פרק ההחלטות הראשון של "חתונה ממבט ראשון" שודר השבוע, וחשף את הפרידה של שני יוסיפון ודני זיסקינד. זה לא היה לגמרי בלתי צפוי; השניים עבדו ועברו תהליכים מול כל המדינה, נרקם ביניהם קשר קרוב, אבל הם לא הצליחו להפוך אותו לרומנטי או זוגי. שני הייתה הראשונה להשמיע את ה"לא". היום היא מגלה מה מקור ההחלטה. "בסופו של דבר מה שמכריע את הכף בעיניי במערכת יחסים, זה איך אני מרגישה בתוכה. ובנסיבות שנוצרו, בסיטואציה המאוד מורכבת שהייתה, לא הרגשתי טוב. נתתי את הצ'אנס עד הסוף, ובסוף הבנתי שזה פשוט לא קורה".
היו רגעים שאמרת שיש בדני את כל מה שביקשת מהמומחים. לא הייתה בך תקווה שהוא ילחם עלייך ויגיד שהוא הבין, שהוא רוצה, שהוא בעניין?
"אני חושבת שדני בא עם כוונות מאוד מאוד טובות. הוא מאוד רצה להתאהב. אני הגעתי ממקום מאוד אנושי, וחברי, אני בן אדם אוהב. אנשים לפעמים מפרשים את האהבה הזאת כהתאהבות. פשוט פעלתי ממקום אנושי, פעלתי מהלב".
אז לא התאהבת?
"לא. זאת אומרת, מה זה להתאהב? אני לא מאמינה בהתאהבויות בזק כאלה. זה לא שייך לגיל שלי. בסופו של דבר, אני חושבת שאני רוצה שיהיה לי טוב עם מישהו. מתוך זה, ההתאהבות תגיע. אני מאמינה בחברות. הניצוצות והברקים האלה, זה לא משהו שנשאר פוראבר".
אין ניצוצות אחרי גיל 30?
"צריך להיות איזשהו עניין ראשוני. אני באתי לבחון פוטנציאל. לבחון אם יש מה להמשיך אחרי ה-42 יום האלה. לא באתי להתאהב עכשיו. לא חשבתי שאני הולכת ליפול מהרגליים, אני גם לא מאמינה בזה. אני כן חושבת שצריך עניין משני הצדדים כדי להתניע מערכת יחסים, אבל אני כבר לא מחפשת את כאבי הבטן האלה".
ומאז התוכנית, איך הבטן?
"בואי נגיד שנסעתי לשתי ויפאסנות אחרי החוויה הזאת. גם ליכולת ההכלה שלי יש גבול. הייתי צריכה רגע עם עצמי, לעבד את מה שעברתי. הייתי צריכה לשבת עם עצמי, לזקק את כל הרעשים מהחוץ, להקשיב לנשמה שלי. הלכתי להחזיר לעצמי את עצמי. ולחזור לשמחה שלי. הייתי צריכה רגע את העשרה ימים האלה לא לדבר, שמונה שעות מדיטציה ביום. להיות ברגע הזה, נוכחת עם עצמי, עם הטבע, עם הציפורים, עם הרוח, עם השמש, הירח. מה שיש שם".
חיפשתי טוב
את שני יוסיפון (37) הכרנו ככלה הרגועה, או הרוחנית אם תעדיפו. לחופה היא נכנסה בצהלולים פרסיים ובאנרגיה מדבקת, ולאורך העונה דאגה לטהר את האווירה בשריפת מרווה ותרגול יוגה משחרר. היא באה לעונה הזאת בכוונה לזרום כמו נחל, לראות מה יוליד יום. מול החרדה של דני שהרימה ראש לא פעם, היא הייתה שם להרגיע ולשדר נינוחות. "מהרגע שהודיעו לי שיש לי התאמה, אני התגייסתי לדבר. שחררתי, התמסרתי לתהליך, באתי שמחה, וגם בחופה רואים. אני יושבת שם רגועה בחדר כלה, לוגמת לי מהשמפניה. באתי בראש פתוח ובלב פתוח. בירח הדבש בסיישל כבר הבנתי שהגעתי לטירונות, שקל זה לא הולך להיות".
מה היה ההבדל?
"בחתונה היה וואו, וואו, וואו. מאוד מהר אחריה הגיע חוסר בהירות. הגיעו התבטאויות שכיווצו אותי, הגיעו מסרים כפולים".
מסרים כפולים בכל הנוגע למגע?
