רק אל תגידו ללינוי אשרם שהיא לוקחת את התחרות של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12) בהליכה, או במקרה שלה בפליק פלאק מסובב. "זו האמירה הקבועה: 'את תנצחי, את גם ככה באה מהענף הזה'", אומרת אשרם בגלגול עיניים. "זה כל כך שונה, רק אנשים שבאים מההתעמלות יבינו כמה זה שונה. אלה צעדים אחרים, מזיזים אחרת את הגוף. זה לרקוד עם פרטנר ולא לבד. בהתעמלות היה לי מכשיר בידיים ועכשיו אין לי, אז אני צריכה לעבוד עם הידיים עד הסוף. זה להיות על עקבים כשאני רגילה להיות יחפה. זה לא קל בכלל".
לפעמים לשנות הרגלים שטבועים בגוף זה מאתגר יותר.
"נכון, קל יותר ללמוד דברים חדשים מאשר לשבור הרגל. בתנועות אגן זה כל כך שונה, אני לא זזה ככה בהתעמלות. בתוכנית הראשונה אנה (ארונוב, השופטת – א"ו) אמרה לי לכופף את הברכיים. מה זה? איילת, המאמנת שלי, הייתה צועקת עליי ליישר את הברכיים. הכל כל כך שונה, אני רגילה להיות מתוחה, פתאום אני צריכה לשחרר".
בכל זאת, בוודאי יש לך איזה יתרון. היה ריקוד שהרגשת בו שאת באזור הנוחות שלך?
"הריקוד הראשון, הצ'ה-צ'ה, היה לי הכי קל, כי עדיין יכולתי להיות עם התנועות המתוחות של היד, אז זה קצת יותר דומה להתעמלות. כל שאר הריקודים היו שונים לגמרי".
בסדר, אז נניח שמבחינה פיזית אין לך יתרון. ועדיין, בתור מדליסטית אולימפית, את מתאפיינת בכוח רצון ונחישות שלא משאירים למתמודדים האחרים הרבה סיכוי מולך. את בטח לא באת בגישה של "לא משנה מי ינצח, העיקר ליהנות מהתחרות".
"אני באמת נהנית. אבל כן, ברור שבאתי לתחרות כי אני רוצה בסופו של דבר לנצח בה. והיא ללא ספק מאתגרת, אני לומדת דברים חדשים על עצמי, על תזוזה של הגוף, ואני חווה חוויות עם אנשים מדהימים".
מול מי את רואה את עצמך בגמר? מי האיום מבחינתך?
"האמת שכולם טובים. בינתיים אני מסתכלת לפי הציונים, אז יש את טל וסנה, מאיה ולוטם ודור וג'וליה. וגם מריאנו ורומי ממש מפתיעים, יש כאן כל כך הרבה טובים".
אשרם (25) היא לא הספורטאית היחידה שלוהקה לעונה הזו. לצדה התמודדו שני מדליסטים אולימפיים נוספים, אורי ששון, שהודח, וירדן ג'רבי. "אנחנו בשנה אולימפית", היא צוחקת. בשני הקרוב יתחרו שתי האלופות האולימפיות זו בזו בתוכנית שתשודר בשידור חי ותוכרע בהצבעות הקהל בבית. "זה מוזר להתחרות בירדן. המשמעת של הספורט היא שגורמת לנו להיות טובות במה שאנחנו עושות, ואנחנו עושות הכל כדי להגיע למקום הכי טוב שאנחנו יכולות. יהיה מעניין".
לרקוד בשידור חי מלחיץ יותר?
"אני יודעת איך זה להתחרות כשאנשים מסתכלים, זה הרבה יותר כיף. עברו שלוש שנים מאז שהופעתי מול אנשים, התגעגעתי לזה. זה סופר-מרגש להגיע לשידור חי כשכל עם ישראל צופה בך באותו הרגע. זו חוויה".
בראיונות קודמים אמרת שהיית רוצה להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים", והנה את כאן. עושה רושם שאת כזו שמציבה לעצמה מטרות ויודעת להשיג אותן.
