שלומי גוזלן ועדיאל טויטו הם שתי נפשות סוערות. בסרוויסים שהם מגישים ב"MKR המטבח המנצח" (פרק הגמר שודר בשלישי בקשת 12), האש שיוצאת מהם כל כך גבוהה שפלא שלא כל המנות שלהם יצאו חרוכות. גם בפגישה ביניהם הם מסעירים, צבעוניים, קולניים - כל המילים הכי רחוקות מהביטוי "פוליסה לטווח ארוך". עדיאל ושלומי הכירו במקום הכי פחות סקסי שאפשר לדמיין - חברת ביטוח. "הגעתי לעבוד במוקד מכירות של ביטוח רכב ושמו אותי ליד הנציג הכי טוב במוקד, הקינג, המלך של המוקד", משחזרת עדיאל (29). "הייתי מישהי שצריך לאפס אותה, אז שמו אותי ליד שלומי, שאני אשאף להיות כמוהו".
זה לא שיא השיעמום? מה לכם ולביטוח?
"אני בעולם הזה מגיל צעיר", מסביר שלומי (30). "אני אוהב למכור, לעשות כסף. במטבח יש בי אש ותשוקה, בביטוח עדיין יש תשוקה אבל היא אחרת, זו תשוקה להצליח".
החיבור היה מיידי?
עדיאל: "לא, הוא לא התייחס אלי בהתחלה, הייתי שואלת שאלות והוא היה אומר 'אני בשיחה'. אבל עם הזמן נפתח לו. היינו עושים הפסקות סיגריה ביחד וגילינו כמה דברים יש לנו במשותף - שנינו נולדנו בלוד, לשנינו יש אמא שקוראים לה אילנה, אותם מכרים וחברים, אותם טעמים".
שלומי: "בהתחלה החזות שלה הצחיקה אותי, שמעתי עליה בלוד אבל לא ידעתי עליה יותר מדי. ראיתי בחורה מגניבה, קצת שונה ממה שאני מכיר, לא שפטתי. כשהכרתי את הבן אדם, הבנתי מי היא. היא הפכה לאחות הקטנה שמעולם לא הייתה לי".
שש שנים עברו מאז, והמפלצת הדו-ראשית הבינה שהשלב הבא ביחסיהם חייב להיות השתתפות יחד בתכנית ריאליטי. "המטבח המנצח" נבחר עקב הפוטנציאל לגלות לעולם את אהבת האוכל שלהם, אם כי אף אחד מהם מעולם לא בישל באופן מקצועי. שלומי היה שותף בבר לתקופה קצרה, עדיאל למדה מאמא שלה, השפית המקצועית במוסדות - אבל לצד זוגות אחרים, הם הרגישו קצת אנדרדוגים. דווקא משום כך, הפתיע וריגש לראות אותם עולים שלב אחרי שלב,עם מנות כמו קוקילידה ביתית ואסאדו מפורק, ואפילו מגיעים לגמר הגדול. "התגובות מטורפות", אומר שלומי, "אנשים מתחברים לאוכל שהבאנו שהוא אף פעם לא בנאלי. הבאנו את הסטייל שלנו, בלי משחק".
בתכנית רואים, לצד החום הרב ביניכם, גם לא מעט פיצוצי אגו.
עדיאל: "אנחנו לא ככה ביום יום שלנו. אבל בתוך תחרות ולחץ וסטרס ואני עם החוסר ביטחון שלי והוא עם אובר ביטחון, דברים יצאו החוצה".
שלומי: "דווקא הבלגתי שם על הרבה דברים".
עדיאל: "ממש. יאללה, תפסיק להגיד את זה".
בסבוסה, הבר-מסעדה שהגיתם, תיפתח?
"אולי, אי אפשר לדעת. כרגע אני אני מתפרנסת מארוחות פרטיות, מביאה לאנשים אוכל מהתכנית עם הטאץ' של אמא שלי, ובכל ארוחה מבקשים את הקוקילידה. שלומי עמוס, אבל אם תהיה ארוחה גדולה הוא יבוא לעזור".
