מיכאל אלוני התגעגע לפרמיירות. אחרי שנה של קורונה, הצורך בהתמנגלות הפך לממשי. "כיף לצאת ולפגוש אנשים", הוא אומר, "וכבר שנה לא היה לנו את זה". השבוע הוא זכה לשתי פרמיירות בבת אחת: לדרמה היומית החדשה "מלכת היופי של ירושלים" (yes, על פי ספרה של שרית ישי לוי) ולעונה השנייה של "פמת"א" (כאן 11). אבל "התהילה בארץ, אם אפשר לקרוא לה ככה, זה משהו מצחיק", אומר אלוני, שלמד משהו על הצלחה בינלאומית מאז ש"שטיסל" (yes) הגיעה לנטפליקס. "אתה עושה סדרות והן נורא מצליחות בעולם, ואז אתה מגיע לאיזו השקה מקומית, עם אותם ארבעה-חמישה צלמים שאתה רואה בכל אירוע. אתה רואה אנשים סביבך מתלבשים ומתכוננים ומרגיש קצת שאתה מסתכל על הכל מהצד. יש אנשים שלוקחים את זה כאן ברצינות, אבל בואי, אנחנו לא הוליווד".
והוליווד היא כן הוליווד?
"יש שם כסף, זה כל ההבדל. השווי הכספי של שחקן שם הוא הרבה יותר גדול".
אלוני לא מסתיר את התשוקה לפרוץ, לגדול, להיות שם מוכר בעולם. לשם כך הוא לא עוצר ב"שטיסל": אלוני טעם בינלאומיות גם בפרויקטים כמו "בשבילה גיבורים עפים" ו"הנערים" (שניהם של קשת 12) והשתתף ב"אקדמיית החממה" (העיבוד של נטפליקס ל"החממה" הישראלית). גם בעיצומה של הקורונה הוא נסע לפגישת עבודה בחו"ל, אבל "אני חתום על מסמכי סודיות, אסור לי לחשוף. אבל יש עוד דברים בקנה".
ב"ישראל היום" דווח שלא הסכמת להיכנס לבידוד כשחזרת לישראל.
"זה לא נכון. חזרתי ובודדתי. זה סתם סיפור שייצרו עליי".
"שטיסל" הפכה אותך לכוכב בינלאומי?
"אלה היו שנים מטורפות. אתה מסתובב בברזיל וצועקים לך 'שניצל!', כי מישהו מהשטיפת רכבים מזהה אותך מ'שטיסל'. והוא נוצרי בכלל. 'שטיסל' כבר חצה את הקו של יהודים או לא-יהודים בעולם. זה לא נתפס. גם 'מלכת היופי' זו סדרה שיכולה לפרוץ בחו"ל. תראי את מה שקרה עם 'ברידג'רטון' בנטפליקס, את הכמיהה לדרמות תקופתיות. יש משהו ממכר בסיפורים ובלוק התקופתי".
איך משווקים אותך בחו"ל?
"אני לא יודע, שיווק זה לא העבודה שלי. איך את היית משווקת אותי?".
לא בטוחה אם כבחור הקשוח מהמזרח התיכון, אתה בהיר מדי.
"באמת? אני לא יודע כבר. אני לא כזה בהיר. ב'מלכת היופי' אני בכלל משחק ספרדי טהור".
יש בי משהו בלתי ניתן לזיהוי
אלוני, בן 37, נולד וחי בתל אביב, אבל עם שורשים באתרי ההתרחשות של "מלכת היופי של ירושלים" ("אנחנו לא יודעים בדיוק מאיפה המשפחה של אבא, אבל בשלב מסוים היא הייתה בעיר העתיקה"). בסדרה, הנעה בשני צירי זמן, הוא מגלם את גבריאל ארמוזה, בעל מעדנייה, נצר למשפחה טורקית בירושלים של שנות ה-20 שמתאהב נואשות ברוחל (יובל שרף) – אשכנזייה "לא משלנו", כמו שאומרת אימו (עירית קפלן) – אבל נאלץ להתחתן עם רוזה (הילה סעדה), שגם עליה רובצת קללת בנות ארמוזה: להינשא לגברים שלא אוהבים אותן. "גבריאל זאת דמות שהיא כל צבעי הקשת, הכל אצלו בחוץ, מלא תשוקה", אומר אלוני. "שרית ישי לוי כתבה אותו בספר עם המון אהבה. זה ריגש אותי שהיא חשבה עליי לתפקיד הראשי".
איך התכוננת לתפקיד?
