ספיר כהן התכוננה לרגע הזה שלוש שנים. שלוש שנים שהיא קמה בשעות לא שעות, עושה אימונים עצימים במיוחד, שומרת על תזונה קפדנית, שינה איכותית ומשקל גוף יציב. אפילו את הרחבת המשפחה היא עצרה למען הדבר היחיד שנמצא לה בראש: הבאזר של "נינג'ה ישראל". עכשיו, כשהשיגה את המטרה, היא חוגגת אותה כפליים, אחרי שתי עונות בהן ניסתה ולא הצליחה. "ללחוץ על הבאזר זו תחושה מטורפת. אופוריה", היא אומרת בחיוך. "כל כך הרבה שנים של עבודה קשה, משמעת גבוה, אימונים, הצלחות, כשלונות ופציעות. הרגשתי שזה הרגע. אמרתי לעצמי שאני חייבת להצליח, שאני חייבת להראות את כל היכולות שלי ואת כל מה שהתאמנתי אליו. אין צ'אנס נוסף".
עוד יותר מלחיץ.
"כן, אבל זה מפקס. הראייה שלך מתפקסת. המסלול של הנינג'ה מורכב מ-50 אחוז מנטליות ו-50 אחוז פיזיות. היכולות הפיזיות והכישרון זה מדהים, אבל אם לא תצליחי להביע את עצמך במאני טיים, ברגע האמת, עם המצלמות והלחץ מסביב - זה לא משנה. הייתי בסוף המקצה של הנשים וראיתי באזר אחרי באזר. כולן חברות טובות שאני נורא אוהבת ומאוד התרגשתי, אבל מצד שני הן מתחרות שלי. שמחתי, אבל הייתי להישאר מפוקסת על המסלול שאני הולכת לבצע, והלחץ מאוד עלה. גם באתי עם פציעה מאוד מורכבת. שלושה חודשים לפני התוכנית פרקתי את הכתף בתחרות, ובכלל לא ידעתי אם אני אוכל להשתתף".
נשמע רגע שהעולם קורס בו, הרגע של הפציעה.
"ממש. השתתפתי בתחרות פנימית בקהילת הנינג'ות. מיד הבנתי שקרה משהו, הרגשתי שנפצעתי ועצרתי. לא הייתי מסוגלת להרים את היד, זה כאבים מטורפים. יום למחרת התחלנו בטלפונים כדי להשיג תורים לאורתופדים כמה שיותר מהר כי אין זמן, צריך להבין מה קורה כי כבר ידעתי שאני הולכת לנינג'ה. כל הרופאים אמרו לי שאני לא אוכל להתחרות, ואחד האורתופדים שהייתי אצלו אמר לי 'שמעי, את יכולה. אני יודע מה זה ספורטאים, אי אפשר להגיד לכם לא כי אתם תעשו בכל זאת, אבל תדעי מה ההשלכות של הדבר הזה'. מבחינתי לא היה מצב שאני לא משתתפת. חשבתי על זה הרבה יחד עם המשפחה והמאמן שלי, והחלטתי ללכת על זה. רופאים נותנים את חוות דעתם המקצועית, אבל הם לא מכירים אותי, כספיר".
מה זאת אומרת?
"אני ספורטאית, בנשמה, בנפש ובמנטליות. ספורטאים לא מוותרים כל כך בקלות על מטרות שאנחנו רוצים להשיג, ובסוף עם עבודה קשה ושיקום מאוד אינטנסיבי ומתוכנן הצלחתי להגיע לאן שאני רוצה. אבל בשלושת החודשים האלה בעיקר עבדתי על שיקום, פחות להתחזק לקראת מסלול ולעשות את ההכנה שהייתי צריכה ורוצה לעשות. רק שבועיים לפני המסלול התחלתי לעשות נינג'ה וכל התוכניות שלי התפקששו. לא הייתי מאה אחוז מבחינה פיזית, אבל החוזק המנטלי שבניתי גרם לי להגיע מאוד מוכנה".
זו הפעם השלישית שלך ב"נינג'ה ישראל". מה החזיר אותך לשם פעם אחר פעם?
