עד לפני חודשיים חייתי את חיי בלי לדעת כלום על מרוצי מכוניות. אני חולה על ספורט, אבל מעולם לא הבנתי מה מרתק במכוניות שנוסעות מהר ומדי פעם עושות תאונה. ואז התחלתי לראות את הדוקו הפסיכי הזה בנטפליקס. מאז אני לא מסוגל לחשוב על כלום חוץ מזה. עולם מדהים נפתח בפניי, והוא מתועד בצורה מעוררת השתאות. תככים, יצרים, דמויות מדהימות וסיפורים שכל דרמה מתוסרטת מחווירה לעומתם. בינג׳ קלאסי לכיפור.
גיורא חמיצר הוא יוצר טלוויזיה ותסריטאי ("השמינייה", "החממה")
סדרה טורקית בנטפליקס שהיא הכי רחוקה מלהיות טלנובלה קיטשית. מדובר בסדרה דרמטית ומקסימה על אהבה, על יחסים בין אנשים, על אמונה, על משפחה ועל תקווה, סדרה על בני אדם שמגיעה עם טונות של חמלה. הדמויות בסדרה כולן מהפנטות והמשיכו ללוות אותי ימים רבים לאחר הצפייה.
אורנה בנאי היא שחקנית וקומיקאית ("עד כאן", "מטומטמת")
למי שעוד לא ראה, הסדרה הטורקית הזו בנטפליקס היא חווית צפייה מושלמת מהשכנים שלנו במזרח התיכון. מלא חוכמה ופיוטיות, ושחקנית מושלמת (אויקו קאריל)בתפקיד הראשי.
יניב ביטון הוא שחקן וקומיקאי ("היהודים באים", "ארץ נהדרת")
בגדול אני לא טיפוס בינג'אי ואין לי כל כך סדרות של נטפליקס. אני ער מדי לתרגילי ההשהיה התסריטאים שנועדו למתוח את הסדרה. אבל בדוקו שלהם יש דברים שאני אוהב כמו "רימאסטרד: מי ירה בבוב מארלי". כביכול, סרט על בוב מארלי והמוזיקה שלו; למעשה, הצצה למוזיקה הנפיצה והמסובכת של ג'מייקה בשנות ה-70 של המאה ה-20 ובכלל. בדיוק סוג הסרטים שאני אוהב. צפייה נעימה ושנה טובה.
מודי בר און הוא מגיש ויוצר טלוויזיה (ערוץ הספורט, "במדינת היהודים")
הדוקו על החיים של בילי אייליש באפל TV+ הוא סרט מדהים, מרגש ורלוונטי לכל אדם באשר הוא, גם למי שלא עוסק באמנות. סרט על הגשמה, חלומות, חברות, רגישות ויצירה. פשוט סרט להתאהב בו, ממש ממש מעיף.
ג'וי ריגר היא שחקנית ("שעת נעילה", "אין בתולות בקריות")
הסדרה החדשה של ליאור רז ואבי יששכרוף (יוצרי "פאודה") בנטפליקס היא סדרת מתח-אקשן מעולה ומותחת שסיימתי בשלושה ימים. הסדרה נהנית מליהוק מעולה, כל הקאסט הישראלי והבינלאומי עושים עבודה מדהימה, כשבולט במיוחד גל תורן, שמספק כאן תצוגת משחק בינלאומית אדירה.
עידו רוזנבלום הוא מגיש ויוצר טלוויזיה ("מונית הכסף", "המרדף")
העלילה של "כיתה ח'" עוקבת אחרי בלוגרית שכלפי חוץ היא דחויה ושקטה, אבל בפנים רואים שיש לה עוצמות ושהיא מגניבה רצח. אני נורא אוהבת את הסרט הזה של נטפליקס גם כי הוא קצר יחסית וזו לא התחייבות לעונה שלמה וגם כי הבמאי הביא את תמצית החוויה של להיות בכיתה ח' – כשאתה עוד לא בן נוער לגמרי, אבל כבר לא ילד, ומתחילות שערות בבית שחי וממש לא יודעים איך להתמודד עם זה. גיל שהפרצוף נראה מוזר והמחשבות דיכאוניות. הרגשתי שהבמאי, הקומיקאי בו ברנהאם, הצליח להביא קול כן, מתוק ואמיתי.
נעמי לבוב היא שחקנית ("על הספקטרום", "מותק בול באמצע")
סרט דוקומנטרי בנטפליקס על 150 מיליון סוגי הפטריות שאחראיות לחיים על הכדור שלנו, עד לפטריות מרחיבות תודעה שהשימוש בהן אושר שוב לצרכי טיפול בפוסט-טראומה. סרט תיעודי מרתק שמעיף את הראש.