שלומי: "אני חזרתי לעבוד בביטוח בינתיים. צריך להיות מציאותיים, כרגע עולם המסעדנות הוא קשה ואני רוצה להצליח בכל דבר שאני נוגע בו. אשתי בהריון, חודש שביעי, אני מקים משפחה ולא קל במדינה הזו. אני לא יכול לקחת סיכונים. אולי יום אחד אני אקים איזה בייבי עם עדיאל, אבל גם אז היא תהיה פעילה בו יותר ממני".
הלודאים החדשים
קל לטעות בהם ולחשוב שהם חברי ילדות - אבל למרות ששלומי ועדיאל גדלו לא רחוק אחד מהשנייה בלוד, הם הכירו בפתח תקווה, העיר בה שניהם גרים היום. בתכנית, הם ידעו - הם רוצים לייצג את לוד, גם אם לא מתכננים לחזור לגור בה.
עדיאל: "אומרים שלוד זה מקום קשוח, אבל אני לא מבינה את זה. מה זה אומר, קשוח?"
שלומי: "עדיאל, את צריכה להבין שאנשים רואים את זה אחרת. יש סטיגמה".
עדיאל: "אני רוצה לשבור אותה, לייצג את הלודאי החדש. אף פעם לא פחדתי ללכת ברחוב בלוד, בדרום תל אביב אני פוחדת יותר. גדלתי בשכונה הכי נורמטיבית מבחינתי".
אבל לא היית גרה שם היום.
עדיאל: "לא, אני לא רוצה לשקר. לגדל ילדים בתור לסבית בלוד זה יותר מדי".
שלומי: "אני לא רוצה להגיד לעולם לא, אבל גם לי לא נראה שאחזור לגור שם. אולי נפתח שם עסק. בסוף כלפי חוץ, לוד נחשבת מקום עני, עם פשיעה. זאת לא תל אביב, אבל זה הבית ותמיד אמרנו שחלק מהמשימה שלנו היא לעשות יח"צ טוב לעיר הזו. אנשים לא יודעים מה קורה בפנים וכמה אנשים חמים. אין דבר כזה שאתה לא דופק בדלת אצל השכנים לכוס סוכר".
עדיאל: "סוכר? יותר כמו קוסקוס הביתה ליום שישי. בפתח תקווה אנחנו לא מכירים את השכנים שלנו".
מה בכל זאת הדברים הפחות נעימים?
שלומי: "בילדות ראיתי דברים שילדים לא צריכים לראות. אם זה אח של מישהו שלמד איתי, ילד בן 18, שמת ממנת יתר בגג של הקניון, או הדיבורים על חבר שאבא שלו היה אלכוהוליסט והתאבד. זה דברים שאתה מרגיש מסביב. מה שכן, זה גורם לך להיות אנטי לסמים. אנשים מסתכלים היום על ג'וינט וזה נורמטיבי, אבל כשאני הייתי רואה את זה בגיל 16-17, זה היה נרקומן בדרגה הכי גבוהה שיש".
עדיאל: "גם בשבילי, ג'וינט זה נרקומן. בתור ילדה את רואה בצומת אדם שמשתמש וכולו גמור, ואבא שלך אומר לך - 'את רואה אותו? הוא גדל איתי. זה מה שקורה למי שמשתמש'. אנשים שעושים סמים מבחינתנו זה אנשים זרוקים ברחוב. שלומי ואני היינו שובבים בתור ילדים, אבל לא משהו מעבר".
שלומי: "היה לי חשוב בתור ילד לא להסתבך עם המשטרה אף פעם. ידעתי שאם יקרה לי משהו, אמא שלי נשארת לבד. זו אחריות גדולה. הייתי ילד ריטלין, קצת מופרע, אבל ידעתי לא לבייש אותה".