"המטרה. כשאני מציבה לעצמי מטרה בספורט זה לא אומר שאני אצליח להשיג אותה בפעם-פעמיים הראשונות, יש דרך והדברים לא באים בקלות. צריך לעבוד קשה, להתמיד ולהשקיע, ורק אז ההצלחה תגיע. אבל הנינג'ה גם החזיר אותי אחורה לתקופה הייתי מתעמלת. יש בנינג'ה המון דמיון להתעמלות, והרגשתי שאני חוזרת לעשות משהו שאני ממש אוהבת ושממש ממלא אותי. גם באינטנסיביות, אמנם זה לא היה אינטנסיבי באותה מידה, אבל המשמעת וההתמדה זה בדיוק אותו דבר. כנראה שזו גם סגירת מעגל. לא באמתת רציתי להפסיק להתעמל, ועכשיו זה מחזיר אותי".
לא פחדת להיכשל?
"אני יודעת להתמודד עם כשלונות. בספורט יש יותר כשלונות מהצלחות, והכשלונות האלה הם לירידה לצורך עליה. בעונה הראשונה באתי מוכנה, כולם דיברו עליי, ונפלתי בסטפר במכשול הראשון, אבל יום אחרי חזרתי להתאמן. התאכזבתי מעצמי שהתכוננתי לזה טוב וציפיתי להצליח, אבל גדלתי על כשלונות והצלחות. הבנתי מה עשיתי, איך אפשר לשפר, ואיך מפה מתרוממים למעלה".
אבל נפצעת. לא היה עדיף לחזור כשתהיה מוכנה?
"זו לא הייתה אפשרות. אני עצרתי את השנה הזו לגמרי בשביל הנינג'ה. נסעתי כל יום שלוש שעות לאימונים, התאמתי את הארוחות ואת השינה לאימון, סידרתי את העבודה שלי בהתאם ועצרתי את הרחבת המשפחה. חד משמעית עצרתי את החיים".
וואו.
"כן, זה ענק. אנשים צופים בטלוויזיה ומבינים שזה קשה ושאלו יחידי סגולה, אבל אני לא בטוחה שהם מבינים כמה השקעה כרוכה בדבר הזה. היו לא מעט רגעים שתהיתי אם בחרתי בדרך הנכונה. בהתחלה עשיתי צעד קדימה ושניים אחורה. מאוד רציתי לראות תוצאות והיה לחץ של זמן, אבל הגוף לא היה מוכן להתחיל את האימונים. הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה בשביל עצמי, לא להכנס למערבולת של 'אני לא יכולה ולא מסוגלת', וגם אני חושבת אני מייצגת משהו בעולם הנשים. לא יכולתי לבכות ולהיות עם פרצוף מתוסכל, הייתי חייבת להראות שאני חזקה, ששום דבר לא שובר אותי, שאני עומדת על הרגליים ועושה הכל".
אז למה בכל זאת?
"אופי של ספורטאית".
יוצאת מהבועה
מאז שהיא בת 5 ספיר כהן נמצאת בשגרת אימונים קפדנית. היא התחילה בהתעמלות מכשירים ("זה היה חובבני. שלוש פעמים בשבוע"), המשיכה להתאמן בקבוצה מקצועית, עברה לנבחרת ישראל, וייצגה את המדינה באליפות אירופה, באליפות העולם ובאולימפיאדת הנוער. "כשהייתי בת תשע הלכתי לראות את המכבייה, והמתעלמות שהתחרו היו מדהימות. התרגילים שהן עשו, המשמעת שלהן והתחרותיות. ראיתי את עצמי שם. אמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות כמותן, שאני רוצה להגיע למכבייה, ונבחנתי לקבוצה מקצועית. אחרי חודש של מבדקים התקבלתי, ובמכבייה הבאה שהייתה כבר השתתפתי".
המטרה הראשונה שכבשת.
"כן, האמת שזה רגע שממש זכור לי. זו הייתה אחת המטרות הראשונות סימנתי עליהן וי בענף הספורט המקצועי, וזה הוביל אותי לדרך. להיות ספורטאית בהתעמלות מכשירים זה נורא סיזיפי. זה אימונים של שמונה שעות - לא שלוש - שניים ביום, בוקר וערב. זה לוותר על חברים לגמרי, לוותר על לימודים, להיות המון בנסיעות ולשלם מחיר כלכלי זה עולם שלם שבחרתי להיכנס אליו, אבל הוא נותן יותר ממה שהוא לוקח".