רון קדמי הוא צלם אופנה ומעצב פנים
ממליצה בחום על "איוון האיום" בנטפליקס בגלל החולשה שלי למשפט דמיאניוק, אבל בעיקר בגלל שזו סדרה מעולה עם גיבורים בלתי נשכחים, שמצליחה קולנועית לספר בצורה מותחת את הסיפור הגדול והחשוב הזה, וגם לתעתע בראש וברגש של הצופים בלי לתת תשובה ברורה לשאלה שעומדת במרכזה. ראיתי את כל הפרקים בבינג׳.
טלי שמש הוא יוצרת דוקומנטרית ("המניע", "מוות בבאר שבע")
המגע הספילברגיאני, אותו קסם חד-פעמי שמשלב בין המתוק למאיים, בין הילדותי לבוגר, הפך למשהו שהוליווד מתקשה לייצר בימים אלה. אפילו סטיבן ספילברג נכשל בשנים האחרונות בכל פעם שניסה לקחת את צופיו להרפתקה המיועדת לכל המשפחה ("העי״ג"). בנטפליקס, לעומת זאת, עדיין לא התייאשו, ואחרי ההצלחה הפנומנלית של ״דברים מוזרים״ – אירוע הסגידה האולטימטיבי לסטיבן ספילברג – החליטו להמר ולשגר את ״סוויט טות׳: ילד עם קרניים״ דווקא בשיאה של מגפת הקורונה.
מדוע "להמר"? מכיוון שעלילת ״סוויט טות׳״ מתרחשת בעולם שבו מרבית האנושות נכחדה כתוצאה ממגפה איומה וחשוכת מרפא, כשבמקביל להופעתה החלו לצוץ תינוקות בני כלאיים, אדם-חיה. גיבור הסדרה הוא גאס (כריסטיאן קונברי), חצי ילד, חצי אייל, שאביו המגונן לקח אותו ליער מרוחק וגזר עליו בידוד חברתי לעולמי עד. בני האדם ששרדו, מסביר האב לבן, צדים את בני הכלאיים מאחר והם רואים בהם את הגורם לפרוץ המחלה. זהו, ללא ספק, אירוע הבינג׳ האחרון שהייתם ממליצים עליו לעולם עטוי מסכות והמון שצועד מסגר לסגר. ועדיין, הסדרה הפכה לאחד הלהיטים הגדולים של השנה החולפת ובנטפליקס הזמינו כבר עונה שנייה.
את הסיבה להצלחתה של הסדרה יש לזקוף לזכותו של יוצר האינדי המוערך, ג׳ים מיקל (״קר ביולי״, ״סטייק לנד״), שהשכיל לעבד את הרומן הגרפי האפל של ג׳ף למייר לסוכריה אודיו-ויזואלית חמוצה-מתוקה, קודרת ומלאת תקווה על האנושי שבחיה והחייתי שבאדם. ספק אם תראו הופעה טובה יותר של ילד-שחקן השנה, ספק אם דימויים צבעוניים יותר מאלה ישטפו את עיניכם השנה. ואם אתם מכורים לסיפורי פנטזיה שמפגישים בין ענק קשוח לילד שכולו לב, הסדרה הזו גם תסחט מכם לא מעט דמעות. חוויה מושלמת לימים של חשבון נפש וסליחות.
חשוב לציין שבניגוד לסדרות רבות בנטפליקס, אורך כל פרק ב״סוויט טות׳״ נע בין 40-42 דקות בלבד, ומלבד פרק צולע אחד (הממוצע בנטפליקס הוא 3-4 פרקים צולעים לסדרה), מדובר בבינג׳ דבש.
אהרון קשלס הוא במאי ותסריטאי קולנוע ("מי מפחד מהזאב הרע?", "מדרום לגן עדן")
העונה השלישית של הסדרה המשודרת בכאן 11 משוכללת מקודמותיה, עם יותר קצב ויותר כימיה בין השחקנים. מרגישים שהם חיים את הדמויות, ויש עלילות שלמות שמבוססות על האבחנות קטנות של היומיום שקורות לכולנו. והכי חשוב – ראמזי עבד ראמזי.
