אילנית לוי מאחרת בחצי שעה, אבל אי אפשר להאשים אותה. "מכירה את זה שהכל מגיע ביחד? חודש את בבית, ואז שלושה חודשים אין עם מי לדבר?", היא מתקדמת במהירות לכיווני, מחייכת ומספרת: "אז זה תמיד ככה, וזה טירוף. תודה לאל, אבל אני גמורה". בין קידום העונה החדשה של "משפחת שדה" להצגות בכל רחבי הארץ עם "מברוכ", "גלית ואילנית" בקשת 12 (היא ממשיכה מכאן ישר לשם), קמפיינים, ימי צילום וגידול שלושה ילדים – גם את זה אפשר להבין. "ותמיד יש ספיישל שעושים דווקא ביום היחיד שהיה לך", היא מוסיפה.
וכל מה שאת רוצה זה יום לנקות את הבית, אה?
"ממש. שלשום היו צילומים, הייתי צריכה לסיים ב-13:00, ופתאום סיימתי ב-10:40. את יודעת מה קרה לי בגוף? הייתי בשיכרון חושים. כל הדרך במונית תכננתי בראש באיזה חדר אני מתחילה ומה אני עושה. באתי הביתה, ואלירז כזה, 'מה יש לך?'. אבל אני כמו הוריקן, לא אמרתי שלום. איזה חלום זה היה. השעתיים וחצי הכי יעילות שהיו לי בחיים. התחלתי מהחדר הכי מסודר עד לקשה, שזה החדר של אלין".
לא ירשה ממך?
"לא, אצלה יש בלגן. האיפור שלה, ה-9,000 בגדים שהיא מחליפה לפני שהיא יוצאת מהבית".
יש לך מנקה?
"פעם בשבוע, אבל זה כוסות רוח למת כזה. אחרי שעתיים כאילו לא קרה כלום. הם לא נוצרים את הרגע, אין הערכה".
זה כמו חומוס? עושים באהבה או לא עושים בכלל?
"כן, כי אין את הרגע של ה'וואו'. יש רק את הרגעים שמתייבש וכולם יודעים שאסור לעבור, כולל הכלבה. החמש דקות של ההתייבשות, אי אפשר שלא ליהנות מהרגע הזה. זה האושר, זה הפסיכולוג, זה השקט".
בשבת חגגה אריאה – בתם המשותפת של לוי ובן זוגה זה 12 שנה, אלירז שדה – את יום הולדתה השני. היא עדיין אחת הכוכבות הצעירות ביותר על המסך שלנו, וללוי יש הסבר מעניין על האופן שבו "משפחת שדה" קרתה לה ולבני ביתה: מתברר שזה קשור לאינסטגרם. בעבר נמנעה לוי לחלוטין ממשחק הרשתות החברתיות ("אני מסוקרת מספיק, אז להוסיף מיוזמתי? לא צריכה עוד"), עד שביום חתונתה פתחו עבורה חברים עמוד אינסטגרם, והיא נשאבה. "הדבר הזה הפך לחיים שלי – הילדים, הכביסות. אחרי שנתיים של התמכרות לאינסטגרם משהו השתנה בי, ואחרי שקיבלנו הרבה הצעות לדוקו, פתאום זה נראה הגיוני".
התפרסמת בגיל מאוד צעיר, ו"משפחת שדה" זה לקחת את הכוח לידיים.
"סוף-סוף אני מספרת את הסיפור שלי. כל כך הרבה שנים סיפרו אותי – לפעמים נכון, לפעמים לא. פתאום השליטה היא שלך".
החלטת להכניס מצלמות הביתה, כולל חשיפה של הילדים.