לא רצית להיות ילדה רגילה?
"יש לזה מחיר, גם באופי שלי, אבל זה לטוב ולרע. הספורט בנה אותי והפך אותי למי שאני היום. אני מאוד חזקה מנטלית, רודפת אחרי החלומות שלי, מתמידה, משקיעה ועובדת קשה, בכל תחום. החיסרון הוא בפן החברתי, שלא נחשפתי אליו כשהייתי צעירה. הייתי בגיל ההתבגרות וחברות שלי שנפגשו בערבים, אבל אני תמיד לא הייתי מגיעה כי הייתי באימון. זה כן הרגיש פספוס, אבל די מהר הבנתי שאני במשהו אחר. לא הייתי יכולה לעשות גם וגם, כי היה לי ברור שאם אנסה לעשות גם וגם אני לא אצליח".
למה פרשת?
"היה לי ברור שאני אעשה צבא, והייתה לי שנה להחליט אם אני ממשיכה בהתעלמות או משקיעה את השנה הזו בלימודים. לא הייתי בבית ספר ולא הייתה לי בגרות. הייתי התלמידה שהקריאו את השם שלה בשיעור הראשון, ואחרי כמה שיעורים הפסיקו לנסות. מעבר לזה זו הייתה שנה קריטית. רציתי לנסוע לאולימפיאדה ולא עברתי את הקריטריונים, ואז שם הייתה דילמה: להמשיך לעוד ארבע שנים או לעצור פה ולהתגייס? להמשיך לעשות את מה שאני עושה ולהישאר בבועה הזו, או לצאת ממנה לעולם חדש?".
האולימפיאדה הייתה מכה מתחת לחגורה?
"היו הרבה מטרות ביניים, אבל המטרה הסופית הייתה האולימפיאדה. זה חלום של כל ספורטאי מקצועי, אבל לא לקחתי את אי ההצלחה הזו קשה. ידעתי שזה ליחידי סגולה, בעיקר בתקופה ההיא שפחות דחפו לדבר הזה, ואליפות אירופה, אליפות העולם ואולימפיאדת הנוער איזנו את זה. מצב הביניים שהייתי בו בתקופה ההיא גרם לי לעשות כל מיני שיקולים, ואחרי הרבה מחשבה והחלטתי לפרוש".
מה קרה שם?
"התבגרתי. זו הייתה החלטה קשה ממש והיה בזה גם משהו מפחיד. הגעתי לבית הספר ואנשים לא ידעו מי אני, עשיתי תעודת בגרות בשנה, ובפן החברתי היו לי פערים די רציניים שפגשתי רק בצבא. הייתי מתעמלת עטופה שצמודה להורים ולמאמנת שלה, שהייתה האמא השנייה שלי. אמא שלי הייתה מגיעה איתי כל יום לתל אביב ויושבת באימון, ורק האימונים והתחרויות היו בראש שלי. אחרי שפרשתי פתאום פגשתי אנשים נוספים ואת העולם, דברים שלא הייתי חשופה אליהם. הייתי בבועה".
נשמע כמו כאפה די רצינית.
"לא חטפתי כאפה, אבל לאט לאט התחלתי להבין. פתאום פגשתי חברים, הכרתי את איתי בעלי, התחלתי לצאת ואהבתי את העולם החדש הזה. היו לי חברות ותמיד הייתי מוקפת, אבל הכל היה קשור למה שעשיתי, להתעמלות. לפני שפרשתי היה גם רגע של שפל. הייתי הנציגה היחידה שנשלחה לאולימפיאדת הנוער, ויום לפני התחרות שברתי את הרגל. המאמנת באה איתי במיוחד, ההורים שלי הגיעו לפינלד, כולם חיכו שאייצג את ישראל, ואז נפצעתי. זה היה קשה בטירוף, בכיתי מלא, והרגשתי שאכזבתי את המאמנת שלי ואת כל מי שציפה שאצליח, אבל הגעתי לארץ לשיקום, התאוששתי וחזרתי לעצמי. אף פעם לא נשאבתי למטה".