"כן. אמרתי לדני שאם זה לא מגע של גבר באישה, שלא יגע בי. אין לי בעיה שיתקרבו אליי כל עוד אני לא עכשיו חברה לאוהל בטירונות. אני לא סחבק, אני אישה. מכף רגל ועד ראש, אני אישה. אם המגע הוא של גבר לאישה, אז אפשר לעשות את ההתקרבות. ואם לא, אז לא. והבהרתי את זה. אני לא סחבק שאתה מתחבק איתו בלילה כי קר לך בלבנון ואתה רוצה להתחמם".
עמדת על שלך. הצבת גבולות.
"רציתי בעיקר בהירות. באיזשהו שלב דני אמר לי שזו פעם ראשונה שהוא מרגיש טוב בתהליך, נוצרה אווירה יותר נעימה ומשם התחילה התקרבות. ואז חלמתי את החלום".
אוקיי, שאלת השאלות. החלום היה אמיתי? באמת חלמת שהחתן ששידכו לך הוא לא דני ונבהלת?
"ברור. ובאמת נוצרה איזושהי התקרבות שנבעה מהרצון להרגיע את דני, שאין ממנו ציפייה לכלום, ושהוא לא מאכזב, ושהוא טוב כמו שהוא. ובוא נחיה. אמרתי את זה כמה פעמים, 'דני, בוא פשוט נחיה. נצא, נבלה, יהיה לנו כיף, מתוך הכיף הדברים יבואו. לא יהיה לנו כיף, לא יבואו'".
והצלחתם לייצר את הכיף?
"היו רגעים שכן, אבל לא היה שחרור מוחלט. אני עד היום לא חושבת שהכרתי את דני כשהוא משוחרר לחלוטין".
את חושבת שאם לא היו מצלמות, והיית מכירה את דני בחיים האמיתיים, אולי השידוך כן היה עובד?
"רצו להכיר בינינו לפני התוכנית. חבר שלי מהתיכון, היה לו בראש שהוא צריך להכיר לי מישהו. יום אחד הוא שאל 'מה, את בחתונמי?' ואמר 'תקשיבי קטע, יש לנו מישהו בחבורה, ואני חופר לו עלייך כבר חודשיים. אני מראה לו תמונות שלך, והוא אומר לי 'כן, היא יפה אחי, אבל אני לא יכול עכשיו'. ולא הבנתי למה הוא לא יכול עכשיו. לפני שבוע, אחד החברים המשותפים מספר לי שהוא גם הולך לתוכנית. איזה קטע אם זה יהיה הוא'. ואז אני אומרת לו 'קטע, קטע. לך תבדוק באיזה יום החתונה שלו', הוא בדק וחזר עם תשובה שזה אותו תאריך שלי. אמרתי לו 'אל תגלה לי כלום, אני לא רוצה לדעת, רוצה ליהנות מהחוויה'".
את חושבת שאם הייתם מכירים ככה, הקשר היה מתרומם יותר?
"אני חושבת שזה קרה ככה, כי ככה זה היה צריך לקרות".
את באמת רוחנית. למה נפגעת כל כך כשדני שאל איך קרה שסידרו לו מישהי 'רוחניקית'?
"הבאסה שלי לא הייתה על המילה רוחניקית. הבאסה שלי הייתה שהייתי צריכה לשבת ולהצטדק בפניו על מי אני. על זה שאני רוחנית, ולהסביר שאני לא רק. אני גם מכלכלת את עצמי, אני עצמאית, אני אשת עסקים. אני המון דברים, אני לא איזה רוחניקית שגרה בקומונה. לא שיש בעיה עם זה, אבל לא אהבתי את הצמצום שלי לכדי דבר אחד. לאורך התקופה גם אני מן הסתם שמתי לב לדברים שהפריעו לי, אבל הראייה שלי יותר פשוטה. מתאים לי, נשארת. לא מתאים לי, הולכת. אם אתה מחפש לא טוב, תמצא לא טוב. אתה מחפש טוב, תמצא טוב. אני חיפשתי טוב".
ובאמת הביקורת העיקרית כלפייך הייתה על סופ"ש הזוגות. אמרו שהעברת לזוגות האחרים תמונה אידילית, שלא בהכרח תאמה את מה שקרה.
"צרם לי לראות את זה כמו שזה צרם לכם. איך שזה הוצג צרם לי מאוד. נשאלה השאלה איך היה המעבר לבית של דני. מבחינתי, המעבר עצמו היה חלק. פחדתי שאני נכנסת לטריטוריה שלו ושאני אפריע לו. הוא עובד מהבית, אני עובדת מהבית, יש את העניינים שלי עם הניקיון. פחדתי שלא נסתדר, מבחינה לוגיסטית. ודווקא שם הייתה בינינו הרמוניה מלאה. הוא מוריד את הזבל, אני עושה ספונג'ה. הוא מפעיל את הרובוט, אני עושה כלים. אבל כששי שאל אותי מתי קרה הקליק, אמרתי 'אני לא בטוחה שהוא קרה, אנחנו לא לאבי דאבי, יש בינינו המון הערכה, המון כבוד'. וגם זאת האמת.
