את התהפוכות שעברה נדין קויטנר לא פוגשים באף מסלול של ספורט אקסטרים, גם אם לשם הובילו אותה החיים. היציבות שמספקת לה המשפחה החמה שבנתה לעצמה באילת מפצה על הילדות שחוותה, רחוק מאוד מריפי דולפינים ושמש מסנוורת - בעיר קלגרי בקנדה. "ההורים שלי היו היפים. הם הכירו בסוף שנות ה-70 וחיו בקומונה באי סולט ספרינג בקנדה, מקום שעד היום יש בו שדות גראס בכל מקום. שם נולדה אחותי הגדולה וכעבור שנה אני. במזל קראו לי נדין ולא ריינבו, זו הייתה האופציה השנייה".

את זוכרת את הקומונה שחייתם בה?
"אני זוכרת חוף נודיסטים שלקחו אותי אליו כשהייתי בת שלוש, אפשר להגיד שזו הסצנה שנולדתי לתוכה. כשהייתי בת ארבע הם עזבו. אבא שלי היה קצת סטלן, מין פוטהד, ואמא שלי הייתה שתיינית. הוא בגראס והיא באלכוהול. בשלב מסוים הוא הבין שהוא צריך להפסיק עם השטויות ולקחת אחריות על החיים, להירשם ללימודים. הוא ניסה לגרום לאמא שלי להפסיק לשתות ולא הצליח. כשהייתי בת שש היא פשוט עזבה". 

נדין נינג'ה- ליד (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

מציאות מאוד מבולגנת לגדול לתוכה.
"כן, היה לה קשה להיות אמא לשתי בנות קטנות, לקחת אחריות. אבל יש מצבים שאני מבינה אותה. לפעמים נדמה לי שאם הייתי יודעת מה זה להיות אמא, הייתי חושבת על זה פעמיים. זה לא קל. ומצד שני, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. היא נעלמה לתקופת מסוימת, ואז פשוט לא הייתה בתמונה. חיינו לבד עם אבא, עד שהוא התחתן שוב כשהייתי בת 10".

מה את זוכרת מהילדות עם אמא?
"היו דברים טובים, אבל היו גם דברים מוזרים שלא הבנתי עד גיל מבוגר שהם בעצם לא נורמליים. הייתי עושה בובות מבדלי הסיגריה שלה או מסתובבת עם בקבוק בירה מלא במיץ תפוזים, מחקה את אמא: 'תראו אותי, אני שותה בירה, איזה מגניב'. אחרי שהיא עזבה נדדנו מעיר לעיר. אבא שלי היה מהנדס תעשייתי, הוא בנה תערוכות במוזיאונים והיינו עוברים בכל פעם לאיפה שיש עבודה וכסף. לא הייתה אישה שתדבר איתנו, אחותי ואני לא ידענו איך להחליף טמפון, לא ראינו ציצים של אישה בחיים. הכל למדתי ממגזינים. אשתו השנייה הייתה גם קצת חולה, אבא שלי כנראה אוהב נשים שצריך לטפל בהן. לא התייחסתי אליה כאמא, היא לא לימדה או סיפרה לי כלום. הם היו יחד עד שהייתי בת 17 ואז התגרשו שוב. היום אבא נשוי לאישה שלישית והם חזרו לסולט ספרינג, לאי של ההיפים. כל היום הוא כותב ומפליג".  

נדין נינג'ה- ליד (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

ועם אמא שלך את בקשר?
"עכשיו כן, קצת. היא עברה גמילה ובכל פעם היא מתקשרת אליי ומתחילה לבכות, מתנצלת על מה שקרה. אבל אני בלעדיה שנים וכבר רגילה לחיים שלי ככה. אין לי כעס עליה, אני מבינה שכל המשפחה שלה אלכוהוליסטים, זו מחלה ואני לא שונאת אותה. אני נייטרלית כבר. אני רוצה לסלוח לה אבל מעדיפה לא לעשות את השיחות האלה כי היא בוכה כל הזמן. גם ככה אני מגיעה לקנדה רק פעם בשנתיים, אין לי באמת הזדמנויות לראות אותה".