"את היידיש מ'שטיסל' החליפה לדינו. למדתי כמה משפטים, הכנסתי את הניגון הספרדי. למדתי גם איזה 40 סצנות בערבית, כי גבריאל סוחר עם לבנון, מדובר בתקופה שהיא הייתה פתוחה לעולם. בשביל לשחק את גבריאל המבוגר גידלתי שפם. אנשים היו פוגשים אותי ושואלים מה זה השפם הטורקי הזה, אבל אהבתי את זה. על הסט ביגרו אותי עוד יותר, ברמה של איפור של כל הוורידים בידיים. באמת הסתכלתי במראה וראיתי איש זקן".
ואיך זה הרגיש?
"מאוד אהבתי. תתני לי כמה שיותר להשתנות, זה מדליק אותי. היו שחקניות שהיה להן קשה עם זה, לראות את עצמן בלי איפור ועם קמטים, אבל אני ממש נהניתי. אולי בגלל שמושג הזמן לא באמת קיים אצלי".
מה זאת אומרת?
"הזמן לא קיים באמת, הוא משהו שיצרנו. זה אמצעי מדידה. ואם את ממשיכה לתחום את הזמן ולהסתכל אחורה וקדימה, געגוע לעבר ופחד מהעתיד, את לא חיה ברגע. זה לא משהו שרק אני אומר. רוב פיזיקת הקוואנטים מתעסק בזה שממד הזמן לא קיים. כל מה שיקרה כבר קרה".
אז אתה לא מתגעגע לנעורים?
"אולי רק כשאני מבין שאני כבר לא יכול לשחק כדורגל עם החברים שלי, כי הם משחקים נורא אלים ואני נפצע כל הזמן. הגוף לא כמו פעם, וזה רגעים שאתה מבין את זה. אבל החלפתי את הכדורגל עם גלישה, אז אני לא מתלונן".
אלוני מגלם בסדרה החדשה לא רק גבר מבוגר, אלא גם אב לשלוש בנות – בהן בתו הבכורה לונה, היא "מלכת היופי של ירושלים", בגילומה של סוול אריאל אור. "סוול היא תגלית, הדבר הכי מרענן על המסך, כל כך מוכשרת ויפה", אומר אלוני. "נהיה לי חיבור טוב איתה. זו טבילת אש בשבילה, בעוד אני מורגל לכל הסיפור הזה. הרגשתי כמו אבא, כמו מנטור. דיברתי איתה על מה שהולך לבוא עליה, איך לעבוד על סט. איך לעמוד בלחצים, איך להתמודד עם ההתרגשות. היא התייעצה איתי על המון דברים".
את ירושלים של המאה שעברה מגלמת צפת, שם נערכו הצילומים האינטנסיביים בעיצומו של סגר הקורונה השני. "צפת בדרך כלל עמוסה עם אוטובוסים ברחובות, אבל היא הייתה כמו עיר רפאים", מספר אלוני. "שקט מוחלט ברחובות, ואנחנו במלון שמאוכלס רק על ידי הצוות. זה היה מאוד מיוחד והזוי. היינו משתכרים בלילות, עושים צחוקים, כל מה שאת יכולה לדמיין. היו גם רומנים, אבל אסור לי לספר בין מי למי".
במהלך שנת הקורונה הספיק אלוני להצטלם גם לעונה השלישית של "שטיסל" ("בעייזר השם תהיה עונה רביעית") ול"פמת"א", שם הוא מגלם חוקר משטרה בוטה בשם אמיר זבולוני שהוא גם הקראש של חן אמסלם. רצה הגורל והיום שתי הדמויות שלו, ארמוזה וזבולוני, מתחרות זו מול זו במשבצת השידור של שני בערב. "זה מצחיק להתחרות בעצמך", אומר אלוני, "אבל האמת שמדובר בשתי סדרות מאוד שונות ושני תפקידים מאוד שונים. זבולוני הוא ציניקן גמור, שוטר שחוק, מישהו שראה הכל, עשה הכל, ותמיד כבר יודע לאן הדברים הולכים. הציניות שלו מצחיקה אותי".
לצורך התפקיד אלוני ערך תחקיר לא קטן: "מצאתי חוקר לשעבר שעבר במחלק הסמים שלקח אותי לסיור, להיכנס לעולם של המשטרה. הוא עשה לי סיבובים בבנקומטים בתל אביב ונרקומנים וסוחרי סמים, הסביר לי איך המערכת עובדת. היה כיף לצלול לתוך זה".
רואים אותך על המסך כל הזמן, איך אתה יוצר שינויים בין התפקידים?