"חוץ מזה, אני חושבת ששמרנו אחד על השנייה. יכול מאוד להיות שהייתי צריכה להגיד 'המעבר לבית היה חלק, אבל יש לנו קשיים כמו לכל אחד'. מבחינתי זה היה ברור שלכולם יש קשיים. זה שזה הוצג כאילו ניסיתי להראות שאצלנו הכול טוב, זה לא נכון. גם כשישבנו כל הבנות, אני אמרתי להן 'אל תתבלבלו, מה שאתן רואות זה לא מה שזה נראה'. את זה בחרו לא להראות. צר לי שזה מה שאנשים ראו על המסך, וזה לא הגיע ממקום של לעשות שואו אוף, זה הגיע ממקום של כבוד לדני, למה שיש בינינו. כשנשאלה השאלה האם כל אחת קיבלה מה שהיא רצתה, ואני אמרתי כן - זה היה כי אין דבר שביקשתי שלא קיים באיש הזה. אחר כך גיליתי דברים אחרים".
מה גילית?
"גיליתי שפשוט לא טוב לי בתוך מערכת היחסים הזאת. לא כיף לי. גיליתי שאין יישות שנקראת דני ושני, יש בעיקר התעסקות בדני, גיליתי שנכשלתי בלייצר אווירה רגועה שממנה משהו יכול יהיה להתפתח".
למה את קוראת לזה נכשלתי?
"כי התגייסתי לטובת העניין, לטובת הלייצר שקט וכיף. ובמבחן המציאות, בסופ"ש זוגות הבנתי שזה לא הצליח וכנראה גם לא יצליח".
ואז היה את הרגע בבריכה.
"נכון. אנשים אמרו 'מה את מחבקת אותו? תקומי ותלכי'. איזה בן אדם רואה מישהו בוכה ומתעלם? ברור שאני אהיה שם בשבילו. לחשתי לו שהוא מלאך ושהוא לב של זהב, ושהוא בסדר ושהוא חזק, ושנעבור את זה ושאני איתו. אבל שם גם הבנתי שאני מאוד רוצה להיות שם בשבילו בתור חברה, אבל שזו לא הזוגיות שאני מאחלת לעצמי. אני חושבת שכשדני יכיר מישהי ויהיה לו רגש אליה, היא תהיה כל עולמו. יש לו ערכי משפחה בדיוק כמו שלי. אני חושבת שהוא יהיה אבא מדהים, ובעל מדהים, אבל בינינו זה לא קרה".
הקשר החברי עדיין קיים?
"מדי פעם טקסטים, את יודעת. קראתי את הראיון איתו, אני חושבת שהוא אמר עליי דברים מאוד יפים. יש בי אהבה לדני. עברתי איתו משהו מאוד מאוד גדול. חייתי איתו ארבעים ושניים יום באותו בית".
וגם עם הכלב סאני, נראה שנקשרתם מאוד. את מתגעגעת?
"וואי, כל כך. כל כך מתגעגעת. ראיתי אותו ברחוב במקרה. אנחנו גרים במרחק 700 מטר, ופעם אחת נתקלנו במקרה. פתאום הרגשתי משהו מלקק לי את היד. הסתכלתי למטה, ראיתי את סאני. הרמתי את הראש, ראיתי את דני".
כמויות של אהבה
שני גדלה בהרצליה, כצעירה מבין שלושה ילדים, במשפחה פרסית מסורתית. "גדלתי בבית פרסי לחלוטין. לא גדלתי בבית ישראלי וגם האופי שלי הוא לא ישראלי. הוא תמהיל. יש בי הרבה מאוד צדדים. אבל הבסיס הוא פרסי לגמרי. זה עם לא מתלהם, זה כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, זה שמרנות. זה ערכי משפחה. אצל ההורים שלי הבית והילדים זה מקום ראשון. אנחנו איברים בגופם".