נשמע שכילדה, לא יכולת לחכות לעזוב כבר את הבית.
"זה לגמרי ככה. כל חיי חיכיתי לעצמאות, לזה אבא שלי חינך אותי. בקנדה אתה עוזב את הבית בגיל 18 וביי, נגמר. עד שהגעתי לישראל לא הבנתי את כל הקטע של המשפחות כאן. חמותי ניסתה להיות אמהית כלפי, לקחת אותי ממקום למקום ולעזור לי ואני רק חשבתי לעצמי, 'תעזבי אותי, אני לא צריכה כלום'. לא ידעתי מה זה בכלל כשיש אמא".

"הספורט הציל את חיי"

מדינה שלמה עצרה את נשימתה השבוע כשקויטנר בת ה-37 הסתערה על אתגר הנינג'ה (התכנית "נינג'ה ישראל" משודרת בימים רביעי ושבת בשעה 21:00 בקשת 12). מצוידת בשותפתה ויטה ובאנרגיות שיא, ניסתה להגיע לקיר וכמעט הצליחה - עד שברגע האחרון לא יכלה לגשר החבלים ונפלה למים.

קיום בין שמיים לארץ הוא דווקא דרך חיים אצלה. בסטודיו שלה לאקרובטיקה אווירית באילת היא מלמדת כיצד להתעופף על טרפז, לטפס על חבלים ולרקוד באוויר. הספורט תמיד היה עבורה מפלט מהבית הסוער. "הייתי עוברת מבית ספר לבית ספר ובכל פעם מוצאת את המסגרת שלי בספורט, ככה השתלבתי. שיחקתי סופטבול, כדורעף, כדורסל, קפיצה לרוחק, ריצה. זה היה חלק בלשמור על השפיות שלי, זה הציל את חיי. היה לי קשה בבית וגם בבית ספר היו בעיות, הייתי ילדה היפראקטיבית, אבל הספורט תמיד היה שם בשבילי. הייתי טומבוי מאוד, אבל בקנדה זה לא יוצא דופן. לא כמו בישראל, שכולן נשיות והבת שלי רוצה להיות נסיכה ולשים עקבים ואיפור כל הזמן". 

נדין נינג'ה- ליד (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

כשסיימה את האוניברסיטה, לא מפתיע שחיפשה תפקיד הולם ליכולותיה הפיזיות. מפתיעה אולי רק העובדה שהמקום שאליו הגיעה לבסוף היה קלאב מד ברפובליקה הדומיניקנית. "הייתי מדריכת רולר בליידס. זה היה מצחיק כי לא באמת ידעתי להחליק, אבל למדתי. נפלתי קצת על התחת, אבל זה חלק מהחוויה. מה שבאמת נורא רציתי היה קרקס, אז לימדתי את עצמי תרגילים על טרפז, ריקוד על חבל. היה קשה להתקבל, כי לא הייתי רוסייה או סינית שלומדת את זה מגיל שלוש, אבל בסוף הגעתי למצב שאני מנהלת את הקרקס בקלאב מד. הייתי על הסוס, מאושרת מזה".

בעבודה הכירה את יואב, מדריך צלילה מסוקס עם מבטא ישראלי. "הוא היה כמה שנים בארצות הברית לפני כן, אחרי שלא מצא את עצמו בישראל ובא לעבוד ולהרוויח כסף. אוהבים שם שיש לך אופי סוחף וכריזמטי והרבה הומור, וליואב היה את זה לגמרי. תוך חודש היינו יחד".

הוא נראה לך ישראלי אקזוטי?
"הוא לא היה חתיך יותר מכולם או גבוה יותר מכולם, אבל נדלק עליי והתעניין בי. שמע שאני אוהבת גברים שהם טובים עם ילדים, אז בכל פעם שהוא ראה אותי הוא היה משחק עם איזה ילד כדי להיראות חמוד. זה היה מאוד סקסי בעיניי. עבד לו". 