"אני לא מצליח למצוא משהו משותף בין הדמויות, וזה מכוון, זה מנחה אותי בבחירות ובתפקידים שאני עושה. אני תמיד מחפש לאתגר את עצמי וללכת למקום חדש. יש בי גם משהו בלתי ניתן לזיהוי, לפעמים לא קולטים שזה אני בכל התפקידים האלה, וזו תכונה טובה לשחקן. זה פער שצריך לגשר עליו, בין להיות שם מוכר לבין היכולת לגלם כל תפקיד".
זה היה טייק-אוף, אנשים לא הבינו את ההומור
אלוני התחיל את הקריירה ב-2005, כשהיה בן 21, כמנחה בערוץ הילדים וככוכב "השמיניה". עם השנים צבר עוד תפקידים בטלוויזיה, הנחה בפריים טיים ("The Voice"), כיכב בקולנוע ("השוטר", "התגנבות יחידים", "ואז הוא הגיע"), הופיע בהצגות ("הפושעים החדשים", "עקומים") ואפילו פרסם ספר ("אהבה בימי שפעת" בהוצאת סטימצקי) – אם כי מבקרי הספרות לא התלהבו מהתוצאה, ובמיוחד לא מהשם היומרני שמרפרר ליצירה הקלאסית של גבריאל גרסיה מארקס, "אהבה בימי כולרה". "אנשים לא הבינו שאני עושה טייק-אוף על מארקס", טוען אלוני, "צריך להבין את ההומור".
למרות הלעג שספג, השנה יכול היה אלוני לחייך לעצמו בסיפוק מסוים כשהספר הפך לכמעט נבואי. "הסיפור שנתן לספר את שמו הוא על בחור שמאוהב בבחורה ומסביב יש מגפת שפעת. הוא חולה ולא יודע אם זה השפעת או האהבה. אני קורא את זה עכשיו וזה כאילו חזיתי אחד לאחד את מה שיקרה: נתב"ג נסגר, אנשים צריכים לשטוף ידיים, לשים מסכות, לא ללכת לעבודה ולבית הספר וללמוד מהמחשב. יש בזה משהו מפחיד, בכמה זה אחד לאחד עם המציאות".
זה עזר למכירות?
"יש מצב, אני צריך לבדוק. אולי אנשים פתאום רצו לקרוא את מה שעובר עליהם. אבל לא עשיתי מזה הרבה כסף".
מצד אחד יצאת סופר עתידני, מצד שני – סדרה כבר לא יעשו מזה.
"את צודקת, זה אבוד. זה קרוב מדי למה שבאמת חווינו. אבל יש עוד שלושה סיפורים בספר, ואם מישהו רוצה לעבד אותו למסך – כולם מוזמנים. הנה, אני זורק את הכפפה הזו".
ואתה תמשיך לכתוב?
"מבחינתי כתיבה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי. אני מביא מהמשחק את היכולת להיכנס לראש של מישהו, לחוויה סובייקטיבית של מישהו אחר. אז כן, אני מאוד רוצה להמשיך. ניסן נתיב היה אומר שאתה לא שחקן עד ששיחקת בכמה פרויקטים, אז אני יודע שאני גם לא סופר עד הספר השני או השלישי, לא זוכר מה החוקים. התחלתי לכתוב עוד משהו, אבל אין לי זמן. אני כן רוצה להתפתח כיוצר. לביים. אני עובד עכשיו עם המפיקה של 'שטיסל' על פרויקט של תעלומת רצח, לא יכול לספר יותר מזה. אבל אני רוצה לעשות יותר מאשר לשחק".
אלוני כבר רשם התנסות אחת כבמאי: "שיר", סרט קצר שנכנס לסל התרבות של תלמידי תיכון, על אודות נערה (מאיה שוהם), אחות לחלל צה"ל, שבורחת מהבית ביום הזיכרון. בפתיחת הסרט זורקת הגיבורה בקבוקים ריקים על גרפיטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "כתבנו את זה ככה שזו תהיה תמונה של ביבי, אבל זה יכול היה להיות כל אחד אחר שאחיה הקריב את החיים שלו למענו. לגיבורה של הסרט יש צער עצום שמתבטא מול אדם שהוא המדינה באותו רגע. זה סרט על שכול אישי לעומת לאומי".
והוא לא פוליטי?
"לא. אני מאוד אוהב את הארץ, עם כל המורכבות של המקום הזה, ובגלל זה גם היצירות שלי מדברות על החיים פה. יש היום זמרים ישראלים בתחילת הדרך ששרים באנגלית. לי קשה להזדהות עם זה. אני אמן שחי פה ויוצר פה, אני מרגיש צורך להביא את עצמי מהמקום האישי והמקומי".
עד כמה אתה מחובר למציאות הישראלית?