"אני משתדלת. אני מאמינה שכדי להגיע לדברים צריך מסלול. אני מכוונת ורוצה להגשים את מה שאני מכוונת אליו".
יש אנשים שאומרים "תנו לזמן לעשות את שלו, כשזה יקרה זה יקרה".
"אני לא מאמינה בזה. דברים שאנחנו רוצים להגיע אליהם לא קורים סתם ככה. צריך לתכנן, לכוון אל המטרה, להגיד לעצמנו מה אנחנו רוצים, ואז לעבוד קשה, להשקיע ולהתמיד בשביל להגיע לשם".
באותו הרגע התאהבתי
אשרם יודעת על מה היא מדברת. אל עולם ההתעמלות הגיעה בתור ילדה בת 6 שבהתחלה רק התנסתה בחוגים שונים. "הגעתי למתנ"ס ליד הבית וניסיתי הכל. כשנכנסתי להתעמלות ראיתי בנות משחקות עם חישוק, רצות על מזרנים וקופצות, ובאותו הרגע התאהבתי ואמרתי 'פה אני רוצה להיות'. זה היה חוג של 45 דקות פעם בשבוע, עד שהמאמנת המליצה שאלך לנבחרת. המעבר היה קשה מאוד. לא הגעתי ממזרח אירופה, לא הייתי רוסייה, הייתי שונה מכולן. המאמנות דיברו רוסית, הבנות דיברו רוסית, הרגשתי לא שייכת. הילדות שם התאמנו מגיל 3, הן ידעו לעשות מלא דברים, ואני רק הגעתי והיה לי פער עצום מכולן. הייתי מגיעה הביתה בוכה ואומרת להורים שלי שאני לא מצליחה לעשות את מה שכולן עושות, שאני לא מבינה את השפה".
איך התגברת על האתגר הזה בגיל צעיר כל כך?
"ההורים שלי שאלו אותי אם אני באמת אוהבת את זה, וכשאמרתי להם שכן הם החליטו לעזור לי. הייתי חוזרת הביתה מהאימון וממשיכה להתאמן בבית. אמא שלי אמרה לי, 'בכל פעם שהמאמנת אומרת משהו שאת לא מבינה תשאלי את אחת החברות שלך בעברית, וככה לאט-לאט תלמדי'. היום אני גם דוברת רוסית".
איך השתלבו האימונים האינטנסיביים עם הלימודים בבית הספר?
"האימון היה ישר אחרי בית הספר, אז בארוחות עשר כבר הייתי אוכלת את ארוחת הצהריים. הייתי פותחת בשר ודגים וירקות באמצע הכיתה. כשהתבגרתי לו"ז האימונים כבר השפיע על היכולת שלי לצאת עם חברים או להצטרף לטיולים שנתיים, שלא תמיד הלכתי אליהם. כשהייתי קטנה הייתי מתאמנת מ-14:30 ועד 20:30, זה היה בקטנה. כשהייתי גדולה זה כבר היה מ-8:00 ועד 20:30. זה ענף שדורש המון שעות, רק החימום שלנו אורך שלוש שעות".
בגיל צעיר מאוד הפכה לעצמאית. "בגיל 16 כבר התחלתי להכין לעצמי אוכל, לישון בווינגייט. בגיל 17 כבר חייתי בווינגייט והגעתי הביתה רק בסופי שבוע. הספורט היה אצלי במקום הראשון, כי באמת אהבתי את זה וכי הענף שלי נגמר מהר מאוד. אי אפשר להתעמל עד גיל 40–50, בגיל 22 את כבר זקנה ואת לא יכולה להמשיך. זה ענף אינטנסיבי שהורג את הגוף".
היו רגעים שאמרת "די, בשביל מה אני צריכה את זה"?
"היו הרבה. בגיל 11 אמרתי, 'די, אין לי כוח יותר, לא בא לי'. עברתי לשחייה, אבל אחרי חודש הרגשתי שמשהו חסר, שזה לא המקום שלי, וחזרתי להתעמלות".