"הבנתי שהם כבר אנשים. עם כמה שקשה לי לשחרר, ליאם בן 20. אני בגיל שלו כבר התחתנתי. זה הזוי, הוא תינוק, מה לעזאזל? אבל ישבנו ודיברנו איתם, והם זרמו דווקא כי הם יודעים כמה אני בדרך כלל לא זורמת. כשהייתה הסכמה כוללת אמרנו יאללה. היה לי חשוב שיבינו שאנחנו כמו כל משפחה. עם הקשיים, הטוב והרע, המריבות הקטנות".
דוקו-ריאליטי זאת הזדמנות לנפץ סטיגמות. יש בכלל כאלו?
"לפני הרבה שנים אמרתי לעצמי, 'אל תיפלי לרעשי רקע'. כי כשמגדירים אותך, בסוף אתה מגדיר ככה את עצמך. לי היה חשוב שלא להתבלבל בשאלה מי אני, אולי כי הפכתי לאמא לפני שידעתי. הייתי ילדה שמגדלת ילדים, ומצאתי מי אני דרך ההורות שלי. חשבתי מה אני רוצה להנחיל לילדים שלי, והבנתי שזה זה".
איך הגדירו אותך אחרים?
"'מלכת יופי אהבלה', 'התחתנה עם זה'. דברים שבהתחלה פגעו בי, אבל היום קשה לפגוע בי. באמת שנכתב עליי הכל – מכוערת, שמנה, קטנה, גברית. מיליונים כאלה. לפעמים אני מסכימה איתם: 'נכון, יצאתי מאוד גברית', 'פה יצאו לי רגליים עקומות'. וגם אחרי 23 שנה אנשים עדיין כותבים 'הסתומה הזאת, מה היא יודעת'. או העניין העדתי, 'היא ברברית מזרחית שהגיעה מהפריפריה'".
וזה הפריע לך בעבר.
"עניין היפה והטיפשה הפריע לי. תגידו, יא חצופים, אני הוצאתי 713 בפסיכומטרי, על מה אתם מדברים? בואו תשבו איתי רגע למבחן ידע כללי, תראו איך אני אשרוף אתכם. עם השנים הבנתי שנוח לאנשים לשים תווית, שקשה להם להכיל גם וגם, וישבתי עם אנשים שמגיעים עם הדבר הזה עליי. אני מרגישה מהם את הווייב של הסתומה, ואני גם מבינה למה. המוח האנושי הולך לשם, לקטלוג ולסטראוטיפ. ואז אתה רואה את השינוי תוך שבע דקות. היום אני נהנית מזה, לפעמים יש בסוף גם כנות כזאת של 'אני חייבת להגיד לך, חשבתי עלייך ככה וככה'. וכן, גם אני עושה את זה".
איך לומדים לקבל סטיגמה בכזו הבנה?
"תמיד היה לי חשוב להאמין בטוב של בני אדם, אחרת זה יהיה בעוכריי. אם אני אדם שסוגר את הלב ולא מאמין – אני לא אאמין גם בקרובים אליי. פחדתי לא להאמין לאף אחד".
היה לי חשוב שתהיה להם ילדות רגילה
מגיל 19, אז זכתה בתואר מלכת היופי של ישראל, לוי (41) חיה תחת זרקור. שנה לאחר מכן היא נישאה לזמר איל גולן והביאה איתו לעולם שני ילדים; הם נפרדו כעבור שש שנים בגירושים מתוקשרים.
סיקור של פרידה כזו מספיק בשביל לערער את האמון בבני אדם. איך לא מאבדים אותו?
"בתקשורת תמיד חיפשתי חמלה, ניסיתי להבין למה עשו לי רע כביכול. על כותרות שחורות שלא בא לי לראות אמרתי, 'הם רוצים למכור עיתונים, תסלחי על זה'. זה היה חלק מהסירוב להיסגר מאחורי חומות רק כי מישהו הגדיר אותי. הרגשתי שאני אאבד את עצמי אם אעשה את זה, כי החיים הרבה יותר קשים כשאתה סגור. מה גם שבאיזשהו שלב זה הופך להיות חשיבות עצמית יתרה, שזו מחלה נוראה. זה שאני אמא מגיל מאוד צעיר, זה משהו שהציל לי את הנשמה".
