שירה גבריאלוב יודעת לשרוף במות. לפני 6 שנים, בגיל 24 בלבד, היא עלתה על הבמה של העונה ה-12 של "אמריקן איידול" מול עיניהם הבוחנות של מריה קארי, ניקי מינאז' ורנדי ג'קסון. מינאז' קראה לה סופרסטאר והוסיפה שיש לה את שלושת הדברים הכי חשובים - מראה, קול ואטיטיוד. השופטים התלהבו ושלחו אותה היישר לשלב האודישנים הבא בהוליווד, שם לא שרדה את שלב הקבוצות והודחה. כל זה היה רק פרק אחד בעשור האחרון בחייה של גבריאלוב, שבמהלכו פלירטטה עם הבמה, מאחורי הקלעים ומלפניה, ועברה גיהינום של התמודדות עם אנורקסיה.
"קיבלתי מייל להגיע לאודישן, ואני בתמימותי חשבתי שזה אישי. למרות שהוא נשלח לעשרות אלפי מוזיקאים המופיעים בכל רחבי ארה"ב", היא אומרת על ההזמנה ל"איידול".
הייתה לך שם התחלה חזקה מאוד. מה השתבש?
"הסטרס עלי היה כבד. רציתי שנשיר שיר של המאמאס והפאפאס אבל אף אחת מהן לא הכירה אותו. אני הייתי היחידה שידעה לנגן על פסנתר ולהוציא הרמוניות, אז לימדתי כל אחת את הקול שלה, ובמקביל למדתי מילים לשיר שלא הכרתי. היינו צריכות להרים הופעה תוך לילה אחד ובשש בבוקר כבר עשינו לעצמנו ביוטי, עלינו לבמה לבאלאנס קצר והתחלנו לצלם. היו שם אלפי אנשים, זה מאוד אינטנסיבי".
סירבת לקבל את ההדחה בשידור. הייתה שם הרבה חוצפה ישראלית כשחזרת לשופטים ודרשת הסברים.
"זה עשה לי טוב שעשיתי את זה כי דיברו עלי עוד", היא צוחקת, "אבל לא היה שום דבר דרמטי באמת, רק רציתי להבין מה התפספס".
כשהשופטים איכזבו הדמעות לא איחרו להגיע, אבל גבריאלוב לא מתרגשת. "למדתי המון. ההפקה שם ייצרה הרבה דרמה, והייתי ילדה ולא הבנתי את המקום הזה. אחרי שנה זימנו אותי שוב לאודישן אבל כבר לא הרגשתי צורך לנסות שוב. תחרות זה לא דבר פשוט עבורי. אני גם מורה ליוגה וזה נוגד את כל העולם הזה. היום אני מאמינה שלכל דבר יש את הזמן שלו. אני לא אגיד שהכל זה מלמעלה, אבל אני מאמינה בקארמה ושהחיים מובילים אותנו למקומות כאלה מסיבה מסוימת".
הביצוע של שירה גבריאלוב לשיר "Shallow" של ליידי גאגא היה אחד השיאים הטלוויזיונים של השבוע. הקהל שהגיע לכוכב הבא לאירוויזיון 2020 (שבת, ראשון ורביעי ב-21:15 בקשת 12) הצביע בהתלהבות, אבל השופטים התמהמהו ושמרו את הכחולים לסוף, וזאת למרות שהיה ברור לכל הנוכחים שאי אפשר להתעלם מהזמרת עם הנוכחות הווקאלית המרשימה. המתח בקהל גאה לפני הכרעת השופטים, וכל הזמן הזה צופים מיומנים קימטו את המצח מול המסך להבין מאיפה היא מוכרת להם.
ב-2013 אמרת שלא תשתתפי בתוכניות ריאליטי מוזיקה בארץ.
"בזמן ההוא לא רציתי לתפוס מקום למי שלא הצליח לפתח לעצמו את המקום שלו בתעשייה. כילדה אני זוכרת שרציתי ללכת לתוכניות כמו 'בראבו' אבל ההורים התנגדו כי יש בזה משהו מאוד מלחיץ. לכל הנערים והנערות שמגיעים היום בגיל 16 להתחרות בתוכניות כאלה ומצליחים - שאפו עצום, אין לי מושג איך הם עושים את זה".