מטורף שלילדה יש כל כך הרבה כוחות מנטליים.
"הייתי ממש בוגרת, אבל לפני הכל ממש נהניתי. אני תמיד ארדוף אחרי מטרה ואחרי הרצון להגשים את עצמי. כנראה שההורים שלי דאגו מזה שאני לא בבית הספר ולא עם חברים, אבל הם הבינו שזה משהו שיכול לקרות בפרק ב'".
מה שהתברר כנכון?
"לגמרי".
עולם אחר
"פרק ב'" של חייה של כהן התחילו כשהיא הייתה בת 17, תלמידת כיתה י"ב כמעט מן השורה. את הספורט היא הניחה בצד יחד עם כל החלומות הגדולים, ובמשך שנה היא חוותה על בשרה מה זה אומר להיות תלמידת תיכון מן השורה. בזמן שהיא לומדת את מערכת החינוך כמעט מאפס היא הכירה את איתי, מי שלימים הפך להיות בעלה. "גרנו באותו מושב, היינו באותה כיתה ויש לנו חברים משותפים, אבל מעולם לא הכרנו אחד את השניה. הייתי התלמידה החדשה שכולם דיברו עליה, ונראה לי שהוא היה ממש מסוקרן. בהתחלה לא ידעתי שנתחתן, אבל התמודדנו עם הרבה דברים והבנו שנועדנו אחד בשביל השניה".
איך אתם מסתדרים עם האימונים? זו בכל זאת עוד יישות במערכת יחסים שלכם.
"ממש, אבל תמיד היה לי משהו. כשלא הייתי בנינג'ה הייתי בקרוספיט, וגם שם הייתי חמש פעמים בשבוע שלוש שעות אימון. ספורט תמיד זה היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ואיתי יודע שאני כזו והכיר אותי ככה אני גם חושבת שהוא אהב את זה בי. אני מרגישה שזה משהו שמייחד אותי ביחס לנשים אחרות וזה סיקרן אותו, אבל ברור שתמיד הוא ירצה שאני אוותר על אימון ואהיה קצת יותר בבית. אין לי ספק שזה משהו שיושב לו".
זה מייצר קשיים?
"לא ממש. פתחתי בפניו עולם אחר, הוא לא גדל כמוני. הוא היה בחוגים ועשה את זה לכיף, ופתאום הוא רואה מישהי שהשקיעה את כל הילדות שלה עבור משהו ספציפי. הוא הבין שזה האופי שלי ושזו מי שאני, ואני חושבת שהוא לקח את זה בחשבון כשהתחלנו לצאת".
אבל יש מחירים.
"אנחנו רוצים להתרחב ומה שעצר אותנו זה הנינג'ה. התחתנו בשביל זה לפני שנתיים וחצי, כשהייתי בת 24. איתי רצה ילדים מהרגע הראשון. בשביל זה הוא חי וזה הייעוד שלו בחיים. מאז ומתמיד הוא רוצה להיות אבא".
ואת?
"אני גם רוצה, אבל התחום שאני עוסקת בו… אני לא אגיד שלהכנס להריון עוצר את האימונים לגמרי, אבל זה קוטע. זו תקופה שאני אמשיך להתאמן בה, אבל אני לא אוכל לעשות נינג'ה כי זה אקסטרמי ומסוכן מידי. התחלתי עם הנינג'ה לפני שתכננו שאנחנו רוצים, והתקדמתי עם הזמן. היה לי המון פוטנציאל להצליח ולהמשיך, וכשכבר הייתי שם הרגשתי שאני לא יכולה לעצור. רציתי עוד שנה של זה ורציתי להשיג את המטרה. איתי קיבל והבין את זה, אבל היה לו לא פשוט. גם לו יש שאיפות ומטרות בחיים וגם הוא רוצה להתקדם בחיים, ובסוף לשם זה התחתנו".
היה שם צומת?