ליאור דיין הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה ("מחוברים", "נורמאלי")
החיים הנסתרים של בתי המלוכה לא מפסיקים לסקרן אותי ולהקסים אותי ביכולת הבלתי נדלית שלהם לשמור על חזות רשמית כשמתחת לפני השטח בוערים ושוצפים היצרים המיניים ויצרי ההרס. איך לספק את ההתמכרות הזאת אחרי שכבר גמרת לצפות ב״הכתר״ המצוינת? ״דרך המלך״ המדויקת להפליא של נטפליקס מספרת סיפור דמיוני על נסיך הכתר השוודי שמתקשה ליישב את הסתירה בין אופיו המרדני ונטיותיו לבנים לבין דרישות הכתר ודעת הקהל. האם תנצח האהבה ויקבלו לבסוף נסיך כתר גיי? צפו ואולי תגלו.
בני ציפר הוא סופר ועורך המוסף הספרותי של "הארץ"
המנהל של להקת "בויז טו מן" מישיר מבט למצלמה ומדבר על אן סינק והבקסטריט בויז, להקות הבנים הכי מצליחות בארה"ב, להקות שהעתיקו את ההרמוניות שהמציאו בויז טו מן אבל אף פעם לא הצליחו לדייק אותן, רק לשנמך אותן. "אבל מה נראה יותר טוב על הקיר של הבת שלך", הוא שואל בכנות, "פוסטר של ארבעה בחורים לבנים או פוסטר של ארבעה בחורים שחורים?".
סדרת הדוקו המתוקה "This is pop" בנטפליקס עושה לצופה את מה שד"ר דרה עשה לג'סטין טימברלייק – פותחת ערוצי שמע חדשים. מלבד פרק הבכורה שעושה כבוד לבויז טו מן, וחשוב חברתית אולי אף יותר ממוזיקלית, יתר הפרקים דווקא לא מוקדשים רק לדמויות מהמצעדים. לא טיילור סוויפט היא שחשובה פה, למשל, אלא התנועה שאיפשרה לה לצמוח (קאנטרי-פופ). זו סדרה על איך ברגע אחד האוטוטיון וקניה ווסט הם כל מה שיש ברדיו, וברגע הבא קנייה ווסט הוא או הבעל של קים קרדשיאן או מעצב אופנה או משיח או היריב של דרייק, תלוי באיזה יום. זו סדרה על זה שהכל זמני, חוץ מדבר אחד: מוזיקה, וליתר דיוק – פופ.
דפנה לוסטיג היא עיתונאית ושדרנית רדיו וטלוויזיה
עקרונית זה מוגדר כספיישל סטנד אפ, אבל רק בגלל שעוד לא הומצא הז'אנר הנכון, וספק אם יומצא אי פעם: אין עוד אף אחד בעולם שעושה את מה שעושה בו ברנהאם. אני יודעת שהתיעוב וההערצה אליו מפלגים עמים וקורעים משפחות; לטעמי הוא מצחיק, חכם, מעניין ומפתיע. את הספיישל הזה הוא צילם לנטפליקס במרתף הבית שלו, בכוחות עצמו, כשהיה כלוא שם בימי קורונה, בזמן ששאר האנושות סידרה אלבומים; רק בשביל זה שווה לצפות ב-87 הדקות האלה – זה מרשים.
נעה ידלין היא סופרת ותסריטאית ("שטוקהולם", "בעלת הבית")
אני סאקרית של סדרות מתח וחקירות, שחיתויות וטוויסטים בעלילה. אני רואה המון כאלה בשנה האחרונה ורובן מדהימות, אבל יש סדרה אחת שבעיניי עולה מעל כולן ויש בה הכל: "בשירות החוק" בנטפליקס, שמשחקת גם על חולשה אחרת שיש לי – סדרות אנגליות. אתם עוד תודו לי. שנה טובה שתהיה לנו.
טלי אורן היא שחקנית וקומיקאית ("בילי שוורץ", "קופיקו")
זה אולי ישמע קצת חריג ביחס להמלצות אחרות, אבל זה לגמרי נהדר. 26 פרקים ביוטיוב של ״מסע אל ישראל הקדום״ עם פרופ' ישראל פינקלשטיין, שמגוללים שיחות נפלאות של הארכאולוג וחוקר המקרא הזה עם אלכס ציטלין. אולי יש לזה רק 2,000 צפיות, אבל מדובר בצפיות איכותיות בתוכן מרתק.
רובי דואניאס הוא יוצר טלוויזיה ("סברי מרנן")
הגעתי לסרט הזה בנטפליקס בעקבות המלצה של חברה מאוד טובה שלי, דניאל סאן קריאף – והוא ללא ספק הזיז לי דברים בפנים ושינה לי תפיסות עולם. הסרט דובר צרפתית ובאופן אישי אני סאקר של קולנוע צרפתי, שאף פעם לא מאכזב. ממליץ בחום.
