לאולטרסאונד בהארלי סטריט, איפה שכל הקליניקות הכי טופ בעולם. אמרו לי שזו בת, יצאתי משם והתרסקתי".
למה?
"קודם כל אני באה ממשפחה של שלוש בנות. היחסים עם אמא שלי מצוינים היום, אבל בילדות ובנעורים? לא. אני רציתי קופי-פייסט של בן, שידקלם לי מונולוגים של רומיאו ויגיד לי במקום יוליה 'מאמי'. זה מה שהיה לי בראש. מצד שני, גיליתי שאני בהריון שבוע אחרי שסגרתי על תפקיד ראשי בסרט חדש, הפקה אמריקאית. מה אני אמורה להגיד להם? שאני בהריון ולא יכולה לעשות הרבה ממה שכתוב בתסריט?".
אז לא עשית את הסרט?
"ברור שעשיתי. זו קומדיית אקשן על ישראלים באל.איי וזה יוצא השנה, ב-2019".
ועכשיו עם הלידה את מתכננת לקחת איזו הפסקה?
(צוחקת): "יש לי כבר שני תפקידים שסגרתי עליהם. קטנים, שמחכים לי חודש אחרי הלידה. ואחרי זה? נראה איך זה יהיה".
לא אשקר, אני טופחת לעצמי על השכם
מה את אוהבת לראות בטלוויזיה? מה התפקיד שאת חולמת עליו?
"אני הכי אוהבת דוקומנטרי ותוכניות תחקירים. רוצחים כריזמטיים, מחלות נפש, אנשים עם דרך חיים שאני לא מבינה. רוב הזמן אלו שיעורי המשחק הכי טובים שאתה יכול ללמוד מהם, הדרמה של הדברים האלו מספיקה לכמה סדרות. אנחנו חיים בתקופה שהשאיפה לאותנטיות ואמת במשחק היא מאוד גבוהה ויש לריאליטי ולדוקומנטרי חלק גדול בזה. הרבה פעמים ביקורת פשוטה על שחקנים תהיה 'אני לא מספיק מאמין לו'.
"'נרקוס' זו דוגמה מצוינת לדעתי. בן אדם אמיתי, סיפור אמיתי והבמאי, שהוא במאי של דוקומנטרי - לאורך כל הסדרה הוא שילב בין השניים ואז אתה מעריך יותר את השחקן כשהוא עושה עבודה טובה. כי יש לך כל הזמן את ההשוואה. בארץ אילנה דיין עושה את זה הכי טוב בעיניי. התחקירים שלה תמיד נשארים איתי ברמת הציטוטים. פה אני מכורה ללואי ת'רו, שהוא כמו רוני קובן האנגלי. יש בשניהם משהו כל כך לא מאיים ושופט, החל מהחיצוניות והקול החם שלהם ועד לטון המבין. האמת תמיד יוצאת איתם החוצה".
יש דבר כזה תפקיד חייך?
"הוא עוד לא נכתב, ואני שואלת את עצמי בשנים האחרונות אם אולי אני צריכה להדק את הטוסיק שלי ולשבת לכתוב אותו בעצמי. אבל בגדול אני רוצה להמשיך לשחק דמויות שהעולם סוגר עליהן והן איבדו תקווה ויוצאות מהצד השני מנצחות ואז שנייה אחרי הניצחון מתות".
חובה שימותו?
"רצוי שימותו. אבל נהניתי בטירוף גם בהצגת יחיד שהייתה לי על יהודית הרמן, אחת מנשות גואל רצון. שיחקתי בהצגה את שניהם - את יהודית שהיא אישה מדהימה ואת גואל עצמו, שהפיצוח של הדמות שלו היה אחד הדברים הכי קשים ומספקים לעבוד עליהם. גם המקום שבו אני נמצאת בו עכשיו, כשב'מלכות' אני נילי וב'עיר מקלט' מישהי כל כך שונה כמו נטלי, זה מאוד מספק. לא אשקר, אני טופחת לעצמי על השכם. עכשיו רק שיעשו ספין-אוף עם הדמויות שלי! ועוד איזה סרט פעם בשנה. פעם קומדיית אקשן בהוליווד, פעם דרמה קטנה וקשה עם שלומי אלקבץ".
צילום: ניר סגל | איפור: מירב בר נתן