"כן. לפני שבחרתי להשקיע את השנה הזו ישבנו וידברנו על אם אני הולכת על זה או לא. אם הוא לא היה משתף איתי פעולה ותומך בי הייתי מוותרת על זה, אני לא יכולה בלי זה. אני חייבת את התמיכה, את העזרה ואת הפירגון שלו בכל דבר שאני בוחרת לעשות. אם הוא לא שם אני לא מאה אחוז במטרה. בהתחלה הוא חשב שהנינג'ה זה עוד משהו בדרך, וגם אני לא באמת ידעתי עד כמה זה יתפוס אותי. הנסיעות נשמעו לו לא הגיוניות כי בהתחלה לא היו מטרות, אבל כשהבנתי שזה מה שאני רוצה הוא נכנס לזה איתי. היו הערות של 'לא חבל על הדלק', 'את באמת רוצה את זה?', 'זו השקעה מטורפת' וכאלה, אבל כשהוא הבין שאני רוצה את זה ולא מוכנה לוותר הוא לגמרי היה איתי".
אז בתוכנית - להשיג את המטרות ולהקים משפחה?
"אין לי תשובה. בגדול המטרה הושגה ועכשיו צריך לעשות עצירה ולהתחיל לנסות להיכנס להריון, אבל עכשיו פתחתי עסק ונכנסתי לשותפות עם אדם מלכי, אז החלטנו שנחכה עם זה עוד טיפה. השקענו במתחם הכושר שהקמנו את החיים שלנו, ואני רוצה להתפתח שם ולגדול. באים אלינו מתחילים לצד הנינג'ות הכי טובים בארץ ואנשים שרוצים להתאמן. גם ההחלטה להיכנס לשותפות הייתה אחרי שדיברתי עם איתי. ישבנו לשיחה, העלנו הכל, ואמרתי לו: 'אם אתה חושב שזה ישפיע על מערכת היחסים שלנו, שזה לא נכון עבורנו, תגיד לי עכשיו ואני לא אעשה את הצעד הזה'. בלי התמיכה שלו לא הייתי עושה צעד כזה, אבל זו עוד מטרה שרציתי להגשים, ורציתי להגשים אותה עכשיו. וואי, זה נשמע שאני כל הזמן דוחה את זה עוד ועוד".
זה דווקא נשמע שהוא בן זוג מדהים.
"ממש. הוא הגבר המושלם. הוא מבין שהמטרות שאני מציבה לעצמי הן מטרות שאני חייבת להשיג בתקופה הקרובה. אני לא יכולה לעשות נינג'ה או לפתוח את העסק הזה בגיל 50. אני רואה את הכל קורה עכשיו, אז אמרנו שנחכה כמה חודשים שאתייצב בעסק ואבין את העבודה, ואז ניכנס להריון".
דיברת לא מעט על המחירים ששילמת בתור ילדה ספורטאית. את תעודדי את הילדים שלך להכנס לדבר הזה?
"אני אעודד אותם להיכנס לזה, אין ספק, אבל אני גם אציג בפניהם את כל מה שזה כולל. את ההצלחות, הכישלונות, העבודה הקשה, הוויתורים - כל החבילה, והם יחליטו אם הם רוצים או לא. ואם כן, אני אדחוף הכי חזק שאפשר, אבל צריך לרצות את זה. אם לא רוצים את זה זה פשוט לא יקרה".
כמו בנים
לאורך כל חייה הוריה של כהן עזרו לה ודחפו אותה אל עבר המטרות שלה. הם מעולם לא עסקו בספורט באופן מקצועי, למרות שאמה של כהן נכנסה בשנים האחרונות לאימונים עצימים יחד עם בתה. "היא מטורפת", כהן מעידה עליה. בדצמבר 2020, אביה, מוטי כהן, פרש מתפקידו כממלא מקום מפכ"ל המשטרה, אחרי שמילא את תפקידו בתקופות מורכבות במיוחד. "אין ספק שהתפקיד שלו נכנס הביתה, אבל אני ממש מעריצה אותו", היא אומרת. "זה תפקיד סופר מורכב, והוא היה בתקופה של מחאת יוצאי העדה האתיופית ובתחילת הקורונה, אז זה היה מורגש. הרגשתי שדברים ישבו עליו. הוא לא היה הרבה בבית בגלל העבודה, אבל הוא תמיד דאג לי, שאל אותי ונשאר אבא. הוא לא מפחד, לא חושש, וכשיש לו מטרה הוא משיג אותה, כנראה שקיבלתי את זה מההורים שלי. אבא שלי רצה להגיע לטופ של הטופ במשטרה, ועשה הכל בצורה כל כך שקטה. אני מעריצה את היושרה שלו. היה מאוד קל להיכנס לפוליטיקה, אבל הוא היה הכי ישר ולטובת המשטרה והמדינה. הוא ממש מודל לחיקוי עבורי".