כי לא יכולת להיות מרוכזת בעצמך?
"כי אני לא יכולה להראות לילדים שאני לא נעימה לבני אדם. כשאני אומרת שהגדרתי מי אני דרכם, זה כי כל הזמן היה לי בראש מה הם יראו. היום אני יודעת שקוראים לזה 'מודלינג', אבל אז לא ידעתי שיש הגדרה לזה שלא משנה מה אני אומרת, אלא מה אני עושה. היום, תודה לאל, אני רואה את ליאם ואלין ואומרת, 'או-קיי, יצא לי בסדר'".
איך שומרים על זה למרות שהם גדלים בתעשייה?
"היה לי חשוב שתהיה להם ילדות רגילה. גם כשאני הייתי מגיעה לבית ספר, בפעם הראשונה היו מתלהבים ובשנייה זה כבר לא מעניין. כל הזמן רציתי לנרמל להם, להזכיר שיש הורים שעובדים בזה ויש בזה. אז את ההורים שלהם מכירים קצת יותר, ונכון שזה לא כזה פשוט, אבל זה הרבה שיחות. הרבה להוריד לקרקע".
ילדיהם של לוי וגולן גדלו כשברקע מתגלגלת פרשת "משחקי חברה", והמשטרה והתקשורת בוחנות את חיי המין של אביהם. "בהתחלה חשבתי שעדיף שלא יידעו כלום, אבל אם מייצרים לילדים חלל ממידע, הם יחפשו את התשובות בחוץ, ושם הן תמיד יותר נוראיות", אומרת לוי. "אמרנו רק את האמת, לא הסתרנו. הרבה פעמים שברתי שיניים, יצאתי מהחדר ולקחתי כוס מים, הפסקתי משפט ולא ידעתי איך להמשיך עד שנהייתי לבנה מרוב שחיפשתי מילים. זה לא פשוט, אבל ידעתי שאני חייבת למלא את החלל. הם בלאו הכי שומעים הכל, רואים את הכל. אז חשוב שהתשובות שלהם יגיעו מאיתנו, גם כי אני אדע להסביר להם וגם כדי שהם יידעו שיש להם מקום לשאול שאלות. אני לא רוצה שהם יתביישו לשאול. אני רוצה שידברו איתי על הכל".
לבוא קונקרטית ולהגיד "אבא עובר ככה וככה"?
"זה תלוי סיטואציה. את גם מרגישה את הילדים שלך ויודעת מתי הם צריכים חפירה, ומתי לא. הם יודעים מי ההורים שלהם, לטוב ולרע".
כשאלין הגיעה לגיל הנעורים, לא מעט נכתב ברשת על כך שהיא בגילן של הנערות מהפרשה.
"ברור, אלה שיחות שעברנו, ובגלל שהם יודעים אני מרגישה שיש להם שליטה. אי אפשר להפתיע אותם. אני עושה איתם מלא משחקי אסוציאציות וספקולציות, הם מוכנים לכל השאלות. זה לא ייפול עליהם כרעם ביום בהיר. וחשוב שהם יידעו, גם בהקשר הזה, שיש טוב ויש רע בלהיות אדם מוּכר".
הם גדלו עם דברים לא קלים, הכירו את הצד הרע של החשיפה, ובכל זאת בוחרים להיכנס לתחום.
"שניהם בכיוון של במה, והייתה לי משאלת לב שזה לא יקרה. לא פשוט לראות את הילדים שלך בעולם הזה, ואני עדיין לומדת לשחות בזה. עד לפני שנתיים עוד ניסיתי להחזיק את החבל, לאלין במיוחד. דווקא עם ליאם היו שיחות אחרות – 'מאמי, אם אתה רוצה, תעשה'".
ואז ישוו את היכולות הווקאליות והבימתיות של ליאם לאלו של אבא שלו. ואת אלין למלכת היופי ולאשת התקשורת שאת.