אמא אילנה של שלומי גרושה פעמיים. פעם מהאבא של אחותו הגדולה ופעם מהאבא שלו, שמעט אחרי ששלומי נולד חזר למשפחה שהייתה לו לפניה. "הוא היה קצין בבילוש. אדם נורמטיבי, אם אפשר לקרוא לזה ככה", מפטיר שלומי, "מעולם לא היינו בקשר ולא נהיה. הוא עזב כשהייתי בן 4 חודשים, לא יודע מה קרה, הסתובבה לו הקופסא. אני יודע שאני ארגיש את זה יותר כשאני אהיה אבא, עוד מעט. אני רק מחכה לזה שהבת שלי תקרא לי אבא, כי אני מעולם לא הוצאתי את המילה הזו מהפה. כל מה שאני לא קיבלתי אני אתן לה פי שתיים. יש אנשים שבגלל אבא נרקומן הם נרקומנים או אבא מהמר והם מהמרים, אבא שלי נטש אבל אני בחיים לא אנטוש. אני אהיה בדיוק ההפך".
עדיאל: "אנשים לא מבינים כמה שלומי רגיש, הוא לא מראה את זה ביום יום שלו".
שלומי: "עם השנים פיתחתי עור של פיל. לאבא שלי הייתי סלחן עד גיל 13, למרות שהוא לא היה בקשר הזמנו אותו לבית כנסת שרק יגיד ברכה עלי וילך. והוא לא בא. נדרתי שם נדר, שהוא לא אבא שלי יותר. אני לא אקרא עליו קדיש בהלוויה שלו. היום כבר אין בי כעס כלפיו, רק אכזבה. אתה רואה אבות אחרים באימון כדורגל ואצלי זה רק אמא, אבל מתרגלים".
איך התפרנסתם?
"אמא שלי עבדה במשק בית ברמת אביב. היא בת 68, ועד לפני שנה המשיכה לעבוד. כילד הייתי מגיע איתה בחופש הגדול כדי לעבוד ולקבל קצת כסף ממנה. אתה סוחט שם סמרטוט ורואה בתים שאתה חושב שלא יהיו לך בחיים, מכוניות מדהימות. עד היום שואלים אותי למה אני מתלהב ממכוניות ולמה אני צריך שיהיה לי לקסוס בגיל 30. אבל אלה דברים שתמיד היו לי חשובים, חלמתי להגשים אותם. אמא שלי הייתה צריכה לנקות שלושה בתים כדי שיהיה לה כסף לקנות לי נעלי פקקים לכדורגל".
תפנימי אילנה, הבת שלך לסבית
עדיאל נולדה למערכת משפחתית פחות מאתגרת, לכאורה. הוריה ביחד עד היום והיא בקשר חם עם שלושת אחיה ואחותה. "אבא שלי אמן סריגה במפעל. אמא שלי הייתה שפית במסעדות פועלים, במקורות, משרד החינוך, ניהלה חדרי אוכל. ינקתי מטבחים כילדה. בחופש הגדול היא לקחה אותי איתה". אבל המשפחה המסורתית מלוד לא לגמרי ידעה איך לאכול את הטומבוי שמגיל צעיר ידעה שהיא נמשכת לנשים. "בהתחלה אהבו שאני כזו שובבה, שמשחקת עם הבנים. אין לי שמלה אחת, תמיד נראיתי ככה. הייתי גונבת מאחי את החולצות המכופתרות. אבל כשהתחלתי להבין את המיניות שלי, פה נהייתה בעיה. בגיל 15 העיפו אותי בגלל זה מבית ספר".
בגלל שאת לסבית? ברצינות?
"כן. סיימתי כיתה ט' המנהל אמר לי לא לחזור, הוא אמר, 'עדיף תפוח רקוב אחד ושלא תרקיבי לי את העץ'. עשיתי הרבה בלאגנים באותה שנה, התחצפתי, אבל אני יודעת שאם לא הייתי לסבית, היו נותנים לי עוד צ'אנס. זאת עיר פרימיטיבית, אין מה לעשות. הבית ספר היה דתי, המורה עם כיפה והמורות עם כיסוי ראש וכל החברות שלך חוזרות בתשובה ועושות שיעורי תורה אבל אני לסבית, אני לא שייכת לזה. הודעתי להורים שלי שאני עוברת לפנימיית בן שמן. הם לא אהבו את זה, אמרו שאני לא יתומה ואני לא צריכה ללכת לפנימייה, אבל בסוף המקום הזה עשה לי הרבה טוב".
