אלישע בנאי (33) פותח את דלת הדירה התל אביבית שלו יחד עם הכלב, בבר. המוזיקה מגיעה מהסלון עם המרצפות המצוירות, והוא מוביל אותנו בתנועות של רקדן-שחקן למטבח רחב הידיים שלו. שם הוא מרגיש הכי בנוח ושם הוא מוציא את מי שהוא באמת - קצת מכל דבר. "להיות איש אשכולות זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", הוא אומר. "אני חושב שהיום, בשנת 2021, לכל אחד כדאי למצוא כמה כיוונים בחיים שלו, כי כמו שראינו בקורונה תמיד אחד מהם יכול להסתיים".
זה בדיוק מה שהביא את בנאי - שברזומה שלו יש כמה הופעות מכובדות בסדרות ובסרטים, ואת הלהקה שלו, "אלישע בנאי וארבעים השודדים" - לחזור ללב הפריים טיים ב"המטבח המנצח VIP". לעונת הכוכבים של התוכנית הוא לוהק יחד עם אמו, אורלי זילברשץ, בשיאה של הקורונה, והשידור שלה החל השבוע. "כשצפיתי בפרק הראשון הרגשתי שעושים ממני טיפה מתנשא", הוא מודה. "אבל תכלס, איך הולך המשפט הזה? אין הנחתום מעיד על עיסתו. בפרק השני דודו אהרון כבר אומר שהוא ישר התאהב בי ובאמא שלי. לשים עליי את הטיפוס המתנשא זה מאוד קל כי אני תל אביבי והצבע שלי לבן. אבל אני חצי מזרחי אז בואי לא ניכנס לעניינים האלה בכלל".
יש לך עניין עם עדות.
"כן, כי סופר משעמם כאילו. בואו נשחרר את זה. אתם כל הזמן מדברים על זה שאתם מכינים אוכל תימני ואתם תימנים. תשחררו אותי, זה פאקינג אוכל. העולם התקדם למקומות של א-ג'נדר ואנחנו במדינת ישראל עדיין מתעסקים בעדות? הם באו מהגטו, הם באו מהמעברה, הם באו מהקיבוץ. ברור שאלה התנשאו על אלה, ואלה שהתנשאו עליהם התנשאו על אחרים. יופי, די, נגמר, תשחררו אותי".
אוקיי, בלי עדות. איך הגעת ל"המטבח המנצח VIP"?
"הייתה לי שנה קשוחה של עבודה, צילומים ושני סרטים, ואז אמרתי 'פאק איט, אחרי כל הדבר הזה אני לוקח חופש'. טסתי ליוון, מקסיקו וברזיל, חזרתי ישר לתוך הקורונה, ותכלס נהניתי מזה. פתאום הרגשתי כאילו כולם חיים כמוני".
מה זאת אומרת?
"החיים שלי מתנהלים רוב הזמן בבית. אני כותב פה, יוצר פה ומבשל פה. אני לא עובד 365 ימים בשנה, אז הרבה מהעולם שלי ומהעבודה שלי נמצאים בתוך הבית. פתאום היה איזה שקט, התחרות נגמרה, וזה היה לי מדהים. מה שכן, לא היו יותר הופעות וצילומים ולא ממש ידענו מה קורה איתנו מבחינה כלכלית. התקשרו אליי ולאמא שלי, והיא אמרה 'אלישע, פאק איט. בוא נביא את זה. אתה יודע לבשל, אני יודעת להיות בטלוויזיה, יהיה כיף'".
אז תכלס עשיתם את זה בשביל הכסף.
"אולי בהתחלה כן, אבל אני בן אדם כל כך תחרותי שזה יהיה שקר להגיד שזה בשביל זה. כסף אף פעם לא היה פונקציה מבחינתי. לא בגלל שאני בן אדם עשיר, פשוט לא חונכתי בבית שכסף הוא העניין המרכזי. חונכתי להיות בן אדם, להיות רגיש לסביבה ולרדוף אחרי החלומות שלי. ברור שאני לא מבטל את זה שצריך לעבוד, וכסף גם קונה חלומות. יום אחד אני ארצה לעשות בוטוקס וזה יעזור לי. מבחינתי התוכנית זה בונוס על זה שאני קורע את התחת כבר 15 שנה, אבל ברגע שמתחילה התחרות אני לא עומד בזה ואני רוצה לנצח. היו כמה זוגות שרצו לנצח יותר ממני, אבל ברגע שהבנתי שהם רוצים לנצח אותי לא יכולתי לתת לזה לקרות. את מבינה? הם רצו לנצח את התחרות, אבל אני לא הייתי מסוגל שהם ינצחו אותי. זו רמת הפסיכוזה שלי. אני לא יכול לתת לאנשים לנצח".