"זה יכול להיות יותר קשה מאשר להגיע מאפס. אחד מהם אמר לי, 'אמא, תשמעי, זה להיכנס לנעליים כל כך גדולות'. אמרתי, 'פה הטעות. אתם לא נכנסים לנעליים של אף אחד, אתם מייצרים את הנעליים שלכם'".
ומי שבאמת מגיע מאפס כועס עליכם כי קיבלתם דלת פתוחה.
"כל האחד והתיק שלו, כל אחד שישתמש בכלים שהוא קיבל. גם בעוד עשר שנים יגידו לכם וישוו אתכם".
ואותך עוד ישאלו על איל גולן.
"התגרשנו לפני 15 שנה, מבחינתי וגם מבחינתו זה יקום אחר. אני לא יודעת מי זה, הוא לא יודע מי הוא היה שם, אנחנו באמת לא זוכרים. למדתי לחיות בשלום עם הדבר הזה, אולי כי יש משהו בגיל שמשחרר דברים. זה חלק מהסיפור שלי וזהו. גם לליאם ואלין אני אומרת: זה פרק בחיים שלכם, אבל בספר שלכם יש גם הווה ובעזרת השם עתיד. שימו הכל בפרופורציות. לצערי או ברוך השם, עברתי דברים חשובים. הפרופורציה שומרת עלינו כבני אדם".
ניסינו להיפרד מלא פעמים
אנחנו מדברות על יום ההולדת של אריאה ("זה מטורף, היא כבר בן אדם גדול, כמו זקנה") כשלוי מצהירה: "היא ההחלטה הכי נכונה שלנו. הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי ולנו כמשפחה. אבל חששתי לפני שאלירז ואני החלטנו לצאת למסע הזה".
למה?
"קודם כל, לחזור לדבר הזה של תינוקות – זה מפחיד בגילי המופלג. ואז השאלה איך זה יתקבל, איך הפאזל יסתדר, כי אנחנו משפחה מאוד בנויה".
היו מחשבות של אולי לא?
"בטח, לא בכדי יצאנו תשע שנים לפני שהתחתנו. להבין מה אנחנו עושים היה תהליך של 8.5 שנים, השאלה עלתה כל הזמן. בהתחלה לא רציתי עוד ילדים, בכלל לא התלבטתי. מבחינתי זה לא עמד לקרות, וכשהתחלתי לצאת עם אלירז, בכלל לא דמיינו את החיים שלנו ביחד. היה לנו כיף וחיבור מהשנייה שהכרנו, אבל היה ברור שזה לא יכול להימשך. וכשאתה ב'אין סיכוי', זה נורא מקל בהתחלה של קשר. זה לא היה 'מה שיהיה יהיה' אלא 'ברור שלא': מבחינתו אין מצב כי האחריות גדולה מדי, מבחינתי אני לא עושה יותר ילדים. בניתי את שולחן השלוש-רגליים הזה, עבדתי קשה ואני לא מתכוונת לשנות. אז אמרנו, בוא ניהנה ביחד. והמציאות הייתה שלא יכולנו להיות אחד בלי השנייה".
ניסיתם להיפרד?
"מלא פעמים. היו שתי פרידות רציניות, אבל כל חודש ניסינו להיפרד. כל לילה עושים שיחת פרידה באהבה, מסכמים, ואז קמים בבוקר, וכאילו לא הייתה שיחה בלילה. היינו בלופ, כל אחד עם החומות שלו".
מתי החומות התמוססו?
"הייתה לנו שיחת פרידה אחת שבה עלו השעון הביולוגי שלי והעובדה שהילדים שלי קשורים לאלירז ברמה שהם לא זוכרים את החיים שלהם בלעדיו, ואמרנו, אנחנו עושים נזק לא רק לעצמנו. זה היה לחתוך בבשר החי אחרי 8.5 שנים, אבל נפרדנו, למחרת הבנו שזה מגוחך וחזרנו, ואחרי חודשיים החלטנו להתחתן. זה היה נורא טבעי, שם כבר לא הייתה התלבטות. רק שאז לא ידעתי שאנחנו יוצאים למסע".