שלומי: "היה לה שם שפע, מבחר, כמו שהיא אוהבת".
עדיאל: "היו לי שם חברות, כן. אבל גם הייתי עדיין בקשר קרוב עם הבית. ושם עדיין לא קיבלו את זה שאני לסבית. אמא שלי עדיין לא מאבדת תקווה, שואלת את שלומי אם הוא יכיר לי מישהו. והוא אמר לה 'תפנימי אילנה - הבת שלך לסבית!'.
שלומי: "אני מנסה להסביר לה שעגבנייה לא יכולה להפוך פתאום למלפפון".
עדיאל: "היו שנים שאבא לא היה מדבר על זה וחי בהכחשה ועם אמא היה קשה, עכשיו אמא שחררה ועם אבא קשה".
לא פשוט, לחכות שהם יבינו.
עדיאל: "בכלל לא. הרי לא בחרתי ואמרתי שבא לי להיות לסבית, זו מי שאני. את מרגישה שאת הבעיה, כי כולם נורמלים במשפחה ואת לא, אז אני מכילה את זה, לא מחכה שיכילו אותי. שלומי תמיד אומר לי 'זה אבא תוניסאי עתיק, תביני אותו'. ובאמת לפעמים היו שיפורים. הייתה לי בת זוג שאכלה איתנו ארוחת שישי".
דווקא בתקופת התכנית עדיאל חווה רגרסיה ביחסיה עם המשפחה. "אחרי צילום התכנית הראשונה באתי ואמרתי להם שיצאתי מהארון בטלוויזיה, ושוב הכל התעורר בארוחת שישי. אבא שלי כעס, דיברתי אליו מאוד לא יפה ויצאתי בטריקת דלת, אחר כך ראו אותי בוכה בגלל זה בטלוויזיה, אני רגישה ואמוציונלית והדמעות יצאו אופן הכי אמיתי בעולם. אני לא בן אדם בכיין בדרך כלל, אני מאופקת. אני מאמינה שבכי זה לחלשים".
ושלומי עזר לך.
עדיאל: "ברור. כשאני מתרסקת ואף אחד לא מצליח להגיע אלי, שלומי הוא זה שמיישר לי את הראש בשיחה אחת. הוא יודע מה להגיד לי יותר מכל אחד אחר".
שלומי: "אצלי עדיאל שינתה את כל היחס לקהילה. לי לא היו חברים להט"בים, בלוד הומו זה קללה. היום אני מבין כמה זה עצוב. יאמר לזכותה שהיא הצליחה לשנות אצלי את זה בראש, אני מקווה שזה יקרה גם להורים שלה, כי הם אנשים מקסימים".
מרוקאית בתפיסה
במשך השנים, עדיאל התמודדה גם עם הפרעת אכילה ותנודות במשקל. "היו לי בולמוסים, אכילה רגשית, הכל. בגיל 21 נכנסה בי מכונית כשנסעתי על אופניים חשמליים, והתרסקה לי כל הרגל. הייתי בשיקום ארוך בכיסא גלגלים ועליתי 40 קילו, מהדכאון והמוגבלות. זה היה מאוד מתסכל. התביישתי באיך שאני נראית, כלום לא עלה עליי". עדיאל החליטה לעבור ניתוח לקיצור קיבה. "זה ניתוח קשה, מורידים לך 80 אחוז מהקיבה ואתה לא יכול לאכול ולשתות. בגלל זה התחלתי לבשל, כדי להתעסק באוכל בדרך אחרת, לבטא את ההתמכרות שלי בדרך אחרת. היום אני חושבת שעדיף לרזות בצורה טבעית, אבל לא הייתה ברירה. לא הצלחתי בדרך אחרת. עד היום אני מפחדת להשמין בחזרה. הפרעת אכילה זה כמו קוף בראש, שלא מרפה".
בכל משקל שלא יהיה, שלומי ועדיאל בילו את השנים הראשונות של היחסים שלהם בהחלפת סיפורי כיבושים והרפתקאות. נדמה שהחולשה של שניהם לנשים יפות - הפכה כל אחד מהם לסוג של מותג בעולם הרווקות בו הוא מתנהל. "אצל שלומי הייתה תחלופה גבוהה", מחייכת עדיאל, "עד שהוא התחתן, הרבה נשים חיזרו אחריו. אבל הוא לא היה מניאק".
