"את יכולה להגביה את זה, את יודעת", אומר לי משה אשכנזי. רק לפני דקה נכנס לדירה שלי, וכבר הוא בוחן את היציבות המבנית של המעקה במרפסת. "זה נורא מפחיד", הוא ממלמל, "ילדים ומרפסות". כעבור רגע, כשנשמע מבחוץ צליל חזק, הוא מיד מסיק שהאופנוע שלו נפל והתרסק על המדרכה. לא קשה לאבחן: חרדות הן חברות ותיקות של האיש המצחיק הזה.
"מאוד, מאוד חרדתי", נאנח השחקן והקומיקאי. "במיוחד על הילדים. כבר התחלתי להכניס בילד חרדות משל עצמו, כשהוא יורד מהמחצלת בחוף הים הוא עושה את זה בזהירות, כאילו שאפשר ליפול מגובה מילימטר".
חשבת פעם לטפל בחרדות באמצעות כדורים?
"אף פעם לא לקחתי כדורים, לא רוצה להתמכר למשהו כימי שיכפה עליי איזו הרגשה לא אותנטית. אני מתמודד עם זה באמצעות הומור, מספר במופע שלי איך גם בבריכת כדורים אני שם לו מצופים, איך אני מציק לאימהות אחרות בגן שעשועים והן צועקות עליי לעזוב את הילד שלהן. אבל לדעתי כמה פעמים הצלתי ילדים מהתרסקות במגלשה".
אתה גם היפוכונדר?
"בטח, לחלוטין. שלוש פעמים הייתי בטוח שיש לי קורונה ועשיתי בדיקות, אבל בסוף יצאתי בריא".
התאכזבת?
"לא, אל תגזימי. אבל הייתי בטוח שיש לי. היו לי חום, צמרמורות, הכל".
חרדה מובילה לרגעים מצחיקים, אבל זה לא באמת נושא קל.
"ברור, אני מנתב הכל להומור, אבל המקור של זה מאוד קשה. האחיין שלי, רותם, נהרג לפני תשע שנים בתאונה נוראית. הוא היה רק בן 11 וחצי, נפל עליו שער של כדורגל. אחותי הביאה אותו לחוג, ובתוך שעה וחצי לא היה ילד. זו הייתה טראומה מאוד קשה גם בשבילי, נכפה עליי המוות הכי שרירותי שיכול להיות. וכשנולד הבכור שלי, רום - נולד גם שק הפחדים".
אלף שקל לבילוי כולל בייביסיטר? מה צעיר בזה?
עבור אנשים שרגילים לחיות בציפייה לקטסטרופה, יש משהו מרגיע במגפה גלובלית שמכניסה את כולם לפאניקה שהם מכירים כל כך טוב. שמיכת חרדות קולקטיבית נפרשת על פני העולם כולו, הופכת את ההפרעה לסטנדרט. וכשאתה משה אשכנזי זה גם מניע לפעולה: לפני חודשים ספורים הוא ארז את אשתו לירון טובול ואת הילדים רום (5) וים (2.5), והמשפחה עברה ממרכז תל אביב לדירת גן ביבנה. "כשאתה גר בתל אביב, כל יציאה מהבית זה לחצות כמה כבישים ואתה כבר אומר 'תיזהר' באופן אינסטינקטיבי", אומר אשכנזי על החלפת האספלט בעץ מנגו ובריכה בחצר. "בסגר הראשון יצאתי עם רום פעמיים לכיכר דיזינגוף, ליד הבית, הגיעה משטרה וקיפלה אותנו. נראה לי שזה עשה לילד טראומה, הוא לא רצה לצאת כבר".
לא רק החרדות הובילו אותו לשם. גם הרהורי פרנסה וחוסר הוודאות שמלווים את כל מי שעוסק באמנות בתקופה כל כך מחניקה. "הבנו שאנחנו חייבים אוויר, בעיקר לילדים וגם לנו", משחזר אשכנזי את ההחלטה, "פתאום כל מי שהייתה לו חלקה של דשא סינתטי היה מאושר. גם אנחנו רצינו ספייס, גינה, תנאים טובים לילדים, וזה אומר לעבור מהעיר. לקנות בתל אביב זה בכלל חלום שאני כבר לא מעז לחלום. אני מדור הוואי, זה שאומר 'וואי איך אני אקנה דירה?'".