ומה עם אמא?
"אמא שלי הייתה הפסיכולוגית שלי. בחיים לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל מאז ומתמיד היא שולחת לי הודעת מוטיבציה לפני אימונים. יש לי ולהורים קשר הדוק וחזק. לא היה לי אפילו מרד נעורים. איתי כל הזמן אומר שאני עדיין מחוברת לחבל הטבור של אמא שלי. אנחנו כל הזמן יחד, היא ממש עוזרת לי בעסק, והיא ספורטאית על. היא רצתה שלוש פעמים בשבוע ועושה פעמיים שלוש כוח, היא מטורפת".
אז למה הם לא באו לעודד אותך במסלול?
"הם מעודדים אותי כל הזמן. הם איתי, מלווים אותי ועוטפים אותי בכל התהליך, אבל אני חושבת שהם פשוט לא רוצים את החשיפה".
עשו השנה מסלול לנשים. מה דעתך על זה?
"נינג'ה זה גברים ונשים יחד, ולא רק שזה ביחד, אנחנו גם מתאמנים יחד. אני מתאמנת עם מלא גברים ואני הרבה יותר טובה מהרבה מהם, אז למה לעשות את ההפרדה? אני לא חושבת שזה צריך להיות קבוע, אבל אני חושבת שבעונה הזו ספציפית יש בנות מאוד איכותיות וחזקות שצריך להבליט. מעבר לזה לא הייתה שום התאמה, מלבד זה שהחזירו את הקיר לקיר של העונה הקודמת. זה היה אותו מסלול והוא לא היה פשוט בכלל, אבל זה מה שמיוחד בנינג'ה. אנחנו מתמודדות מול גברים ואנחנו שוברות אותם, אנחנו ממש חזקות".
פמיניסטי משהו?
"בהתחלה הייתי ממש כמו הבנים, אבל לאט לאט התגבשה לנו קבוצה של נשים, ונהיה בזה משהו פמיניסטי. אנחנו קבוצה חזקה עם הרבה כוח, ואנחנו לא פחות טובות מהגברים. אני יודעת שילדות רואות אותי על המסך ואני מרגישה את האחריות".
מה היית אומרת לבנות שרוצות להתחיל להתאמן?
"קודם כל תנסו. אם אתן רואות את זה וזה מושך אתכן - תנסו. מקסימום לא תצליחו, אבל גם יש סיכוי שתצליחו. דברים לא באים בקלות. גם אני התאמנתי המון, וגם לי היה קשה. זו עבודה, משמעת, התמדה ומוטיבציה, אבל בסופו של דבר מצליחים להשיג את המטרות. קשה לי שמוותרים מראש על משהו שלא מנסים. אולי תהיו הכי טובות בזה? איך אפשר לדעת אם לא מנסים".
ומטרות לעצמך לשנה החדשה?
"בריאות, בתקופה הזו זה לא מובן מאליו. להמשיך לעשות את מה שעושה לי טוב, להנות, וכן, גם להרחיב את המשפחה".
איזו משפחה את רואה בדמיון שלך?
"בטוח נגור במושב כי ההורים של שנינו גרים שם ונצטרך את התמיכה מסביב. אני אגיד 2-3 ילדים, איתי יגיד שישה, אבל אי אפשר לדעת מראש כמה מתכננים".
נינג'ות כולם.
"ברור".
צילום: אור דנון | סטיילינג: כינרת מנור מזרחי | איפור ושיער: אסף מלמד | הפקה: רותם פנחס