להביא לעולם ילד משותף?
"לא הסתנכרנתי נכון עם האירוע. חשבתי שאני נקלטת תוך חודש–חודשיים, ושאז אחזור ל'גלית ואילנית'. הייתי כל כך יהירה, מנותקת מהמציאות לחלוטין. לא הגעתי נכונה למסע. הייתי צריכה להגיע עם מזוודה מה זה גדולה, ובאתי עם ילקוט. תיק גן אפילו".
מה היה במסע?
עברתי הזרעות, להפריות לא הגעתי בגלל ריבוי סרטן אצלי במשפחה. יש לי פחד מטורף מהורמונים והתחננתי לאלוהים שלא יעמיד אותי במבחן, כי אם הם היו הדבר היחיד שאפשר לעשות בשביל להביא ילד לעולם – אלוהים, אני לא יודעת במה הייתי בוחרת".
הייתה מחשבה שאם זה לא פשוט כמו לפני 20 שנה, וכבר יש לך שניים – אז למה בעצם?
"לא, זה רק גרם לי ללכת יותר חזק. בעיקר ההפלה בשבוע 11–12. חשבתי שאולי זה יגרום לי ללכת אחורה, וזה דווקא גרם לי להבין שאני חייבת. אבל בסוף זה קרה רק אחרי עוד שנה של ניסיונות, וזו חוויה מאוד קשוחה. מזל שאני בן אדם קליל שזורק הרבה על אלוהים – 'זה לא אני צריכה לעשות, זה אתה צריך לעשות'. מה שהוא רוצה שיקרה – יקרה".
ובסוף הוא רצה. כמה זה יותר מלחיץ כשנכנסים להיריון אחרי הפלה?
"זה לא היה כמו עם ליאם ואלין. לא רק הבחילות וההקאות – שזה נורא בפני עצמו, כן? – אלא שפתאום את מבינה מה זו חרדה. הרופא מסתכל ואומר, 'פיפטי-פיפטי שההיריון שורד'. מה עושים עם הפיפטי הזה? אני בהמתנה להיות אמא. היה שלב שבחרתי בהדחקה, לא יודעת מה קורה בבטן. ככה התנהלתי בעולם. הרופא שלי היה איתנו בזה, עד חודש שביעי אין צילומים. סקירת מערכות. כלום, כלום".
כי לפני זה תיעדתם?
"אלירז בא עם מצלמה פתוחה לסקירה שהתוצאות שלה היו לא טובות, וזה עשה לנו טראומה קשה. מאז אין צילומים, לא מדברים על כלום, לא סופרים כלום. בלילה הייתי אומרת לעצמי איזה שבוע אני, ואז אומרת, 'אל תגידי לעצמך שסיפרת לעצמך'. רק ככה הצלחתי להתמודד עם זה, להדחיק עד הלידה. אבל שוב לא הבנתי שדברים עלולים להשתבש. חשבתי כמו בקיסרי הקודם, ארבעה ימים ואני בבית".
מה היה בלידה?
"העניינים הסתבכו מאוד במהלך הניתוח. אני יודעת מה זה קיסרי, רבע שעה וכבר תופרים אותך, אבל פתאום זה לא היה רבע שעה. הבנתי שמשהו לא בסדר, ולא יכולתי להגיד כלום, כי אלירז ישב לידי ולא רציתי שהוא יתעלף לי. אבל הוא קלט את החיוך שלי, חיוך כזה שיש לי כשאני בחרדה. ידעתי שקורה משהו לא טוב, שלא ככה אמור להיראות קיסרי, והלכתי למקומות הכי שחורים. הכל עבר לי בראש, כולל שמשאירים אותי על שולחן הניתוחים. עדיין חייכתי, אבל וואי וואי וואי, בפנים שחור מהפחד וכאבים של גיהינום אמיתי. המדדים שלי התחילו לעלות בטירוף, ואלירז אמר, 'מה קרה? את לבנה סיד'".