את התיכון סיימה בהצטיינות במגמת מחשבים ומשם המשיכה ללימודי כלכלה באוניברסיטה. היא עבדה במשרד ראש הממשלה, עברה לניו יורק וגרה שם במשך שלוש שנים. כיום היא בעלת חברה לפיתוח עסקי של חברות ישראליות שרוצות לחדור לשוק האמריקאי. "הייתי מצטיינת תמיד, לא הייתה ברירה אחרת. אמא שלי מאוד חינכה אותי להשכלה. מבחינתה, זה כמו לפדל על אופניים. ברגע שאתה מפסיק לפדל, אתה נופל. אצלי זה יצר תחושה שלא משנה מה אני אעשה זה לא מספיק טוב. הסתובבתי בתחושה הזאת הרבה מאוד זמן. רק בשנים האחרונות מתחילה ההבנה שזה לא ככה, וגם התוכנית עשתה פלאים בעניין הזה של להיות מספיק טובה".
איך?
"אני מקבלת כמויות של אהבה. כותבים לי שאני מודל להשראה, מודל נשי לחיקוי, שמי שיהיה איתי יזכה בפיס. בהתחלה זה לא חדר אותי בכלל. כל הזמן נשארתי בתחושה שמשהו אצלי לא בסדר כי עובדה, אני לא בזוגיות. אבל לאט לאט זה מחלחל".
זה תהליך.
"זה עשר שנים של עבודה עצמית. זה התחיל בטבעונות, שמאוד ניקתה לי את המחשבה. אחרי זה הגיעה היוגה, המדיטציות, וספרים, ועוד דברים שהביאו לי שלווה. וגם ניו יורק, העיר הזאת הצילה את חיי. זה היה פשוט לגלות מי אני ומה אני רוצה. זו עיר שמאפשרת לך להיות את. הייתי שם שד, אני נורא מתגעגעת לשני הזאת. היא לא קיימת פה בישראל. כאן אני אחרת".
מה שונה?
"יש פה קצב אחר, יש לי פה פחות דרייב. שם אם את שנייה תפסיקי לפדל את ברחוב הומלסית. את חייבת להיות כל הזמן על זה. אחרת אין אותך. הגעתי לשם ולא היתה לי כפית בדירה, עשיתי הכל לבד, זו הייתה חוויה מחשלת בטירוף. הסתכלתי אחר כך אחורה ואמרתי 'בואנה, אני פאקינג בולדוזר'. כל הארבעים וחמש קילו. זזה, חזקה, שורדת. כמובן שתוך כדי גם כעסתי על עצמי ומתחתי ביקורת, אבל בראייה לאחור את אומרת, 'וואו'. והיום אני משתדלת להגיד 'וואו' בזמן אמת".
בגילים מוקדמים יותר, מה חשבת שתהיי בגיל שלך?
"חשבתי שיהיו לי ארבעה ילדים. אני כבר בגיל עשרים הייתי מוכנה להתחתן עם החבר הראשון שלי. אני חושבת עד היום שהוא הבן אדם היחיד שבאמת אהב אותי ללא תנאי. שהתכונה שלו הייתה לאהוב אותי. לא לאהוב את הגרסה של עצמו כשהוא איתי. לאהוב אותי".
אז מה קרה?
"היינו ביחד מהתיכון עד הצבא, והוא רצה להתנסות. היינו מערכת יחסים ראשונה אחד של השנייה".
ושאר מערכות היחסים שלך לאורך הדרך?
"הייתי במערכות יחסים ארוכות. אבל אני חושבת שלא בחרתי, נתתי שיבחרו אותי. והיום אני רוצה לבחור. אולי זה קצת מאוחר, אבל אני מאמינה שגם זה יקרה".
למה חתונמי? איך הגיעה המחשבה?
"חברה רשמה אותי, התקשרו אליי, אמרתי 'תשכחו מזה, אין מצב'. ועדיין הם התעקשו, זה היה בימי הקורונה, והזום לא עבד והמיקרופון לא עבד, היו מלא תקלות אבל המלהקת אמרה לי 'אני לא מוותרת עלייך, לא משנה מה'. אחרי שעה התקשרה עוד פעם, סידרה את כל הדברים ושבתה אותי. זה מה שרציתי, וזה בעצם מה שכל אישה רוצה. שמישהו יגיד לה 'אני לא אוותר עלייך'".
חלק מהדרך
היא הגיעה לעונה הרביעית של "חתונה ממבט ראשון" כרווקה בת 36, הבוגרת מבין הכלות. לאורך העונה היו מונולוגים כואבים על רווקות מאוחרת. באחד הפרקים המאוחרים יותר, שני ישבה מול הפסיכולוג דני פרידלנדר ואמרה 'אני אומרת לעצמי שגם זה כנראה לא, אז מה הלאה? ומתי כן? וכמה עוד אפשר? ובא לי לצעוק לאלוהים די כבר! תן לי נחלה אחת שאני ארגיש בה בטוח".