טדי נגוסה הוא ראפר
את הסדרה הזו של נטפליקס ראיתי בעיניים עצומות. אין אלימות, הכל רגוע ושקט, כמעט אין פעילות. לפני שראיתי את זה קצת זלזלתי, אבל בערב פנוי נתתי לזה צ'אנס. יש קריין ברקע שבשלב מסוים אומר 'תעצמו עיניים ותקשיבו לעצמכם'. אני מודה שמדי פעם התפתיתי ופתחתי את העיניים – ולא קורה שם הרבה. מדובר בפעילות אידילית לאנשים שהמצפון מייסר אותם. הייתי ציני, אבל זה עבד; התחלתי לעשות מדיטציה.
משה פרסטר הוא שחקן וקומיקאי ("קופה ראשית")
טים ברטון יודע לספר סיפור טוב ולעטוף אותו בדימויים שובי עין. "סיפורי דגים" מ-2003 שזמין לצפייה בנטפליקס הוא סרט על סיפורים ועל הדרך שבה צריך לספר אותם. אלברט פיני הענק, שממנו נפרדנו לפני שנתיים, מרגש עד דמעות בתפקיד סוכן נסיעות על ערש דווי שמנסה להתפייס עם בנו לפני לכתו. זה סרט יפה, מסתורי, אסתטי בצורה יוצאת דופן ומלא בלב.
לירון תאני הוא עיתונאי ושדרן רדיו ("עסק שחור", "הינשופים")
את הסרטים של מרטין סקורסזה אפשר לזלול כמו נתחים עסיסיים להדהים של סטייק. חתיכות בשר מהמטבח של גדול טבחי הסטייקים. התערובת השייקספירית הזו של אמביציה/קנאה/מוסר/העדר מוסר/הצלחה/כישלון/עלייה/נפילה/ תמיד מסעירה. מטאפורות ברורות אבל לא כבדות. מורכב באופן הפשוט של המילה. חד-פעמי אבל לא מוזר. לשאלה הבסיסית "על מה זה?" יש תשובה קלה ותשובה מורכבת – שהיא בסופו של דבר גם קלה. יש סוד, אבל כולם יודעים מהו, ולכן פותרים את התעלומה בן רגע, וכך הסרט לעולם לא בורח ממך. להפך; הוא צועד לצידך, תמיד לשירותך.
"האירי" בנטפליקס הוא כזה במשך כשעתיים. יש בו את כל מה שנפלא. חברות סמיכה כמו דם שתכף תמהל בדם. כולם נוגעים ללב למרות ובגלל מעלותיהם המועטות ומגרעותיהם הרבות. קצת צפוי ועדיין משמח.
אבל אז מתחיל שיבוש – ארבעים הדקות האחרונות. ארבעים דקות של זקנה ללא תוחלת. זקנתו של הגיבור? אולי. זקנתו של דה נירו? גם. זקנתו של כל אדם? בטוח. לאן תוביל אותנו בסוף הזקנה הזו שנמתחת ונמשכת? כולנו יודעים את התשובה.
הסוף של "האירי" הופך את הסטייק של סקורסזה ללחם ומים, למזון היסוד של בן האנוש, לסרט על כל אדם, על היות אדם, לכל מה שמעל ומעבר לסרט מצוין. הוא מעקם את כל מה שהיה לפניו ומאיר אותו באור אחר, דהוי ובוהק בו בזמן, האור של חיינו המתכלים על האדמה הזו.
נדב לפיד הוא במאי ("הברך", "מילים נרדפות")
מרטין סקורסזה מושיב את חברתו פראן לייבוביץ, האישה והדעה, לשיחה גאונית שגורמת לך להחזיק את הלחיים הכואבות מרוב צחוק, לעצור שוב ושוב כדי לכתוב לעצמך ציטוטים שתרצי לקחת איתך לחיים, ולהרגיש לחצי שעה, בכל פרק, שאת במנהטן, באחד המופעים הכי אותנטיים של העיר על המסך.
פראן לייבוביץ, סופרת/סטנדאפיסטית/כוכבת ניו-יורקית אמיתית, כועסת על העולם בצורה הכי מתוקה שפגשתי. כמה מיוחד זה שדווקא אישה שמצהירה על עצמה שהיא לא אוהבת אנשים גורמת לך להתאהב בה עד מעל הראש בשנייה הראשונה. צפיתי בסדרה של נטפליקס ארבע פעמים השנה, ועכשיו אני מבינה שהפעם החמישית היא בלתי נמנעת.