מה באמת קרה?
"מה שהרופא מגדיר 'הבטן הארורה שלך'. פעם הוא אמר לי, 'את אחד האנשים הנחמדים שפגשתי, אבל הבטן שלך לא מסונכרנת עם מי שאת. אני 30 שנה מנתח הידבקויות, ולא ראיתי בטן רעה כמו שלך'".
מה זה הידבקויות?
"איברים שפיזית נדבקים אחד לשני. מתברר שזה שכיח, ואם יש 100% הידבקויות, אז אצלי זה 200%. חוץ מזה, מהלחץ להוציא את אריאה נהיה חור בשלפוחית השתן. זה שבועיים של כאב גדול, את לא יכולה לנשום, אני לא זוכרת את עצמי מפחדת ככה. אמרתי, 'אני מפה לא יוצאת'. זה היה להכשיר את אלירז להורות, במעט שיכולתי. רציתי להשאיר לו מדריך מה לעשות, השבעתי אותו שהוא דואג לליאם ואלין. חשבתי, 'מה עשיתי? משאירה את הילדים שלי לבד, את אלירז לבד, והוא לא הכין את עצמו'. מבחינתו – 'יש לה מאסטר בהורות, היא תלמד אותי הכל'. ופתאום לא היה אותי. בניתוח השני כבר עשיתי לו שיחות שאני לא אחזור להיות מי שהייתי".
באיזה מובן? פיזית או נפשית?
"פיזית כבר הבנתי שאהיה בסדר, אבל הרגשתי שמשהו קרה לי בנשמה. שאני לא אהיה יותר אילנית שחיה בסרט שהיא מחזיקה את העולם, והכל פאן לה גם כשקשה לה. אני לא אהיה אני, יש פה עכשיו אישה שמפחדת מהיקום. היה לי קשה להתמודד עם זה שאני חלשה. 'מאמי, תעזור לי' – אני לא יודעת להגיד את זה, איך מבטאים את זה".
מצאתי מי אני
בגלל מצבה הגופני והתרופות שקיבלה, הרופאים אסרו על לוי להיניק את אריאה. "האחיות היו בוכות איתי, אומרות 'תוציאי, מותר שיכאב לך', כי אני בן אדם מאופק", היא מספרת. "הרופאים נכנסים, רואים אותי מתה אבל מחייכת כאילו אני בסדר, כאילו אני מארחת אותם. תרפי כבר, אלוהים. מותר לך לסבול".
להתרכז בהחלמה שלך בא עם הלקאה עצמית שאת לא עם אריאה?
"זה היה הכי נורא. הגעתי הביתה, ומי יחזיר לי ולילדה את שלושת השבועות האלה? הנשמה שלה תזכור את זה כל החיים. לא סלחתי לעצמי שהגוף שלי בגד בי, ושלא התגברתי על זה בשביל הילדה. שלא הצלחתי להיות שם בשבילה, עם כל הכאב שבעולם. בראש שלי הסתום, החולה, היא לא הייתה במקום הראשון. רק עם הזמן הבנתי שאני צריכה לסלוח לעצמי".
ואיך אלירז בתוך כל זה?
"הוא אבא משהו נדיר, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. אני ידעתי שהוא יהיה כזה, אבל זה באמת משהו לא נורמלי. הוא אבא ואמא, אין דברים כמוהו. הייתי מתעוררת רק כדי להסתכל עליו מאכיל אותה ולהרגיש חלק, מסתכלת וחושבת מה זו המתנה הזו שקיבלתי. הוא לא זז ממני, ישן בבית החולים וכל הזמן היה עם אריאה, שם אותה לידי כדי שהיא תריח אותי. הייתי בהשתאות".