למה דווקא יבנה?
"לירון במקור מיבנה והמחשבה לעבור לגור בה תמיד הייתה ברקע, התבשלנו עם זה. היו בי חששות לעזוב את העיר כי אני בתל אביב מגיל 20, אבל היום באתי לפגישה שם ולא ידעתי איך אני מרגיש ביחס אליה. כן, מתגעגע, אבל מה למה אני אחזור? לדירה קטנה, לבלגן, לאין חניה? אתה מנסה להיאחז בזה שהעיר משאירה אותך צעיר, אבל אם אצא עם אשתי זה אלף שקל כולל בייביסיטר. מה צעיר בזה? בכלל, משהו בתפיסת הבילוי שלך משתנה כשאתה הופך לאבא. בשנים האחרונות, שחקנים צעירים ממני רוצים ללכת לבלות אחרי הצגות, ואני צריך לחזור הביתה כי יש לי שני ילדים לקחת לגנים. אתה מרגיש שהתבגרת, שהילדים הם מרכז תשומת הלב שלך. והקטע הוא שאני עוד זוכר איך זה בשנות ה-20 שלך, כשאתה רואה חבר'ה בני 40 מבלים כמוך, רוקדים, ואומר וואלה, אני לא רוצה להיות כזה".
אנחנו נפגשים לכבוד עלייתה לאוויר של "הנחלה", האס החדש של ערבי שישי ב"קשת 12" - קומדיה פרועה מבית היוצר של ארז שלם והצמד שחתום על "היהודים באים", אסף בייזר ונטלי מרקוס. במרכז הסדרה ניצב אריק (שלמה בראבא), מושבניק ואלמן שהחקלאות הפכה מבחינתו מאידיאל לקטסטרופה, ובנוסף לחובות תקוע עם שלושה ילדים בוגרים שמסרבים לעזוב את הנחלה במושב הגלילי. שני כהן היא הבת דפנה, נלי תגר היא אחותה שירי ואשכנזי מגלם את האח גבע, "הטיפוס הזה שלא עזב את המושב אף פעם, לא העיפרון הכי מחודד בקלמר", לדבריו.
אתם מקבלים את משבצת יום שישי של "סברי מרנן". אחריות כבדה.
"אני מקווה שזה יתקבל מעולה. המשפחה ב'סברי מרנן' יותר רגילה מהמשפחה של 'הנחלה', השפה שלנו יותר מופרעת. זה נונסנס, קומדיה של טעויות. בשבילי זה בעיקר היה קאסט חלומות, היו המון צחוקים על הסט".
"הנחלה" היא המשך טבעי לקריירה של אשכנזי, שבחמש השנים האחרונות לא נעצרה לשנייה. הקהל הישראלי הכיר אותו כבנדה ב"בשבילה גיבורים עפים" וכלירוי ב"מטומטמת", מה שהוביל לתפקיד הנחשק של סרג'יו קונסטנצה בעיבוד של "הבימה" ל"גבעת חלפון אינה עונה". כשכל זה ברזומה שלו החליט אשכנזי בשנה שעברה להגשים חלום ישן - מופע סטנדאפ משלו. הוא רק לא חלם שהמופע הזה ירוץ דווקא בחצרות.
אמרתי ללירון, "בואי נקנה קטנוע ונהיה משה שליחויות"
רגע לפני המגפה, הסטנדאפ התחיל לתפוס את התאוצה שאשכנזי קיווה לה. "הייתי מופיע בערבי חברה, בהיכלי תרבות. את סילבסטר 2020 עשיתי בהיכל התרבות בנהריה. היה לי דרייב מעולה, היה לנו כבר לוח הופעות, והקורונה ביטלה הכל. בסגר השני כבר גרנו ביבנה, אז החלטתי לנצל את הגינה שלי והזמנתי את כל השכנים להופעת בית חינם".