ב-2018 זכתה אשרם בתואר סגנית אלופת העולם בקרב-רב, וב-2020 באליפות אירופה. לאורך השנים זכתה ב-11 מדליות באליפויות עולם ובשש מדליות באליפויות אירופה, ובהן שתי מדליות זהב; אבל השיא הגדול, כמובן, היא מדליית הזהב שקטפה באולימפיאדת טוקיו 2020, שבשל הקורונה התקיימה בקיץ 2021. "באליפות אירופה הראשונה שבה השתתפתי הבנתי כמה אני אוהבת להתחרות", אומרת אשרם. "הבנתי שאני רוצה להגיע למקומות הכי גבוהים בעולם".
את מאלה שהקהל והלחץ מוסיפים להם אדרנלין?
"אני כמובן בלחץ לפני העלייה, אבל כשאני עולה ומתחילה המוזיקה, אני נטו בתרגיל, זה ממלא אותי באדרנלין. ההישגים נתנו לי דרייב ורעב להמשיך להתחרות ולהגיע להישגים הכי גבוהים. לחץ היה בשבילי כמו תרופה, הוא נתן לי כוח רצון".
מה הרגשת ברגע שהבנת שאת הזוכה במדליית הזהב בטוקיו?
"לא חשבתי שאני אזכה, כיוונתי לארד. אחרי המכשיר הראשון ראיתי פתאום שאני ראשונה, ואחרי המכשיר השני עדיין הייתי ראשונה, וגם אחרי השלישי, וברביעי, בסרט, הייתה לי נפילה, אז לא ידעתי מה יקרה, אבל אז ראיתי את הציון של המתמודדת הרוסייה והבנתי שאני ראשונה. הסתכלתי על איילת ופשוט קפצתי עליה והתחבקנו ובכינו, ובגלל שכל כך לא ציפינו ולא חשבנו שאני מגיעה לזהב, זה היה מטורף".
המדינה יצאה מגדרה משמחה בעקבות הזכייה שלך. איך הרגשת עם העובדה שאנשים הרגישו שהניצחון שלך הוא הגאווה שלהם?
"אני אוהבת את זה. בסופו של דבר אני טסה לחו"ל כדי לייצג את המדינה. כיף לי שמסתכלים עליי כעל סמל של המדינה, זה משמח אותי".
בימים אלה, ערב פתיחת האולימפיאדה בפריז, עוקבת אשרם באדיקות אחרי המשלחת הישראלית. "אני מכירה את רוב המשלחת, יש שם ספורטאים שהייתי איתם בטוקיו, אימנתי את הבנות של נבחרת ההתעמלות. אני סופר-מתרגשת. ההישגים שלהם חשובים עוד יותר עכשיו בגלל המלחמה, כל אחד שם רוצה להוכיח את עצמו ולייצג את המדינה".
אם בא לי לאכול, אני אוכל
כחצי שנה לאחר הזכייה הפתיעה אשרם את הקהל הישראלי והודיעה על פרישה מתחרויות. "היה צפוי שאני אפרוש, לאן עוד יכולתי להמשיך?", היא אומרת. "הגעתי לאולימפיאדה בידיעה שאני לא ממשיכה יותר. מעטות המתאמנות שעושות יותר מאולימפיאדה אחת, ידעתי שאני בשיא שלי ושבהמשך רק יהיה לי קשה יותר גופנית. וגם יש דור צעיר כל כך טוב, אז למה לגזול מהן את האפשרות להתחרות?".
מה עושים כשפורשים?
"מיליון ראיונות. כמה התראיינתי באותו חודש, וואו, לא נחתי. אחר כך התחלתי ללמוד חינוך והוראה בספורט בלוינסקי-וינגייט וישר התחלתי לאמן את הנבחרת בווינגייט, ככה שלא באמת יצאתי מזה, נשארתי בתוך הבועה. השנה אני מסיימת את הלימודים והופכת למאמנת הראשית של הנבחרת של ראשון לציון".
איך זה לאמן?
"יותר כיף להתאמן, יותר קשה לאמן. את צופה בבנות מהצד ולא באמת יכולה לשלוט מה הן יעשו, רק לשבת מהצד זה קשה. אבל כיף לי שאני יכולה להעביר לדור הצעיר דברים שלמדתי, דברים שהצלחתי להתמודד איתם בדרך שלי".