אז מה השתנה היום?
"כתבתי והוצאתי אלבומים. אני יודעת מה זה להיכנס לאולפן להקליט. למרות שזה עדיין מאוד שונה מלעמוד מול שופטים שיגידו לך שאת כזאת וכזאת, אבל אני הוצאתי משהו לאור והייתי חשופה לביקורת מהקהל. בדיוק כמו שניקי מינאז' אמרה לי אז על הבמה - הייתי צריכה לדאוג לעצמי לפני שדאגתי לאחרים".
"אין לי מושג איך שופטי הכוכב הבא יקבלו אותי"
גבריאלוב בת ה-30 נושאת הרבה שעות במה על הכתפיים. היא הבת של המוזיקאי מיקי גבריאלוב, מעמודי התווך של רפרטואר המוזיקה הישראלית ומי שאחראי יחד עם אריק אינשטיין לשירים קאנוניים כמו "הכניסי תחת כנפך", "היא יושבה לחלון", "סע לאט", "אוהב להיות בבית", "עוף גוזל" ואחרים. לגבריאלוב האב שני בנים מנישואים ראשונים, ושניים נוספים - שירה ואחיה נועם - מנישואיו השניים. לפני שנה וחצי שירה נישאה ולפני חצי שנה דיווחו מדורי הרכילות על קשיים בקשר. "אלה שמועות בלבד. לכל זוג יש עליות ומורדות, זוגיות היא דבר מורכב ואנחנו מעדיפים לשמור אותה לעצמנו דווקא בזמן רגיש כזה, אבל החיים מאירים לי פנים".
קשה שלא לתהות האם לגבריאלוב היה בכלל צ'אנס להתפתח בתחומים אחרים ממוזיקה, אבל היא מספרת שהתשוקה הזו הייתה טבועה בה תמיד. "בגיל 6 התחלתי להתחנן ללמוד פסנתר, והייתי משגעת את אבא ללוות אותי בכל מיני שירים שאהבתי לשיר כילדה, הייתי עולה על השולחן בסלון ועושה הופעות".
מתי הבנת שאבא שלך מפורסם?
"כשהייתי בת שלוש אנשים היו פונים אליו בסופר ואומרים לו שהם אוהבים אותו. לא הבנתי לגמרי אם זה בגלל שהוא מפורסם או בגלל שהם אוהבים אותו כמוני. כשהייתי הולכת עם אמא שלי להופעות הייתי מבקשת לעלות לבמה כדי לרקוד איתו. יש לנו חיבור מאוד חזק, פרסונלית, מנטלית ומקצועית. אנחנו מתייעצים הרבה אחד עם השנייה. הוא אמנם עדין ורגיש אבל הוא לא מתבייש לומר לי את מה שהוא חושב".
למול הקריירה הענפה של אבא, שירה הקפידה לבנות לעצמה קריירה מוזיקלית עצמאית. היא פרצה עם השירים "הבוקר יאיר" ו"נער ונערה" מתוך אלבום הנושא את שמה ומיד אחריו, בגיל 18, התחילה לעבוד על האלבום השני Clear Vision יחד עם המפיק טום ניקולס, שעבד גם עם קיילי מינוג. שני הסינגלים מתוך האלבום, "Crazy", קאבר ללהיט של ההרכב נארלס בארקלי ו-"Don't Just Walk on By" זכו להצלחה גדולה באירופה ואף הגיעו לתחנות רדיו בארצות הברית. בעקבות ההצלחה, השתקעה גבריאלוב בניו יורק כשהיא מנסה לפלס את דרכה בתעשייה המקומית.
הרגשת אז שאת כובשת את העולם?
"תמיד יש חלומות אבל לא דמיינתי דבר כזה. מאוד הופתעתי שהשירים שלי קיבלו במה בטורקיה. למרות שברקע היו אירועי משט המרמרה, נתנו לי שם חיבוק חזק. בחו"ל יש הרבה יותר קהל ומרחב, אז אפשר להרים איזה מופע שאתה רוצה, נישתי ככל שיהיה, ותמיד יהיה מי שראה. אם היינו ארצות הברית לא היה אוזן בר אחד, אלא שלושים שמריצים מופעים אחד אחרי השני".