היית חדש בשכונה, הכרת אותם בכלל?
"ככה הכרנו, בזה שהם באו לחצר שלי לראות אותי מופיע. עוד לפני זה הייתה קצת התרגשות בבניין שהגיע שחקן מתל אביב, הם היו צמאים לצחוק כמו שאני הייתי צמא להופיע".
זה החל כקוריוז חד פעמי, אבל אשכנזי ראה כי טוב. "כשהבנתי שזה עובד התחלתי להריץ את המופע בחצרות בכל הארץ. היום אני מופיע כל שבוע, הולך לחצרות מול 20 איש, כשהיה מותר אז 30".
אתה מתפרנס מזה?
"כן, זה התחיל לעבוד מעצמו. אני מקבל מחיר פיקס, לפעמים זה מישהו שגובה כסף מחברים או שזה ערב של חברה או מקום עבודה. וזה כיף. בעבר היו שחקנים שנדדו עם כרכרה וסוסים מעיר לעיר, אין לי בעיה עם זה".
אף פעם לא הרגשת שלהופיע בחצר זה מתחת לכבודך?
"זה מאתגר מאוד, אני לא אכחיש. בחצר צריך לאגד את האנשים, למשוך את תשומת הלב שלהם, שזו בעיה שאין לי באולם. אבל זה בית ספר לסטנדאפ, אתה לומד לעבוד עם מה שיש. מישהו טיגן לי פעם צ'יפס מאחורה, אז גם את זה הפכתי לגאג. הסתובבתי ואמרתי 'אחי, באתי להופיע או לעשות משמרת? תביא סינר ואני אתחיל לאחמ"ש'. סך הכל המופע עובד מצוין, הקהל איתי".
למרות האקטיביות והאופטימיות שהוא משדר, גם אשכנזי הוא מנפגעי המגפה. העוגן היומיומי שלו, התיאטרון, נעלם ולא ברור מתי ישוב. "אני לא שכיר ב'הבימה' אז לא קיבלתי אבטלה", הוא אומר. "כן קיבלתי מענקים, אבל עכשיו הרואת חשבון אמרה לי שיכול להיות שאצטרך להחזיר אותם. נראה מה יהיה".
אתה נשמע רגוע ביחס לשינויים בעולם המקצועי שלך. חבריך השחקנים מוחים נגד הממשלה, טוענים שהם שקופים, מתעקשים למתווה.
"תראי, כמי שחווה אובדן טראומטי במשפחה, במציאות שנכפתה עליי, למדתי לפעול במצבים כאלה - שהמציאות נכפית עליי אני פשוט פועל. אני צריך להביא כסף הביתה, ואם לא הייתה לי פרנסה, הייתי עובד בכל מה שצריך. אני רואה בפייסבוק שחקן שפתאום הוא שף ומבשל בבית, כל הכבוד לו. איך שהתחילה הקורונה אמרתי ללירון - 'בואי נקנה שלושה קטנועים ונהיה משה שליחויות'. יש שחקן שעשה את זה, לא חשוב שמות, שעושה את זה ומצליח מאוד. אני לא במצב שאני צריך לעשות דבר כזה, כי יש את ההופעות בחצרות ויש עבודה, אבל אני לא פוסל כלום".
מי שפוסל הוא מפונק?
"אני לא רוצה להגיד את זה, כי אני לא יודע איפה אנשים נמצאים. על עצמי אני יודע שהפגנות זה פחות אני. הייתי בהפגנה אחת של אנשי התרבות כשהכל התחיל, אבל ההפגנות נהיו רדיקליות ואני לא בעד לפרוע חוק".
המפגינים הם פורעי חוק?
"בסופו של דבר הם מתעמתים עם שוטרים, וזה מפחיד אותי מאז 'אם לא תאכל יבוא שוטר'. כואב לי הלב לראות אותנו נלחמים עם עצמנו, השוטר יכול להיות בן דוד של מישהו, אולי שירתתם יחד. אז אני לא במשחק הזה, גם לא מעלה פוסטים. רק רואה חדשות כדי לדעת מתי יהיה סגר. אני חרד לבית שלי, אבל גם לא רואה איך אפשר להתקהל וללכת לתיאטרון או להופעה, כי התקהלות היא כן בעייתית".