"אני לא רואה חדשות כי אני עושה טלוויזיה, אז אני יודע לזהות שקרים. הבעיה היא שבחדשות השקרים לא משוחקים טוב, צריך להביא שחקנים יותר טובים".
אתה מאמין בממשלת השינוי?
"אני שומר על אופטימיות זהירה, נראה מה יהיה. אני רוצה שיהיה טוב, שיאוחו השברים במדינה הזו. אנחנו 12 שבטים שחיים במזרח התיכון, ומסביבנו בני ישמעאל, וכולנו חיים ביחד. אנחנו צריכים להבין שאנחנו שונים אבל להתאחד. ככל שנשכיל להבין את זה, ונשמור על אופטימיות, נשים את עצמנו רגע בצד השני, אולי נצליח טיפה יותר להבין את הצד השני. להגדיר את עצמי לפי האחר ולפי שנאה זה קל ונוח, וזה תמיד רווח פוליטי של מישהו".
עם כל הפזילות להוליווד, לא בא לך גם לחיות רחוק? להיות אזרח העולם?
"אני לא יודע. אני מאמין במקום הזה ואוהב את המדינה הזו. דווקא בקורונה ראיתי שהמון אנשים חזרו לארץ, שהצורך בביחד הזה התגבר. אני, בכל מקרה, מאוד שייך לכאן".
חיים בלי אהבה
את ה"כאן" חולק אלוני כבר שלוש שנים עם מוריה למברוסו, סטודנטית בת 29. "אני אדם מאוד מונוגמי, מאוד מאמין בזוגיות", אומר אלוני. "ב'מלכת היופי' יש קטע שאבא של גבריאל מדבר איתו על זוגיות, על לחיות לא מתוך אהבה אלא מתוך מחויבות. אצל הרבה זוגות יש חיים ללא אהבה. אבל הדבר הזה שקוראים לו אהבה, אצל כמה אנשים הוא באמת נשאר אידיאל? בסוף זה נהיה חברות, ביזנס, אדם שאתה חי איתו. אבל הכל נשען על הבסיס של אהבה שהרגשת פעם".
כיף להיות בת הזוג שלך?
"סיוט לא נורמלי, אל תתקרבו", צוחק אלוני, ואז אומר: "האמת שאין הרבה תלונות. אבל השנה שנינו חווינו את הקושי של להיות הרבה בנפרד בגלל העבודה. זה מחיר אישי. בצילומים של 'מלכת היופי' חזרתי לצבא – במשך חצי שנה הייתי חוזר הביתה לחמשושים. זה לא נסיעת עסקים שמסתיימת אחרי גיוס כספים לחברת הייטק, זה ממש אורח חיים מתמשך, ואני מאמין שזה משהו שיילך ויתגבר. זה חלק מהחיים עם שחקן, ומוריה מבינה את זה. צריך ללמוד לאהוב את הגעגוע".
חלק נכבד מהזוגיות שלהם תופס ברוס, "רוטוויילר יהודי" כהגדרת אלוני, דמות מפורסמת מחשבונות האינסטגרם של השניים. "כלב זה סוג של הורות", הוא אומר, "זה הכי קרוב שיש לי בינתיים".
ולא מדגדג לך יותר מזה?
"אני כבר מומחה בטיפול בתינוקות על סטים. ב'שטיסל' הייתה לי תינוקת, ב'מלכת היופי' יש לי שלוש בנות. הפכתי למומחה בלהרגיע אותן כדי שאפשר יהיה לצלם. זה נחמד כשזה ביום צילום, אבל השאלה מה קורה אחר כך. אני יודע שילדים נותנים המון. הייתי רוצה להרים את הילד ולהיות אבא צעיר, אבל כבר אמרתי שאין לי מושג של זמן, אני חי עם מה שבא. למוריה ולי מאוד כיף עם החופש. אני מאמין שגם עם ילדים הוא לא ילך לאיבוד עד הסוף. אולי יהיו פחות שעות שינה, אבל החופש לא ייעלם".
אומרים שגם לגברים יש שעון ביולוגי, לא רק לנשים.
"יש גברים שיש להם, אני לא יודע אם אני אחד מהם. המון חברות של מוריה כבר בהריון. שמתי לב שהדור הצעיר עושה ילדים בגיל צעיר. ואין מה לעשות, הביולוגיה שלנו הגברים היא שונה. גבר יכול להיות אבא לאורך שנים, ואצל אישה זה מוגבל. תראי את ג'ורג' קלוני, הוא הביא ילדים רק בגיל 56. אני מרגיש מוכן ובשל, אבל ילד זה משהו שנולד מתוך אהבה. זה יקרה באופן טבעי".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: הילה מינס | הפקה: רותם פנחס