כעבור כמה שנים היא עברה ללוס אנג'לס, אבל לא מצאה חיבור חזק לעיר. "זאת עיר אחרת לגמרי מניו יורק, אי אפשר לצאת החוצה ולהגיע ממקום למקום ברכבת, צריך מכונית. היו גם הרבה פחות מועדונים להופיע בהם אז חוויתי יותר חיי אולפן, להקליט לפרסומות, להקליט פתיחים של סדרות". באיזשהו שלב הבינה שהגיע הזמן לחזור ארצה. "יש כאן וייב שאין בשום מקום אחר", היא קובעת, "ההורים שלי גם לא הולכים ונהיים צעירים יותר ובא לי להיות לידם, בא לי לעשות ארוחות שישי עם המשפחה שלי. יכול להיות שזה גם הגיל, וגם יכול להיות שזה בגלל שהיום כבר אפשר לשיר באנגלית בארץ, פתאום יש פה קהל, אז מה יש לי לחפש שם? אני רוצה להיות כאן. אספתי תיק מסע ויש לי אמירה אחרת היום, אני לא בת 17 יותר. הבוקר אולי מאיר, אבל אני לא מחכה יותר לאף אחד".
עם כל הניסיון הזה, עדיין מצאת את עצמך לחוצה ונרגשת מול השופטים של הכוכב הבא.
"כשאת עולה להופיע מול אמנים שאת מכירה את לא יודעת איך יקבלו אותך. זה לא שהם לא מכירים אותי, אבל אני הבת של, מישהי שעשתה קריירה, לא אנונימית שאם היא תצליח אז מהמם ואם לא אז לא נורא. רציתי שהם יקבלו את הביצוע שלי ושאני אצליח לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי".
וגבריאלוב אכן עשתה זאת. היא הרימה את המסך והצטרפה לרשימה מתרחבת של זמרים ויוצרים מוכרים שמגיעים להתמודד על הזכות לייצג את מדינת ישראל. "ההשתתפות של מאיה בוסקילה בעונה שעברה פתחה את השער למתמודדים אחרים", היא אומרת, "היא באה ואמרה שהיא רוצה לייצג את ישראל, ואז הרבה אמנים מוכרים אמרו וואלה, גם לנו בא".
את מרגישה שזו הדרך היום של זמרים ויוצרים לחזק את מעמדם? אולי התעשייה קטנה מדי וחייבים את הפלטפורמה הזו כדי לבלוט?
"אפשר להצליח גם בעבודה קשה, יש אלפי דוגמאות. קובי מנדלבאום (הידוע גם בשם קוקי לבנה. ע.י.י) שהוצאתי איתו דואט בספטמבר פרץ לעצמו את הדרך, ולא בגלל האודישן שלו לכוכב נולד. הוא אמנם קיבל חשיפה, אבל את הדרך פילס במו ידיו. יש מוזיקאים אדירים בארץ וכל אחד עושה את הדרך שלו. הפלטפורמה היא מעולה, אבל צריך חומרים טובים".
ביקור בגיהינום
את הסינגל הראשון שלה "נער ונערה" שחררה לרדיו בגיל 15 בלבד. בגיל 17 כבר הוציאה אלבום בכורה. החשיפה הביאה התמודדויות לא פשוטות, בעיקר נוכח ההערות שגבריאלוב קיבלה על המראה שלה. "אחרי שהקליפ הראשון יצא היו טוקבקים חריפים, דברים שגם לאישה בת 30 יהיה קשה לקרוא על עצמה. כמו כל אמן מיוסר גם לי יש רגישויות ואחת מהן הייתה המראה שלי. אני אומרת בלב מלא לכל הזמרות הצעירות היום - קירל, בוחבוט וביטי - שאפו עצום על העמידה, החוזק המטורף והכוח".
זה לא רק הן. כל נערה היום מתמודדת עם דימוי גוף והפער ממה שנראה ברשתות החברתיות.