מדברים איתכם כל הזמן על עוד ילדים. זו אופציה אחרי המסע הזה?
"אחרי שנה התחיל לדגדג לי. אני בחורה משוגעת, מסתכלת על אריאה ואומרת, 'לא תהיה לה החוויה של לגדול ביחד כמו ליאם ואלין'. יש להם קשר שגורם לי לבכות פעמיים ביום. אבל אני בפחדים מטורפים, רוצה שלפחות הפעם לא נלך אל הלא נודע. הפעם אני אגיע עם מזוודה ענקית למסע הזה, אפילו מחשבתית. שוב אני אומרת: 'אתה (אלוהים) תעשה מה שאתה רוצה, אני לא קשורה'".
לאחרונה שיתפת בקמפיין לגולברי שאת נשאית של גן סרטן השד.
"זה לא מדויק, אני לא נשאית של הגן, אבל את עלולה לחלות בסרטן השד גם אם אין לך את הגן. אני כן מייצרת גושים, וצריך כל הזמן לבדוק אותם. הוציאו לי שלושה כאלה שהיו טרום-סרטניים, ויש לי עוד כמה שאנחנו עוקבים אחריהם. אני נבדקת כל שלושה חודשים, כל חצי שנה עושה MRI, והכל בסדר טפו טפו. לפעמים מוציאים, לפעמים ממשיכים לעקוב. גילוי מוקדם באמת מציל חיים, אנחנו דוחות ודוחות בגלל מיליון סיבות ותירוצים, אבל בסוף התת-מודע לא רוצה לדעת. אנחנו תמיד דוחות את עצמנו לסוף הרשימה, ורק פה אני יודעת לשים את עצמי ראשונה. ממש לא מזמן הייתי בהמתנה לתוצאות של גוש".
והלחץ מהתוצאות זה לא פשוט.
"קיבלתי טלפון בשמונה ורבע בבוקר. אני אומרת, 'אין מצב, אני לא עונה', ואלירז אומר לי, 'תעני'. אמרתי, 'תן לי עשר דקות לחיות את החיים שלי'. ובאמת נשמתי עוד עשר דקות את החיים של לפני, ואז אמרו לי, 'יצא משהו לא ברור, בואי נעשה עוד'. זה הדברים החשובים, זה להציל את החיים. אמרתי לאלירז, מתוך 100 נשים שכתבו לי בעקבות הקמפיין הזה, אתה יודע כמה יינצלו אם הן ילכו להיבדק? זה יכול להיות כל כך משמעותי לחיים שלהן".
אמרת פעם בריאיון שעדיין לא מצאת את עצמך, עדיין לא עשית את שלך. היום את מרגישה שמצאת?
"אני חושבת שלראשונה מצאתי מי אני ב'גלית ואילנית', מה גם שעם השנים התאימו את זה למידות שלנו".
גם זה התחיל בביקורת.
"בטח. שתי נשים יפות, מה כבר יש להן להגיד. אבל הבאתי את עצמי וגלית את עצמה. אני חושבת שזה חשוב לעבודה שלנו, להיות את בתוך כל הבליל. ואני תמיד הייתי אני, גם אם ניסיתי לשנות את זה. אין, זו אני. ככה אני מדברת. מהר, עם מימיקות מוגזמות. אם תהיי מישהי אחרת, זה לא יעבור. זה גם עניין של נוחות עם עצמך, כי באמת זה מה יש. אני בת 41, זו מי שאני, וזה מדהים".
"משפחת שדה" משודרת בימים שלישי–חמישי ב-18:45 ב-HOT בידור, HOT Real ,HOT VOD ו-NEXT TV
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל אזרזר | איפור: מיקי בוגנים | שיער: סתיו נטף | ע. איפור: עמית זר | הפקה: טל פוליטי | צולם במלון אלקונין, לילינבלום 9, תל אביב-יפו