ואיך היה עם הזוגות האחרים?
"אילנית חברה שלי, היא כמו אחותי הגדולה, הגב שלי. דיבור שמי שמתעסק איתי אילנית קופצת, ואף אחד לא רוצה להתעסק עם אילנית. אשר אחיה הוא טיפוס רגיש ומדהים, סופר אינטליגנט, הייטקיסט מטורף. גם דודו הוא זהב, איש מדהים, ונטלי מעניינת. היא הייתה בלוס אנג'לס, הגיעה לארץ, ולדעתי תוך איזה חצי שנה התחתנה עם דודו. טיפוס מעניין. בלבוסטה".
ועם השופטים?
"רותי ברודו היא אשת עסקים מדהימה. היא אישה חזקה ומרשימה וחברה שלי. חיים כל כך אוהב אוכל שהוא סיים עד הסוף כל מנה שהגיעה. את יודעת כמה זה קיצוני? הוא לוקח את העבודה שלו בתור שופט הכי ברצינות שראיתי בחיים. לא להכל צריך להאמין בטלוויזיה, אבל צריך להאמין לחיים כהן".
אתה היחיד שמגיע עם ניסיון ממסעדות. הרגשת את זה?
"בתכנית בישול מאוד קשה לבוא ממקום עליון. אני לא אספר את כל הסודות שלי אבל בתחרות אני משתדל תמיד להגיע מלמטה. באתי עם ידע וניסיון, אכלתי במסעדות בעולם, ואוכל מעניין אותי. בגיל שמונה ראיתי תוכניות אוכל של ג'יימי אוליבר בערוץ 8, קניתי ספר, התחלתי לבשל, ואהבתי את זה. גם קורין גדעון אהבה את זה. היא פתחה מעדנייה".
אפרופו קורין, אמא שלה מאוד שונה מאמא שלך.
"אני מחבב את ורדה, אני מבין מאיפה היא מגיעה. מבחינתי היא אישה מוצלחת, ומאחורי הקלעים עישנו סיגריות, היא סיפרה לי על הטיולים שלה מסביב לעולם ואני סיפרתי לה על שלי. הביקורת היחידה שיש לי זה על חיים ורותי, שמעתיקים את מה שאני אומר בביקורת שלי", הוא צוחק.
ואיך היה עם אמא שלך? קצת נראה שהיא באה בשבילך.
"לטס קאט דה בולשיט. אמא שלי יודעת טוב מאוד מה היא עושה שם. היא עפה על להיות בטלוויזיה ועפה על הרייטינג. זה כיף כשכותבים לך דברים באינסטגרם וכיף להיות אהוב. אני אוהב לעשות מוזיקה ולשחק, ואלה שני דברים שאני לא יכול לעשות בלי קהל. להיות מפורסם זה חלק מהעבודה שלי. אני אוהב קהל, אני חייב אותו בשביל לעשות את מה שאני עושה, ואמן שיגיד לך שלא - משקר".
כולנו רוצים שיאהבו אותנו
הייחוס המשפחתי של אביו, המוזיקאי יובל בנאי, ושל אמו, השחקנית אורלי זילברשץ, הגיעו עם אלישע לכל מקום במהלך חייו הצעירים, עד שהתחיל את הקריירה העצמאית שלו והכריז בראיון ל-mako כי "אלישע בא לפני בנאי". "זה אף פעם לא היה צל. יש מישהו שאבא שלו עובד בעירייה, ומישהו שאבא שלו זה אילון מאסק. אבא שלי זמר ואמא שלי שחקנית, ככה חייתי", הוא אומר. "במשפחה הגרעינית אנחנו חברים הכי טובים. פסיכים, כל אחד בפני עצמו איש לא פשוט בכלל, אבל אנחנו חברים מאוד טובים. אני משתף את אמא שלי בהרבה דברים שקורים לי בחיים, בין אם זה קריירה ובין אם זה בדברים האישיים, ונראה לי מאוד טבעי ללכת איתה לכל מקום".
לא תמיד קל להיות חבר של אמא.
"אף אחד לא יכול להבין מה הדינמיקה ביני לבין אמא שלי כי היא שלנו, אבל אני חושב שחברות טובה כוללת הכל - גם ריבים וגם אהבה. ברור שיש גם את הפאן האמהי, ולפעמים אני פתאום לוקח תפקיד שאני דואג לה. היא אדם מאוד ילדותי והיא מאוד צעירה בנפשה, ויש פעמים שאני נהיה הזקן בסיטואציה, אבל אני מאחל לעצמי גם להיות חבר של הילדים שלי. לא כמו עם ההורים שלי, אבל בדרך אחרת ומיוחדת משלנו".