"המדיות היום פרוצות ולא הכל מציאותי. זו רק אשליה אופטית, לא כולם מאושרים, חוגגים ומבסוטים כל היום במלונות יוקרה, וגם אלה שכן - הם מתפרקים אחר כך בבית. כולם משדרים וואו, אבל יש נפילות. טוקבקיסטים צריכים להיזהר במה שהם אומרים, לפעמים השתיקה יפה. אם אין לכם משהו יפה להגיד, לפחות תחסכו את הרעל. עדיף לפרגן".
הקושי שחוותה בארץ התעצם כשגבריאלוב ניסתה לפרוץ בחו"ל וטסה לפריז בעקבות הצעה מחברת תקליטים שרצתה להחתים אותה, אבל אחרי זמן קצר חזרה בה מההצעה. תחושות הבדידות והניכור, לצד העיכובים בהתפתחות המוזיקלית הובילו לדיכאון ואנורקסיה שבשיאם ירדה 15 קילו. "בצרפת ובמהלך החיפוש העצמי, כל הדברים שקעו ולאט לאט הדיכאון הצטבר והפסקתי לאכול. זה התחיל בדיאטה קלילה ממקום בריא והגיוני והורדתי 5 קילו. לא דיברתי צרפתית והרגשתי מאוד לבד ולא התחברתי למקום. הייתי יותר בשמירה על מה אני אוכלת ומה לא, לא הגזמתי בכמויות. שקעתי בדיכאון ובצורה פחות מודעת עשיתי המון פעילות פיזית ולא אכלתי. כל פעם ירדתי עוד קצת ועוד קצת, עוד שני קילו, עוד שלושה. אחרי שהגעתי לארץ לא הצלחתי כבר לאכול".
זו התמכרות לתחושת הרעב?
"זה לא בדיוק שהתמכרתי, זה לא היה ככה. בשלב כלשהו לא הרגשתי רעבה כי המוח עובר דיכוי. זה לא שהסתכלתי במראה וחשבתי שאני שמנה. הייתי מאוד חלשה פיזית. לא יכולתי ללכת יותר מעשר דקות, לא יכולתי להוציא את הכלבים לטיול. מסת העצם יורדת ויש בריחת סידן. הגוף שלי התחיל לאכול את עצמו. פיזית הייתי עייפה מאוד, אבל היה לי קשה להירדם באותו הזמן כי הראש רץ על 200 עם כל מיני מחשבות מטרידות".
נשמע מפחיד.
"היה שלב שפחדתי, לא אשקר. הייתי מבוהלת מעצמי. מהמקום הפיזי הייתי מותשת ומוטרדת כל הזמן. זו תחושה שהיא בלתי נסבלת. יום אחד כשראיתי את המספר על המשקל הייתי מבוהלת. אחרי זה התעלפתי מחוסר אנרגיה - זה כמו כשקמים מהר מדי והכל נהיה שחור, אז כזה, אבל בגלל סתם הליכה. דיברתי עם ההורים וסיפרתי מה עובר עלי ואמרתי להם שאני רוצה לחזור ארצה כדי להשתקם".
היא שבה לארץ, כמעט בקריסת מערכות, ואושפזה במוסדות פרטיים כדי לקבל טיפול, אבל מצבה לא השתפר. "אחרי ארבעה חודשי טיפול בבתי חולים פרטיים עם צינור האכלה, בקריסת מערכות והתעלפויות כל שני וחמישי, חליתי עוד יותר והייתי צריכה להגיע לפנימית, אבל לא הייתי יכולה להישאר יותר מלילה, כי אם היה מגיע חולה למיטה לידי, הייתי עלולה להידבק ממנו במשהו ולמות. הגעתי לחדר טראומה של תל השומר, חדר 6, הגיהנום. זה היה נורא. מה קורה לאדם שמגיע למצב כזה ואין לו כסף כדי לשלם על בתי חולים פרטיים? מי יתן לו מיטה, צינור האכלה, פסיכולוג ופסיכיאטר?"