עדי שילון היא מנחת רדיו וטלוויזיה ("מלחמת המינים", "מנת הבית")
אני הכי ממליץ בעולם, בכל עת, לראות את הסרט האמריקאי החדש הזה של אפל TV+, בבימויה של שאן הדר. זה רימייק לסרט צרפתי בשם "La Famille Bélier", והוא מה שנוהגים לכנות "סרט קטן". רוצה לומר – לא מדובר באפוס רחב יריעה מהזן שזוכה באוסקרים. מבלי לספיילר יותר מדי: במרכז הסרט ניצבת ילדה, בת להורים חירשים קשי יום, שרוצה להיות זמרת. לטעמי, הסרט הקטן הזה הוא אחד הסרטים היותר רגישים ומרגשים שראיתי לא רק לאחרונה, אלא בכלל.
הכל בסרט הזה נפלא. הבימוי, הצילום והמשחק הרגיש כל כך של כל אחת ואחד ממגלמי הדמויות המובילות. כל בחירה מוזיקלית ב"קודה" מעידה על כמה שהסרט נעשה ממקום אמיתי. יש בו אהבה כנה למוזיקה, ובדיוק באותה מידה יש בו הבנה עמוקה של איך זה לחיות בעולם בו כולם מצפים ממך לשמוע, כשאת/ה פשוט לא יכול/ה.
אייל פרידמן (קוואמי) הוא ראפר ומגיש רדיו ("עסק שחור")
אנחנו רגילים לחשוב שסקס מעסיק יותר גברים מנשים, אבל לא בטוח שזה נכון. מה שכן בטוח, זה שנשים מתביישות יותר לדבר על זה. הן מרגישות פחות בנוח להגיד מה עושה להן טוב, מה קורה לחשק המיני שלהן, על מה הן מפנטזות. גם אחרי מהפכת מיטו, עדיין אין לנשים מספיק לגיטימיות לתבוע בעלות על המיניות שלהן. לא רק בבחירה האם בכלל לקיים יחסי מין, אלא בעיקר לאופן שבו הם מתקיימים. זה לא סוד שעדיין יש נשים רבות שלא חוו סיפוק מיני, גם לא עם עצמן, ובעיקר לא ביחסי מין עם אחרים. זה מה שנקרא 'פער באורגזמה' בין גברים ונשים, שזה דומה ל'פער בשכר' רק שזה קצת יותר דביק.
לכן אני שמח להמליץ על סדרת הרשת ״אישה אחת״ ביוטיוב, שיצרה כמעט לבדה השחקנית נילי צרויה, שאף זכתה לאחרונה בפרס אופיר לסדרות רשת. היא ראיינה נשים זרות שהסכימו לספר לה על המיניות שלהן בתנאי שתישארנה אנונימיות. הזרות והאנונימיות איפשרו להן להיות חשופות, אמיתיות ומשוחררות מביקורתיות ומבושה. כל שיחה הוקלטה, תומללה ולאחר מכן נערכה לכדי מונולוג שהיווה בסיס לפרק בסדרה ומתמקד באישה אחת (אותה מגלמת צרויה, בסגנון דוקומנטרי) שמדברת בגילוי לב על המיניות שלה.
בשישה פרקים קצרים אנחנו מקבלים הצצה לסיפורן יוצא הדופן של נשים שונות ומרתקות: אחת שחוגגת את המיניות שלה עם חמישה סוגים של אורגזמות לעומת אחרת שבוחרת כבר למעלה מעשר שנים שלא לקיים שום מגע אינטימי; אישה שעזבה את משפחתה וילדיה והפכה לדומיננטית בעולם ה-BDSM ואישה שמעולם לא חוותה אורגזמה. זה מרתק, חשוב, מלא ברגישות, חמלה וכישרון של יוצרת אמיצה עם קול ייחודי.
יוסי צברי הוא שחקן תיאטרון, קומיקאי ואמן ספוקן וורד
צילומים: משה שי פלאש90, גיורא ביח, סלי בן אריה, עופר חן, עדי אורני, אביחי ממן, ירדן הראל, גל אלי, ארזביט visual storyteller, מיכאל ליאני, מעיין פרנטר, נטלי בר-און, מאיר כהן, איריס נשר, יוסף סוויד, עומר לוי, גבריאל בהרליה, נועם אייזמן, סולומון צ'קול, ויקיפדיה