מאמנות מקצועות ההתעמלות התחרותית זוכות לעתים למוניטין מפוקפק, כאשר מסביב לעולם מתפרסמים סיפורים על מאמנות מתעללות ובישראל זכתה לפופולריות דמותה של המאמנת זינה בגילומו של שלום מיכאלשווילי ב"אנחנו במפה". אשרם לא מכירה סגנון אימון כזה. "איילת היא אמא שנייה בשבילי, היא מבינה אותי, לפי המבט שלי היא תמיד ידעה מה אני צריכה ומרגישה. המערכונים ב'אנחנו במפה' הם פארודיים, נושא התזונה הוקצן ממש, זה לא ככה. יש מאמנות מהמשטר הרוסי שיותר מתנהלות ככה, אני לא בעד וזה גם לא משהו שאני חוויתי. לפעמים מאמן צריך לצעוק או להתעצבן, כי המתאמן צריך ללמוד, פשוט יש דרך לעשות דברים והדרך היא החשובה".
במה שונה לינוי שאחרי הפרישה מלינוי המתעמלת?
"הרבה יותר ספונטנית. אם בא לי לטוס לחו"ל, אני אטוס. בא לי לצאת עם חברות למסיבה, אני אצא, בא לי לאכול, אני אוכל. אני יכולה לעשות מה שבא לי באותו הרגע. כמתאמנת הייתה לי שגרה שלא היה אפשר לצאת ממנה. עכשיו אני עושה כל מה ש'הפסדתי', במירכאות, כי לא באמת הפסדתי. מאוד נהניתי".
אחרי הפרישה הפסיקה אשרם את מערך האימונים המאומץ ומשטר התזונה הקפדני, ובאופן טבעי עלתה במשקל. בראיונות באותה התקופה סיפרה על התגובות שקיבלה. "עליתי 17 ק"ג, ומלא אנשים – ברשתות החברתיות וגם פנים אל פנים – היו אומרים לי, 'מה זה, איך השמנת ככה?', 'מה קרה לך?' ו'איפה הלינוי שראינו יפה בטלוויזיה?'. זו ממש חוצפה, אבל לי יש את החוסן הנפשי שהספורט הקנה לי, שאין לכל בן אדם, ולכן בכל מקום אני משתדלת להעביר את המסר שאני אוהבת את עצמי ולא אכפת לי מה אנשים אומרים או חושבים".
הרבה נשים ממשיכות לשאוף לרזון העבר שלהן. איך את מצליחה לשחרר?
"אני לא שם, אני לא מרגישה שאני רוצה לחזור לאיך שנראיתי בהתעמלות ובתחרויות. אני לא חושבת שכאישה רגילה אני אמורה להיראות ככה. שכל אחת תאהב את עצמה ואת איך שהיא נראית ושתעשה מה שהיא חושבת, בלי שאחרים יגידו לה מה לעשות".
את מכבבת בריאליטי בפריים טיים של ערוץ 12, בתוכנית שבה יש נוכחות לגוף ולנראות החיצונית. את עדיין מקבלת תגובות על איך שאת נראית?
"אז באינסטגרם מישהו יכתוב 'איזה שמנה', 'איזה דבה'. כן? באמת? זה לא מעניין אותי. התגובות גם קצת פחתו, כי ירדתי קצת בחזרה במשקל. לעלות 17 ק"ג בשנה זה פשוט להתנפח, הייתי פשוט נפוחה, הגוף שלי היה רגיל להוציא כל כך הרבה אנרגיה ביום אחד ופתאום זה לא קרה, אז הוא חטף טראומה. מאז עברו שלוש שנים והגוף לאט-לאט התאזן. ירדתי מבחינת נפיחות, אז גם התגובות ירדו, אבל עדיין יש כאלה".
מי פעם הסתכל על ספורטאים?