כשמצבה הפך קריטי, הגיעה למחלקת הפרעות אכילה בתל השומר, אך מצבה המשיך להתדרדר. "במערכת הבריאות שלנו יש אנשים מקסימים, אבל אין להם מספיק כלים ומוסדות לעזור לצעירים וצעירות להשתקם מהפרעות אכילה", היא קובעת, "בתל השומר יש 40 מיטות על אוכלוסייה של מיליונים. זה היה סוג של גטו שבו מתייחסים אליך כאל חולה בעייתית. בשעות ארוחה יש שתי סייעות כמו בגן ילדים שבודקות שאכלת הכל ולא שפכת או החבאת. אם כן, יקחו לך את הספר והטלפון, ואז את מרגישה שלקחו לך את החיים, וממילא את לקחת לעצמך את החיים. מי שהגיע לשם כבר קיבל את העונש שלו".
אלה קשיי הרפואה הציבורית, אבל זה מקום שמציל נערות. נשמע שהקושי הוא בעיקר פנימי.
"למערכת הבריאות אין מספיק כלים ומוסדות לעזור לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה. ביקשתי עזרה מהרשויות להיכנס למוסד, אבל לא היה מקום. את כל הכסף שחסכתי מגיל 17 הוצאתי על בתי חולים פרטיים".
איך הבראת?
"הייתי בתל השומר חודש. בחודש הזה הטראומה הייתה חוויה קצת מתקנת. בבית חולים פרטי מתמודדים עם צוות מטפלים, אבל כשאתה בקבוצה של בני גילך שכולם סובלים מהמחלה, מתייחסים לאנורקסיה כמו התמכרות. את לא רוצה להכיר בה כשאת חולה, אנשים ממציאים שטויות כדי להצדיק את המצב שבו הם נמצאים, ואני לא הייתי כזאת. אני הכרתי בבעיה מלכתחילה, וראיתי אנשים שמדברים על הבעיה בצורה שונה והם לא ראו שהם צריכים להירפא, וזה נתן לי כאפה. נלחמתי בשיניים והתחננתי לחזור הביתה. אחרי שיצאתי מבית החולים לקחתי את עצמי בידיים, בשיתוף דיאטנית, ונתתי את כל כולי כדי להירפא ולעשות מוזיקה. המחלה הזאת, עם כל הרע שבה, הוציאה ממני דווקא דברים טובים".
דוז פואה
באירוויזיון שנערך בישראל השנה, גבריאלוב הייתה זמרת הליווי של צ'ינגזי, נציג אזרבייג'ן. בזמן המופע קשה היה לראות אותה כי המצלמה בחרה להתמקד בזמר וברובוט שביצע בו ניתוח לב פתוח, אבל הווקאליות שלה נכחה שלה לאורך כל השיר. "זה היה מחנה אימונים מטורף. הייתה המון אחווה בין המשלחות. הכרתי מוזיקאים משוגעים מכל העולם ואנשים שיצרו להיטי ענק. החיבור עם צ'ינגזי היה מאוד חזק".
הקשר עם הזמר האזרי הוליד שיתוף פעולה בין השניים, ובקרוב מתכננים השניים להוציא דואט משותף. "עבדתי על תרגום השיר שלו לעברית ואני מאוד אוהבת את התוצאה, זאת הייתה התעסקות מדהימה", היא אומרת, "אלה קולות שמחזירים אותי הביתה, השפעות פרסיות וטורקיות, מקצבים שורשיים וקצביים. צ'ינגזי הוא אמן מטורף ומנגן על כל כלי אפשרי".
האירוויזיון הוא אירוע חגיגי בבית?
"אנחנו יושבים לראות, אחי ובן הזוג שלו מאוד בעניין, אז זה תמיד שם. וכמובן כשדנה אינטרנשיונל פתחה את הדלת ונטע העיפה אותה בבעיטה, הייתה סערה גדולה בבית. הייתה תחושה שזה שלנו".
ועכשיו את זו שרוצה להיות במרכז הבמה?
"כשבועז מעודה נשלח לייצג את ישראל, פנו אלי לכתוב לו שיר, אז זה החלום. אם הייתי יכולה לכתוב את השיר שייצג את ישראל זה טירוף מבחינתי. אם אני יכולה גם לעמוד על הבמה ולשיר אותו, אז זו כבר פנטזיה".
צילום: אור דנון | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור ושיער: אסף מלמד