שלומי: "חוויתי דברים, אבל לא מכרתי שקרים לאף אחת. הגעתי לזוגיות שלי כשאני שבע מזה. הייתי שותף בבר, אז היו שנים של חיי לילה, שאין לך בעיה להכיר. לא בקטע של להחפיץ אבל חוויתי, טעמתי וניסיתי - ואף אחת לא הייתה האישה של חיי. כמו שהתאהבתי בדניאלה, אשתי, אף פעם לא התאהבתי"
איך הכרתם?
שלומי: "היא עבדה אצלי"
עדיאל: "אבל זה הכל בזכותי. הגעתי לבר של שלומי ואמרתי לו 'מה זה הברמנית היפה הזו? אתה חייב להתחיל איתה'. הוא אמר שהוא לא מערבב עבודה ועסקים, ושהוא נתן הוראה לכולם לא להתערבב אחד עם השני. אמרתי לו 'אם אתה לא עושה את זה, אני עושה את זה'. בסוף הוא התחיל איתה ופיטר אותה מהעבודה".
מה? היא יכולה לתבוע אותך, שלומי.
שלומי: "אני יודע, זה בעייתי, אבל לא הייתי מוכן שהיא תשאר ברמנית. בשנייה שהתחלנו לצאת הבנתי שהיא לא יכולה לעבוד אצלי".
עדיאל: "כולם ישר ראו שהם פאוור קאפל, שהיא תהיה אשתו".
אתן לא קצת דומות?
שלומי: "שתיהן בלונדיניות עם משקפיים, בגלל זה נדמה לך".
עדיאל: "אבל היא נשית ועדינה ואני לא".
שלומי: "אני אוהב נשים נשיות. לפני שהכרתי את דניאלה הייתה לי תמונה של מה שאני רוצה ומה אני מחפש. ועל מה אני לא מוכן להתפשר".
עדיאל: "מרוקאית".
שלומי: "כן. אבל לא במוצא, בתפיסה".
מה זה מרוקאית בתפיסה?
"תראי, המטרה שלי בחיים היא לעבוד הכי קשה בעולם ולתת לאישה ולילדים שלי הכל, שלא יצטרכו לעבוד קשה כמו שאמא שלי עבדה בניקיון. זה אולי נשמע שוביניסטי או מסרס, אבל אם דניאלה תעבוד אני רוצה שזה יהיה מבחירה, מכיף. היום היא עובדת איתי במשרד, ואין לי בעיה עם זה".
עדיאל, בינתיים, מדווחת על קשר חדש, אבל לא רוצה להכביר עליו מילים, "כי זה הפעם הראשונה שהחברה שלי עם אישה, אני לא יודעת כמה היא רוצה לחשוף את זה".
הבנתי. את אוהבת סטרייטיות.
עדיאל: "כן, מפילת סטרייטיות, ככה קוראים לזה אצלנו. קל לי יותר עם סטרייטיות. אני אוהבת להמיר את דתן. אם הייתי מקבלת שקל על כל סטרייטית שהפלתי היה לי חשבון בנק מנופח. הן אומרות לי שאין מקום להשוואה בין נשים לגברים, אני מגלה להן עולם חדש, מראה להן את האור".
שלומי: "אני עוד רגע אבא והיא עדיין פיטר פן. חלום שלי שגם היא תקים משפחה אבל היא לא שם, אני מתבגר והיא נשארת באותו גיל, הלו, קדימה!".
עדיאל: "זה נראה לי כל כך לא יקרה שאני אתחתן כאן, אז אני אפילו לא חולמת על זה. אבל אקים משפחה, חד משמעית, יום אחד. בינתיים אני מחכה לילדה של שלומי, הוא שולח לי תמונות מהאולטסראונד, כותב לי - הנה אחיינית שלך. אני מתרגשת נורא לפגוש אותה".
צילום: אורי טאוב | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: דניאל גורן | שיער: סהר קבלו