למה לא כמו ההורים?
"גדלתי בבית שבו אם אני עושה משהו שלדעתם הוא לא טוב, אפילו מבחינה אמנותית, הם יגידו לי את זה. הרבה פעמים לא נתנו לי להופיע במקומות מסוימים, הרגשתי שאני לא מקבל מספיק במה, את יודעת, סרטים של החיים. הייתי מתקשר לאבא או לאמא שלי ואומר להם 'למה לוקחים אותי לפה? למה לא לקחו אותי לסדרה הזו? הבמאי כבר דיבר איתי בטלפון', והם היו אומרים לי כפרה, זה החיים, זה מה יש. אתה יכול לקחת את הדברים שלך, לארוז מזוודה ולפרוש, או שתנשום עמוק, תאכל את התקף החרדה, תעשן עוד סיגריה, תמשיך לדבר הבא, ומה שמגיע מגיע".
ואתה מרגיש שזה הביא אותך למקומות טובים?
"כן, אני מאדר פאקר", הוא קובע, ומתקן: "לא, בעצם אני לא. אני בן אדם רגיש לאללה. אני לא מאדר פאקר בשום צורה. אני אדם מאוד רגיש ופגיע, אבל אני חדור מטרה ואני ממשיך לרדוף אחרי החלומות שלי. באופן כללי אין לי את הלגיטימציה לבקר הורים. אני לא אבא עדיין, אני פישר בן 33".
אמא שלך אמרה לך בפרק הראשון שהיא דפקה אותך. אתה מסכים עם זה?
"לא, אני חושב שהיא עשתה לי הרבה טובות. את יודעת, יש גם דברים שדפקו אותי, אבל אני מתמודד איתם".
מה למשל?
"ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 17. זה היה הדבר הכי חרא שקרה לי בחיים וזה מלווה אותי עד היום. זה אחד הפצעים הכי עמוקים שיש לי".
עברו מאז 15 שנה. זה עדיין איתך?
"ברור. אנחנו כולנו חיים עם בורות בתוך הנפש, ואם אנחנו חושבים שאנחנו לא חיים איתם זה רק כי אנחנו מדחיקים אותם. ברור שאני סוחב עם עצמי את הגירושים של ההורים שלי. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, יחבקו אותנו, ינשקו אותנו. זה מתחיל עם אמא ואבא, ואז אתה בן 16 ואתה יורה מהמותניים לכל הכיוונים, ואז אתה בן 22 ואתה חושב שאתה חכם, ואז אתה בן 26 ואתה חושב שאתה טיפש. ואז אתה נהיה בן 30 ואתה מבין שאמא ואבא שלך כבר לא מחבקים ומנשקים אותך ואתה רוצה מישהי או מישהו שיהיו המשפחה החדשה שלך. כשההורים שלך מתגרשים בתור ילד אתה מפחד שזה יגמר. אם אמא ואבא יפרדו החיבור החם הזה של משפחה יתפרק, ואף אחד לא רוצה שהמשפחה שלו תתפרק. אני לא רציתי שהמשפחה שלי תתפרק וגם לא רציתי גם להיפרד מבת הזוג שלי, אבל דאטס איט, זה החיים".
בן אדם של 250 אחוז
לאחרונה, אחרי עשור של זוגיות פוטוגנית ומלאת תוכניות לעתיד, בנאי ובת זוגו, השחקנית סיוון מסט, נפרדו. בלי אהבה רומנטית בחייו ("לא התחלתי עם מישהי עשר וחצי שנים. אני לא שם"), האהבה והתשוקה בוערות בו - והן יוצאות במלוא הדרן על הבמה, מול המצלמות או במטבח. "הגעתי לעולם המסעדנות כשהייתי ילד סטלן. הייתי בן 15-16 וחבר אמר לי לבוא לעבוד בפיצה. נורא נהניתי מזה, פשוט אהבתי את זה בטירוף, ובגיל 24 כבר עבדתי במטבח הכי טוב שהיה אי פעם בישראל, ב'הרברט סמואל' של יונתן רושפלד".
ואז בגיל 25 אתה מחליט לפתוח מקום, הוסטל 51.
"אין לי כוח לדבר על זה, זה לא כזה ענק. זה היה מין פרץ של רצון לפתוח מקום, הייתי שם שותף מאוד קטן. בניתי תפריט, בישלתי, ותוך ארבעה חודשים כבר לא הייתי שם".