נדין נינג'ה- ליד (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

הכרת ישראלים לפניו?
"היה לי חבר יהודי ותמיד היו לי חברים מכל העולם. בקנדה המושג גזענות לא קיים כי כולם מיקס, יש הכל מהכל. אבל בכל זאת לא הייתי רגילה לתרבות הישראלית. כשהתחלנו לצאת, יואב היה מאוד קנאי. חלק מהעבודה שלך בקלאב מד זה לדבר עם אנשים בערב בבר, והוא היה יושב בצד השני של הבר ומסתכל עליי, כועס שאני מדברת עם אנשים. סליחה, אבל אני לא צריכה בייביסיטר. מי אתה בכלל? אני לא רגילה לשוביניזם הזה, והוא חלק מהתרבות הישראלית. אבל שיניתי את זה אצל יואב. אנחנו זוג מאוד שיוויוני, אני לא אישה שרק מבשלת ומנקה כל היום. זה חלק מהיתרון של לגדול עם אבא".

עד שהחליטו להיפרד מהאה-גה-דו ולהקים חיים משותפים,  יואב ונדין נסעו יחד בעולם במשך חמש שנים לכל מקום ששלחו אותם - מקסיקו, פלורידה והקאריביים. "ידענו רק שאנחנו רוצים להיות יחד, היו לנו שתי מזוודות והרבה ניסיון בעבודה, והיינו צריכים לבחור: ישראל או קנדה. בסוף בחרנו בישראל, כי המשפחה של יואב חיכתה לנו פה, ואצל אבא שלי היה לא נעים לישון על הספה. היינו צריכים להתחתן בדרך, בג'ינס בעירייה, כי ידענו שלא נוכל להתחתן בארץ בגלל שאני לא יהודייה".

"אני לא מאמינה בזה, אז למה שאתגייר?"

בני הזוג לא מצאו את עצמם במרכז הארץ ועברו לאילת. שם, אחרי כמה עבודות מזדמנות, נדין מצאה עצמה כצלמת בריף הדולפינים. "זה התאים לי מאוד, לא הייתי צריכה לדבר הרבה עברית כי רוב העבודה היא מתחת למים. את מצלמת את האנשים ששוחים עם הדולפינים, הייתה דולפינה אחת שהתחברה אליי אבל הצוות תמיד הקפיד שאני רק אצלם ולא אהיה יותר מדי חברה של הדולפינים. אלו חיות מאוד חכמות, אבל הם לא נחמדים כמו שאנחנו מדמיינים, רק לפעמים. יש להם כל מיני קטעים. ולא נעים לי לספר, אבל פעם כשאמרתי שם שראיתי מתחת למים דולפין שהוא מאדר פאקר וכולם חשבו שהוא בן זונה, התכוונתי לזה שבאמת ראיתי את הדולפין עושה סקס עם אמא שלו". 

נדין נינג'ה- ליד (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

מה?
"כן! הם עושים את זה. הם מאוד מיניים וכשהם משועממים אז הם מתעסקים עם מי שיש שם. לא האמנתי שאני מצלמת פורנוגרפיה של דולפינים".

נשמע שהימים הראשונים שלך בארץ היו מעניינים.
"בהתחלה היה לי נורא. מלהיות מנהלת ומפיקה תותחית של מופעים גדולים, פתאום הייתי מטומטמת שלא מבינה את השפה. הכרתי קצת ישראלים שביקרו לפעמים בקלאב מד, אבל לא התכוננתי בשום רמה לאנשים שנוסעים כמו מטורפים בכבישים. הייתי בוכה בגלל שאישה עקפה אותי בתור לגבינה בסופרמרקט, לא הבנתי למה היא עוקפת אותי. אבל עם הזמן למדתי לאהוב דברים מסוימים אצל הישראלים". 