מעולם לא היית פוליטי?
"לא. גם בבית שאני בא ממנו יש לכל אחד יש את הדעות שלו והכל מאוד חופשי. הצבעתי רק לעלה ירוק כשזה היה אפשרי".
ברצינות? לא הצבעת חוץ מזה?
"זו האמירה הפוליטית היחידה שתוכלי להוציא ממני, אני מאוד מאוד בעד לגליזציה ואני צורך כמו כל אחד. נראה לי שחצי מהאוכלוסייה היום מעשנת ג'וינטים, אין בזה עניין בכלל. באל.איי יש חנויות הייטק, הם עשו מהצמח הזה משהו מטורף, וגם כאן זה חייב להיות. הרי זה מונע התפתחות של תאים סרטניים, יש המון יתרונות".
לניסן נתיב לא התקבלתי עקב עודף בטחון עצמי
הוא נולד וגדל בעכו, ובגיל שנתיים כבר הבין שהוא שחקן ("אני זוכר את עצמי מחקה את הנחירות של אבא שלי וכל המשפחה צוחקת, ואני יודע איך לגרום להם לצחוק. אני ממש זוכר את ההרגשה הזו"). האב הנוחר הוא בני, נהג משאית עם קו חלוקה של נקניקי "זוגלובק" שמעמיסים בחיפה ומורידים בעכו ובנהריה. אמא שרה הייתה בבית וטיפלה בילדים; אשכנזי הוא בן זקונים עם שלוש אחיות. "זו משפחה שחיה כשבט אחד עד היום", הוא אומר. "לאף אחד חוץ ממני אין קשר למשחק, ואבא תמיד אמר לי שהקו פה אם אני רוצה לרשת אותו. מגיל 13 באמת עבדתי איתו בחופשים ובחגים, אבל בסוף הוא מכר אותו".
והוא התאכזב?
"לא, הוא מעולם לא לחץ עליי. אבל בכל זאת, באתי מהפריפריה. משחק נחשב משהו מופרע לגמרי".
אשכנזי לא נרתע מהמופרעות. לאחר שירות צבאי כטבח הגיע לתל אביב רעב ונטול פחד, ונרשם ללימודי משחק. "בהתחלה ניסיתי להתקבל לניסן נתיב, אבל לא התקבלתי עקב עודף בטחון עצמי", הוא צוחק, "אז נרשמתי לסמינר הקיבוצים. גם שם עשיתי בלגן, הייתי מרדן".
במה זה התבטא?
"אני זוכר מורה שנורא התעקש לעשות מדיטציות שבהן אסור לך לזוז שעתיים. הייתי מצונן, משכתי באף והוא הוציא אותי, אז רבתי איתו. זה יותר קשוח מהצבא, דברו איתי בגובה העיניים, מה זה? כעסו עליי, העיפו אותי, בסוף החזירו אותי. אני עדיין חושב שצדקתי".
ממה התפרנסת בשנים ההן?
"מלצר בחוף מציצים, טבח, ברמן, שליח שנוסע בגשם. עבודות במשמרות, ככה שאם עשיתי אודישן ביום ראשון וביום רביעי זה מצטלם, אני יכול להחליף משמרת. זאת הייתה האסטרטגיה, אבל לעבוד רק שלוש פעמים בשבוע, יש לזה מחיר. אבא עזר לי כלכלית".
עבודת המשחק הראשונה הייתה פרסומת לווינר. "לעשות אודישן ולהתקבל, אין לתאר את ההתרגשות. קיבלתי 8,000 שקל, זה נראה לי המון כסף לפני 15 שנה". ההופעות הבאות היו בסרט "העולם מצחיק" של שמי זרחין ובשתי עונות של "אננדה", הסדרה שיצרה דנה מודן. ועדיין, אשכנזי היה צריך לברמן במקביל כדי לשלם חשבונות. "לפעמים לקוח היה פוגש אותי מאחורי הבר ואומר, 'מה אתה עושה פה? אתה מהטלוויזיה'. זה לא ביאס אותי. וואלה, צריך לעבוד".