למה?
"לא התאים לי הדבר הזה על השם שלי, לא התאימה לי השותפות הזאת, והרגשתי שזה מפרק לי את הלהקה. כשאני משקיע במשהו אני משקיע בו עד הסוף. אני פסיכופת, בן אדם של 250 אחוז. לא יכולתי גם להשקיע במוזיקה וגם להחזיק מטבח של מסעדה, אין כזה דבר, זה לא יכול לקרות ביחד. למזלי ממש מהר התחלתי לשחק ב'תאג"ד' וב'פול מון', אז זה היה מין כזה, 'היי וביי'. כמו שהפסיכולוגית שלי מלמדת אותי על התקפי חרדה - היי, ביי".
לא נשארת עם תחושה של כישלון?
"נשארתי עם טראומה. הבנתי שאני לא רוצה לבשל לאנשים שאני לא מכיר. הבישול בשבילי זו הענקה של אהבה. יש לי ידע, יש לי ניסיון, אבל אני לא מעוניין לבשל לאף אחד חוץ מלאנשים שאני ממש אוהב. המקומות היחידים שאני מרגיש בהם כישלון זה ביחסים שלי עם בני אדם, וגם הכישלונות האלה מעלים אותי וגורמים לי לרצות להיות בן אדם יותר טוב".
דבר גדול להגיד. מה הכוונה לכישלון ביחסים עם בני אדם?
"בחברויות".
אתה לא חבר טוב?
"אני חבר מדהים".
אז איפה הכישלון?
"אנחנו בני אדם, אנחנו טועים. גם ביחסי זוגיות, גם ביחסים חבריים, אבל בתור בן אדם השאיפה שלי היא תמיד להיות טוב יותר כלפי העולם וכלפי עצמי. כשאתה בריב עם אנשים בחוץ אתה גם בריב עם עצמך, אז אני משתדל להיות סבבה עם העולם ועם עצמי. לא נעים לי להגיד, אבל היום אני מרגיש במקום הכי מוצלח שהייתי בו, וזה רק בגלל המטרה להיות בן אדם יותר טוב".
אמרת בעבר שאתה לפני הדאון וגם אותו תעבור. הגעת לשם?
"כבר הייתי כבר באלף דאונים מאז".
גם אמרת שבשנת 2022 אתה מביא מלא ילדים במכה.
"יכול להיות שזה מה שיקרה. אני עדיין נאיבי ורומנטי ועדיין רוצה להישאר עם מישהי עד הסוף. לא בטוח שזו תהיה מי שחשבתי שזאת, אבל כן, זה מה שאני רוצה".
אתה לא מחפש?
"אני לא כזה, אני רומנטיקן. כשאני מתאהב אני באמת מתאהב. יש אנשים שהולכים ותופסים גל בחוף הילטון. גל בגובה מטר, מטר וחצי. נחמד. כשגל הוא מטר וחצי אתה יכול לתפוס 20-30 גלים ביום. לעומת זאת יש אנשים שטסים להוואי ויורדים גלים של 22 מטר, בגובה של בניין. אם הם יפלו יכול להיות שהם ימותו, אבל לרדת גל של 22 מטר זו חוויה אחרת ומטורפת. לא מעניין אותי לתפוס עשרים גלים ביום, מעניין אותי לתפוס גל אחד. גל של 22 מטר".
מתחיל את החיים מחדש
בנאי לא מפחד לדבר על הכל. הוא עונה בלי להסס, מדי פעם נודד למחשבות רחוקות. כשאני שואלת אותו על ילדותו הוא קם למקרר רחב הידיים שלו, ומביא שתי תמונות ישנות של עצמו - האחת ממרפסת בית הוריו, והשנייה מהאולפן. "הייתי אחלה ילד", הוא אומר. "הייתי שובב, התעניינתי במלא דברים ותמיד נורא אהבתי מוזיקה. הייתי עומד בסלון עם מטאטא, שומע את 'בלאד שוגר סקס מג'יק' ואת 'נברמיינד' ומנגן על מטאטא. חשבתי שאני נירוונה. גדלתי באולפנים ועל במות".
אז תמיד ידעת שתהיה מוזיקאי?
"כן. לגמרי. לא ידעתי שאני אהיה שחקן. עד היום אני שואל את עצמי מה הסיפור. הערב אני הולך לטקס אופיר, לפאקינג אוסקר הישראלי. שיחקתי בסרט של טליה לביא, 'אחד בלב', ובסרט החדש של אבי נשר, 'תמונת ניצחון', שמועמד לפרס. יהיה טירוף. אין לי מושג מה לובשים".