כמו מה?
"בעיקר את המשפחתיות, בהתחלה הייתי בשוק, איך לא מחשבנים על כסף, אצלנו כל דבר רושמים וצריך להחזיר, גם למשפחה. זה יפה וכיף שכאן זה אחרת. פעם גם לא הבנתי את הקטע הזה של בנים והאימהות שלהם כאן, גברים בני 40-30 פלוס שמתייחסים לאמא שלהם ומדברים אליה כמו אל מלכה. עכשיו כשיש לי בן אני מבינה כמה זה כיף, הוא ימשיך להתקשר אליי גם כשהוא יהיה בן 40".

היום היא מושקעת כולה בעסק שלה לאקרובטיקה ויואב מנהל את מועדון השיט של אילת. ביחד הם הורים לנעמי בת ה-8 ולאיתן בן החמש. זוג ספורטיבי שכבר הפך לפאוור קאפל באילת. וכן, מסביב שואלים אותה הרבה אם התגיירה. התשובה היא לא. "אני לא מאמינה בזה, אז למה שאתגייר?", היא אומרת, "לפעמים יורדים עליי או אומרים לי שהילדים שלי יסבלו בגלל שאמא שלהם לא יהודייה, אבל אני לא חווה את זה בכלל. בתעודת הלידה שלהם כתוב בדת 'קנדים'. אני לא אדם דתי, אז מה שבחרתי שיכתבו. ולא, הם לא מתפללים לעץ מייפל ולצבי. פעם חברה של הילדה התארחה אצלנו וביקשה אוכל כשר, אמרתי לה שאתן לה בשמחה אבל אנחנו לא אוכלים כשר כי אני לא יהודייה. יואב אמר שלא הייתי צריכה להגיד את זה, אבל מה לעשות שזו האמת. אין לי בעיה איתה. כולם גם יודעים שאנחנו חוגגים את הכריסטמס והילדים מתים על זה. אני מביאה עץ והם מקבלים המון מתנות, כולם רק רוצים שאזמין אותם". 

נדין נינג'ה (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

נשמע שאת מתגעגעת הביתה.
"אני מאוד מתגעגעת לקנדה. בעיקר לעונות השנה. באילת יש שלושה סוגי מזג אוויר - חם, חם מאוד וחם שבא לך למות. אני מתגעגעת לקום בבוקר ולא לדעת מה ללבוש, אם יהיה היום שלג או שמש. מתגעגעת לחורף הקנדי, לסקי. אבל מצד שני גם אוהבת את החיים שלי באילת. יש פה קהילה מאוד תומכת. אנשים נתנו לי במתנה טיסות לתל אביב ובחזרה, רק כדי שאוכל להגיע לאימונים של הנינג'ה. הרגשתי שכל העיר מאחוריי וזה מדהים".

"אני לא רוצה שיסתכלו עליי כחולה"

אז קויטנר היא בעלת סטודיו לאקרובטיקה שמצהירה כי הספורט הציל את חייה, אבל הדברים מקבלים משמעות אחרת כשמגלים שהיא חולה במחלה אוטואימונית הפוגעת בשרירים. מחלה שנוכחת בחייה גם בתקופות שבהן היא לא סובלת מסימפטומים. "אובחנתי חצי שנה אחרי שעברתי לגור בישראל, לפני יותר מעשור", היא מספרת. "זה התחיל בשיתוק בחצי פנים, כשיכולתי להזיז את הפנים אבל לא הרגשתי אותן. עשו בדיקות ואמרו שיש לי רק פוטנציאל לחלות. אני זוכרת שלא יכולתי להפסיק לבכות. מיד חשבתי על שתי נשים שגרו ברחוב שלי בקנדה וסבלו מהמחלה. הן היו בכיסא גלגלים, משותקות, ואחת מהן נפטרה בסוף. זה מה שראיתי לנגד העיניים שלי. אבל היום אני אומרת - פאק איט. אני לא נכנעת לזה". 