היום כבר לא תראו אותו מאחורי הבר. מאז שפרצה המגפה הספיק אשכנזי להצטלם לשתי סדרות, "מותק בול באמצע" של שמואל הספרי ("כאן 11"( וסדרת נוער בשם "מקיף מילאנו" ("כאן חינוכית"). הוא מדווח גם על התקדמות בתסריט שכתב ושיהפוך לסרט ברגע שיתאפשר: "השם הזמני הוא 'מדאם ראשל', וזה מבוסס על הסבתא הטורקייה שלי רחל והיחסים עם המטפלת ההודית שלה. כבר קיבלתי תקציב לפיתוח, זה מאוד מרגש".
כשחקן נדמה שהוא מצליח לחמוק מתיוג. אשכנזי הוא מהשחקנים שיכולים לגלם כל דבר ובאמת עושים את זה: פעם הוא בעל גסטהאוס, פעם הומו, פעם ערבי, פעם מושבניק. הוא לא נראה אשכנזי ולא מזרחי, לא סטרייט ולא להט"ב. הוא בן 37, אבל יכול לעבור כצעיר יותר וכמבוגר יותר. "זאת המחמאה הכי גדולה לשחקן, להיות נטול טייפ קאסט", הוא אומר.
אבל יש גם חסרונות. לא היה קצת מוזר לשחק ערבי ב"אננדה" כשיש שחקנים ערבים מוכשרים וחסרי עבודה?
"דנה מודן מאוד רצתה שחקן ערבי, אני יודע את זה. אבל ברגע שעשיתי את האודישן זה פשוט התאים כמו כפפה ליד".
בעצם עשית הכל חוץ מתפקיד ראשי.
"אני חושב שאני יכול להחזיק סדרה ומכוון לשם, למרות שבינינו, לפעמים התפקידים המובילים הם פחות מעניינים. הייתי מועמד להרבה תפקידים ראשיים, לא אספר איזה, אבל אני עומד עם השחקנים מהשורה הראשונה".
בזוגיות מספיק אחד שאוכל את הראש
את לירון, אשתו מאז 2015, הכיר דרך חברים משותפים. היא הייתה בוגרת לימודי חינוך לאמנות. "היא לא ידעה למה היא נכנסת, אבל נשאבה לתוך החיים שלי. באה איתי לצילומים בתאילנד, הפכה לחלק מהעולם שלי. בגיל 31 כבר הפכנו להורים והיא הייתה בבית עם הילדים, מה שאפשר לי את החופש לנסוע, לצלם, להיות חופשי. היא קוראת לעצמה מנהלת המוצר שהוא אני. אבל לאחרונה היא עשתה הסבה ולמדה איפור, היא איפרה אותי גם בצילומים לכתבה הזו".
לפני לירון היית עם מי? שחקניות?
"הייתה לי פעם בת זוג שחקנית, אבל שחקן ושחקנית ביחד זה קשוח. בזוגיות עדיף שיש רק אחד שאוכל את הראש, לא צריך את התחרות הסמויה הזו".
נשמע מאתגר, להיות נשואה לשחקן עובד.
"יש לזה שני צדדים, כי אני גם הרבה מאוד בבית ועושה הכל - מביא אותם מהגנים, כל מה שצריך. בסגר השני נסענו כל המשפחה ליוון, הסתובבנו שם חודש וחצי, בלי מחויבויות. זה חלום".
ולשאלה הגדולה: האם אתה בקבוצות הווטסאפ של הגן?
"עד כאן, אל תגזימי, אבל לירון שם. אני בווטסאפ של הבניין. זה מספיק לי".
הפרק הראשון של הנחלה" ישודר ביום שישי (20.11) ב"קשת 12", מיד לאחר אולפן שישי
צילום: אור דנון | סטיילינג: מזל חסון | איפור: לירון אשכנזי | ע' סטיילינג: לי גורן