חליפה? מה בנים לובשים?
"זין על זה, אין לי כוח לחליפות. זה בשכונת התקווה, כאילו, אני נוסע על אופניים".
לא האזורים שהיית בהם בתור ילד. אתה מרגיש שגדלת בסביבה פריבילגית?
"לחלוטין".
ומה עשית עם זה?
"כל מה שאני רוצה".
בלי רגשות אשם?
"אחד יודע להופיע מול אלפי אנשים ולחזור הביתה כרגיל. זה לא קל. לא קל להופיע בסרט כשמיליון איש רואים אותך מתנשק עם מישהי עירום. אתה חוזר הביתה ואתה פאקינג לבד במיטה, וזה הכי לבד שיש. גם כשיש לך חברה אתה לבד, כי חווית משהו, כולם ראו אותך, והיית עירום מול כל העולם. לא כולם יודעים להתמודד עם זה. גם עם חוסר הצלחה לא כולם יודעים להתמודד, זה לא פשוט. לא סתם אמרתי שאני בן 33 ועדיין עושה את מה שאני עושה. ראיתי הרבה הרבה להקות מתפרקות, והרבה אנשים נעלמים".
בגלל הלבד הזה?
"לא רק בגלל הלבד, בגלל שזה מקצוע פאקינג קשה בטירוף. זה פאקינג השואו ביזנס. כולם לא סוחבים. דודו טופז לא סחב. דודו טופז, הראשון בבידור, פאקינג התאבד בבית כלא. קורט קוביין התאבד גם. שאלת על פריבילגיה? הפריבילגיה שיש לי זה שאני יודע יותר טוב מאנשים אחרים איך לחיות בתוך העולם הזה, בגלל שגדלתי בבית שבו אמא ואבא וסבא שלי אמנים, אבל לא קיבלתי הנחות. השירים שלי לא נכנסו לגלגלצ בקלות ולא מכרתי עשרת אלפים אלבומים".
ועדיין. יש לך מזל.
"יש לי מזל שאני עושה את מה שאני אוהב לעשות. זה הדבר היחיד שאנשים יכולים לקנא בי עליו. כל השאר זה פאקינג בולשיט. בן אדם יכול להיות טבח, כתב או מוזיקאי. בסוף, כמו שסבא שלי יוסי בנאי אמר, אנחנו ליצני חצר. לקנא בזה שאני כוכב? היום כל מטומטם רוצה להיות כוכב. אבל מה זה להיות כוכב? מה אתה רוצה להיות בתוך הכוכב הזה? אני מסתכל על תמונות של אנשים באינסטגרם, בנות ששולחות לי הודעות, זה כאילו הן מפרסמות משהו".
חשבת לעזוב את המירוץ?
"מלא פעמים. היה לי קשה עם סירוב, קשה להיות תפרן, קשה עם לא להחזיק את עצמי, קשה כשיש עבודה וקשה כשאין עבודה, אבל היו לי שני הורים בבית שאמרו לי If you can't stand the heat - get out of the kitchen. אתה לא יכול להתמודד עם החרא הזה? לך תבשל במטבח ותרוויח 25 שקל לשעה, אבל לא הייתי מפסיק לנגן, ולפי איך שזה נראה זה לא עומד להיגמר. אני עומד להוציא אלבום חדש שעשיתי חצי בארץ וחצי בלוס אנג'לס. הגשמתי חלומות".
חלומות ברבים?
"יש לי המון חלומות, אין לי אחד. אני בן אדם שקם בבוקר וחולם ואני מתעסק המון בחלומות. אני משתדל להיות בלי ציפיות, אבל אני גם משתדל להיות עם המון חלומות - ולהגשים אותם".
מה החלום הבא שתגשים?
"אני לא יודע מה יהיה מחר. יכול להיות שאני אגור במקסיקו על החוף, אגלוש כל בוקר, אבנה אולפן קטן ואשלח שירים בספרדית לכל העולם. יכול להיות שאני אהיה בזוגיות עם גבר, ויכול להיות שאני אהיה בזוגיות עם אישה. יכול להיות שאני אאמץ ארבעה ילדים מרומניה, מאפריקה, מדנמרק ומדרום אמריקה. אני לא יודע מה יהיה, אבל זה השלב שאני נמצא בו. כמו שדודו פארוק אמר, אני כמו תינוק בעולם. כל הקלפים לפניי, הכל פרוש, הכל פתוח. אני מתחיל את החיים שלי מחדש".
צילום: עמליה בנאי | סטיילינג: דפנה מינץ | איפור ושיער: רונאל גושן | הפקה: רותם פנחס