איך זה התפתח?
"עם הזמן הבינו שזה לא רק עניין של התקף אחד. בהתקף השני שעברתי היה חודש שלם שלא ראיתי בעין אחת. זה היה מפחיד, אבל אז עבר. בכל פעם שאני קצת בסטרס, אני מרגישה קצת שיתוק בפנים, מה שאומר שאני צריכה ללכת לנוח. צריך להבין שהמחלה הזו מאוד אינדיבידואלית ואצל כל אחד היא אחרת, השנה אני הכי בריאה שהייתי מאז שזה התחיל. אני נלחמת בה עם תזונה נכונה, אוכלת ירקות בכל ארוחה וגם נוטלת קפסולות של פירות וירקות שאני מאוד מאמינה בהן. מה שהכי חשוב זה להקפיד על שגרה מסודרת". 

איך שגרה מסתדרת עם השתתפות באתגר כל כך תובעני כמו הנינג'ה?
"לא יכולתי לוותר על זה. יצא שבידיוק לפני האודישנים הראשונים קיבלתי תוצאה שה-MRI האחרון שלי בסדר ולא היו התפרצויות חדשות. וגם, אני לא רוצה שיסתכלו עליי כאדם חולה. תביני, המחלה היא לא משהו שאני מדברת עליו עם אנשים. הילדים שלי לא יודעים עליה, גם רוב התלמידים שלי". 

נדין נינג'ה (צילום: רונן אקרמן)
צילום: רונן אקרמן

כי זה שומר עלייך חזקה?
"כי עדיין חשוב לי להעביר את המסר שיש לי הרבה שליטה בחיים שלי, באוכל שאני אוכלת, באיך שאני מקבלת את היום. זה שחליתי לא אומר שאני קרובה לסוף. אני יודעת מה עושה לי טוב ומוותרת על מה שלא. סטרס הוא הדבר הכי גרוע למחלה הזו, אז אני מקפידה לא להילחץ מדברים בעסק שלי, להקדיש מספיק זמן לילדים ולמשפחה, לא לשמוע יותר מדי חדשות".

את מספרת שחלית אחרי שעברת לגור בארץ. אולי החיים כאן במזרח התיכון אשמים בסטרס שלך?
"אני חושבת שהייתי בדיכאון מלהיות במקום חדש, בלי שפה, וזה מה שגרם למחלה לפרוץ. אבל אני לא מאשימה את ישראל. הרי צריך מתישהו להיכנס לדיכאון בחיים, אי אפשר להיות מבסוט תמיד, זה בונה אופי ועושה אותך מי שאת. היום אני אומרת פאק איט, משאירה את הדיכאון מאחורי ונהנית מכל רגע בחיים שלי".

כלומר נתלית על אומגת עץ ומדלגת בין לוחות?
"בדיוק. למרות שאני קצת מאוכזבת מאיך שזה נגמר, אני עוקבת אחרי 'Ninja Warrior' האמריקאי והבריטי וידעתי מצפייה ששם המשחק הוא מהירות. טעיתי כשניסיתי לעבור את הגשר לאט. בסוף, כשזה נגמר, את מרגישה כאילו עברה רק דקה ואת לא מאמינה שהתאמנת חודשים רק בשביל זה. הילד שלי בן החמש צוחק עליי שנפלתי לבריכה ואני מבקשת שלא יזכיר לי. אני צוברת כוחות לקראת השנה הבאה".

רגע, תתמודדי גם בשנה הבאה?
"אני מאוד מקווה שכן. אני חייבת לחזור כדי להגשים את החלום שלי עד הסוף. בינתיים אני מקימה בסטודיו שלי חלקים שבהם אפשר יהיה להתאמן לנינג'ה. התלמידות שלי ואני נשתמש בו בסטודיו כדי שבשנה הבאה לא אפול".

צילום: רונן אקרמן | סטיילינג: איה מלמד | איפור ושיער: מיכל ארן | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: שמלה אפורה- pull&bear, לוק 2: סוודר בורדו - ברשקה, לוק 3: אוברול – לילמיסט.