אני חושבת שאנשים לא מבינים את ההבדל בין רווקות בכלל לרווקות מאוחרת, ואת ההבדל בין גברים לנשים בסיטואציה הזאת.
"אז הנה, עכשיו על המסך ראו שזה קשה. כן, יש נטייה מאוד להיצמד לנשים בסיפור הזה של הרווקות המאוחרת. יש גם גברים ברווקות מאוחרת, ולא מדברים על זה. גם לרווקים ברווקות מאוחרת יש גיל בלות".
מתי הכי קשה הלבד?
"הרבה בחגים, ושישי-שבת. מהרגע שהכלב שלי עזב את עולמנו זה עוד יותר קשה, כי אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ מאהבה, ואין לי למי לתת את זה. אז ברור שאני רוצה, אבל לא בכל מחיר. יש כאב בלהגיע לגיל כזה, במיוחד שאני הייתי מאלה שכאילו בחבורה שלנו חשבו שתהיה הראשונה להתחתן, הראשונה לעשות איזה מיליון, וכל הדברים האלה לא קרו. אבל בסדר. זה חלק מהדרך שלי".
ואם בכל זאת אשאל את השאלה המציקה מכל, שבטח שמעת לא פעם: איך יכול להיות שבחורה כמוך לבד?
"אני משתדלת לא לנבור בדברים האלה, אין לזה תכלית. בסופו של דבר זה גם נסיבות, זה גם בחירות, חלקן אולי שגויות, וזה גם חוסר הרצון להתפשר על המקום הזה שמרגיש כמו בית. אני מאוד ביתית, אני הייתי בית בשביל דני. אני מאוד רוצה שהצד שמולי יהיה בית בשבילי. שגם אני ארגיש שאני יכולה להתפרק. ולהישען. את יודעת, אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה חזקה. גם מאחורי כל אישה מצליחה עומד גבר חזק. אני מאוד רוצה מישהו ששנינו נחזיק את הדבר הזה יחד, ונצעד קדימה את החיים ביחד".
דיברת על הציפייה שתצטייני, מהסביבה ומעצמך. איך חוסר ההצלחה בזוגיות משפיע על הערך העצמי?
"אבל המבקרת הכי הכי גדולה של עצמי, זאת אני. ואני מאוד משתדלת למתן את הביקורת העצמית הזאת, כי זה יכול להיות הרסני. ככל שאתה יותר שלם עם ההחלטות שלך, ככה לא אכפת לך מה אחרים אומרים עליהן. אז גם כשיש באסה, אחרי חמש דקות צריך לקום, לרוץ, לטוס. להמשיך הלאה. אין ברירה אחרת, אי אפשר לשקוע לתוך הדבר הזה. צריך להיות בעשייה, וכל מי שמתייעצת איתי, אני אומרת לה 'תדאגי לשמחה שלך'. מתוך השמחה, הכול יבוא".
מה למדת על עצמך, שאת מביאה אחרת מהתהליך הזה עכשיו לזוגיות?
"אני עדיין לומדת, אבל אני חושבת שבעיקר למדתי שאני מספיק טובה. וגם לדעת להגיד מה אני רוצה".
אז מה את רוצה?
"אני רוצה לחיות, אני רוצה לשמוח, אני רוצה לטייל, אני רוצה לשתות את החיים. אני רוצה לבנות אימפריה עם מישהו. אני רוצה לחיות את החיים במלואם. לא באתי לפה להיות אורחת".
הסטטיסטיקה אומרת שאחרי "חתונמי" מוצאים את האהבה, מתחילים איתך?
"כן, יש קצת. רק בשבועות האחרונים התחלתי קצת ליהנות מזה. מישהו לפני יומיים נסע בנתיב לידי, אני בכלל לא יודעת איך הוא זיהה אותי, פתח את החלון, וצעק 'שני, תעשי לי ילד!'. היה בחור חתיך! היו כל מיני דברים מאז שהצילומים נגמרו אבל לא משהו שהרגשתי בו מספיק טוב בשביל להישאר. אני חושבת שעכשיו זה זמן באמת לראות דברים. אפשר להגיד שאני רווקה היום, כן. פנויה להצעות, בתחום הרומנטי, וגם בביזנס".
ואם זה יהיה עם רילוקיישן לניו יורק?
"אז מה טוב. עדיף".
צילום: אור דנון | סטיילינג: קורין סוויד | איפור: גלית ורטהיים | שיער: קובי קלדרון | ע' סטיילינג: גאיה צור | הפקה: רותם פנחס