יחד עם המדליה והחשיפה, הגיעו גם הקמפיינים. היום אשרם משמשת פרזנטורית של המותגים אולווייז, תלמה ואדידס, ובעונה האחרונה של "הזמר במסכה" הפגינה את כישורי השירה שלה בתחפושת הארטישוק.
איך את מרגישה עם המעבר מספורטאית לכוכבת?
"מהמם שאפשר להיות לא רק דוגמנית או זמרת כדי להגיע למקום הזה. מי פעם הסתכל על ספורטאים? זה תחום שהיה לא נחשב. אני אוהבת שמסתכלים על ספורטאים, כי יש לנו כל כך הרבה מה לתת".
אפילו השתתפת בפסטיגל 2022, עבודה ששמורה באמת לכוכבי השעה.
"כן, אני הספורטאית הראשונה שהביאו. איילת הייתה הראשונה שחשבה שזה מתאים לי ושאני צריכה להיחשף לבני נוער, וברגע שהציעו לי ישר אמרתי כן. היה לנו קאסט מכיל ומהמם, לא הרגשתי שאני פחות מכולם או שונה. כשאני נפגשת עם בנות צעירות ורואה כמה הן מתלהבות, ולא כי אני מפורסמת או ידועה אלא כי הן באמת אוהבות את הדרך שלי, זה לא מובן מאליו. כיף לי שמסתכלים עליי לא כעל סתם עוד מפורסמת אלא כעל מישהי שבאמת אפשר ללמוד ממנה".
בפסטיגל הכרת גם את התאומים גלי וזיו ברמן, שנחטפו ב-7 באוקטובר לעזה, והקדשת להם ריקוד בתוכנית.
"הם היו התאורנים, וכמו שהם היו מאירים את הבמה ככה הם היו מביאים אור לכל מקום שנכנסו אליו. היינו משחקים שש-בש בין ההופעות, לא היה הבדל בין אומנים, רקדנים או אנשי הפקה ובמה, היינו כולם יחד כל הזמן. לא היה אפשר להתעלם מהנוכחות של גלי וזיו ורציתי להקדיש להם ריקוד. התחלתי לבכות כבר לפני הריקוד, אז היה קשה לרקוד, כי אחרי בכי כל הגוף משתחרר. גם בסוף הריקוד בכיתי, זה היה קשה. אמא שלהם שלחה לי חיבוק מרחוק והודתה לי. הדבר היחיד שאני רוצה הוא שהחטופים שלנו יחזרו ושהמדינה תוכל להתנהל נורמלי. זה הדבר היחידי שאני באמת רוצה".
בשולחן המשפחה התומכת לצד הבמה ב"רוקדים עם כוכבים" ניתן לראות גם את בן הזוג הנוכחי שלה בשנה האחרונה, עומר. "אני אוהבת שהוא מגיע. אני חושבת שלא כל בן או בת זוג היו יכולים להכיל את זה, אלה ריקודים סלוניים, רפאל (פליישמן, הרקדן שרוקד עם אשרם בתוכנית – א"ו) ואני צמודים בתוך הריקוד ואנחנו ביחד 24/7 בחזרות, זה לא פשוט. אני לא יודעת איך אני הייתי מגיבה אם הייתי בצד השני, אבל עומר מכיל את זה, מתעניין ותומך. אחרי שאסיים את 'רוקדים' ניסע יחד לתאילנד, ואז נעבור לגור יחד".
לינוי, תאילנד גורמת לגברים לשלוף טבעות.
"עוד לא, עוד לא. קודם נעבור לגור יחד. מצחיק, הסתכלנו על מלונות באינטרנט ועומר הראה לי שבאחד מהם יש תמונה של הצעת נישואים על החוף. אמרתי לו, 'לא, חמוד, עוד לא, חכה עוד קצת'. הוא יודע שאני רוצה שנעבור לגור יחד קודם, לראות את הווייב שלנו בתוך בית רק אנחנו, ואז סבבה, לא צריך לחכות יותר".
שלב השידור החי ב"רוקדים עם כוכבים" ישודר ביום שני אחרי החדשות
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: מזל חסון | איפור: נופר כהן | שיער: אסי שדה | הפקה: טל פוליטי