אם נסתכל אחורה על המותגים הגדולים ביותר של המאה הקודמת, אין ספק שמגזין פלייבוי יקבל ברשימה הזו מקום של כבוד. יו הפנר, מי שייסד את פלייבוי ושימש מעין סנדק של העולם העשיר שהקיף את המגזין, נשאר גם שנים לאחר מותו ב-2017 אחת הדמויות המסקרנות בהוליווד. לא רק שהוא הצליח להתמקם כאייקון הוליוודי מהשורה הראשונה, אלא שהפנר עשה את מה שאף אחד אחר לא עשה לפניו: הוא הפך מגזין שמתמקד בתמונות של נשים עירומות למוצר בידורי שנחשב לאיכותי, פחות או יותר. בניגוד למגזין המתחרה האסלר, שבראשו עמד המוציא לאור לארי פלינט, הפנר ופלייבוי לא נחשבו לטראשיים. הופעה בפלייבוי נתפסה מכובדת, והזמנה למסיבה באחוזת פלייבוי הייתה אחת ההזמנות הכי נחשקות בהוליווד.
הבדיחה המוכרת על מי שקוראים את פלייבוי "בשביל הכתבות" לא הגיעה משום מקום – האנשים שמאחורי הירחון התייחסו ברצינות לכל חלקיו והעסיקו כותבות וכותבים מוכשרים, שטוריהם פורסמו לצד תמונות חושפניות של נשים שקוטלגו לשני סוגים עיקריים: כוכבות-על או הנערות מהדלת ממול. מספיק להעיף מבט ברשימה חלקית של הכוכבות שהופיעו במגזין – רובן המוחלט בעירום – כדי להבין איזו לגיטימציה הוא קיבל: דוגמניות כמו כמו סינדי קרופורד וקייט מוס, זמרות כמו כמו דולי פרטון וננסי סינטרה ושחקניות, החל במרילין מונרו, גולדי הון ופארה פוסט – וכלה בדרו ברימור, שרון סטון, קים בייסינגר וברוק שילדס.
אבל מאחורי הקלעים הדברים לא היו זוהרים כפי שנראו מבחוץ. פלייבוי לא היה רק מגזין, הוא היה עולם שלם, וכזה שמושתת על ניצול: הוא כלל מועדון שאליו הגיעו גברים עשירים וקיבלו שירות מנשים צעירות בתלבושת שפנפנות, וכמובן הייתה גם האחוזה המפורסמת, שבה התגוררו בנות הזוג של הפנר (לרוב היו לו כמה בנות זוג במקביל) לצד נשים נוספות שדגמנו למגזין. כשבצד אחד נמצאים גברים מבוגרים שמחזיקים בכוח ובממון, ובצד השני נמצאות נערות צעירות שכמהות להצלחה – אפשר רק לדמיין איזו אפלה איימה להתפרץ מתחת לפני השטח. והאפלה הזו אכן התפרצה.
מדיסון: "כשאנשי ההפקה של הסדרה שלחו אליי את התיאורים של כל מעשי הרצח שהם רצו לסקר, הייתי בשוק. על הרבה מהם לא שמעתי מעולם"
אחת משפנפנות פלייבוי שיש להן חלק בחשיפת הצד האפל שלו היא הולי מדיסון, כיום בת 44. כשמדיסון הצטלמה לראשונה למגזין היא התאימה בדיוק לטייפקאסט שמזוהה איתו – צעירה אנונימית, עם מראה מלאכי, ששירת היטב את סוג הפנטזיה הנשית שהמגזין ביקש למכור. מאוחר יותר היא אף הפכה לאחת מבנות הזוג של הפנר, והפריצה הגדולה שלה הייתה בתוכנית הריאליטי "השפנפנות של יו", שבה כיכבה לצד שתי בנות זוג אחרות שלו, שגרו כמוה יחד איתו באחוזת פלייבוי. כל זה קרה עוד לפני הגל השלישי של הפמיניזם; ובהתאם לכך, יחסי הכוחות בין איש העסקים לבין הצעירות שגרו איתו לא ספגו ביקורת חריפה במיוחד – לא מעולם התקשורת שסיקר את המגזין ואת האנשים מאחוריו, ולא מהנשים עצמן, שהיו חלק ממערכת היחסים הפוליאמורית החד-צדדית הזו (הן, כמובן, לא הורשו לצאת עם אחרים).
רק לאחר מותו של הפנר החלה מדיסון לדבר על מה שבאמת עבר עליה בימים ההם. כשהתארחה בפודאקסט Call Her Daddy ב-2021 היא תיארה את אחוזת פלייבוי כ"מסוכנת" ואת מערכת היחסים בינה לבין איש העסקים כ"מניפולטיבית" – ואף חשפה שניסה לסמם אותה במפגש המיני הראשון שלהם. "אהבתי אותו", היא אמרה, "אבל זאת הייתה תסמונת שטוקהולם". המאמץ של מדיסון להביא לשיח הציבורי את השערוריות של פלייבוי לא נגמר שם: החל מ-2023 היא המנחה והמפיקה בפועל של הסדרה הדוקומנטרית "רציחות הפלייבוי", שעוסקת בתיקי רצח שבהם הקורבנות או הרוצחים השתייכו לעולם של פלייבוי.
כעת מגיעה למסך העונה השנייה של הסדרה (ערוץ דיסקברי+ ב-yes). בריאיון ל-mako שנערך לרגל עלייתה מודה מדיסון שיחסה לפלייבוי – כעסק וכעולם חברתי כאחד – הוא יחס מורכב. "זה מעניין", היא אומרת, "כי האחוזה הייתה חלק גדול כל כך מהחיים שלי במשך שבע שנים. זאת לא הייתה רק עבודה, זאת הייתה גם מערכת יחסים וה-24/7 שלי, כי הייתי צריכה להיות שם כל יום. היו דברים טובים ודברים רעים. הייתי בזוגיות רעילה, אבל גם עבדתי כעורכת במגזין וממש אהבתי את העבודה הזאת. אהבתי להצטלם לפלייבוי ואהבתי את הצד האומנותי של הצילומים. עדיין יש הרבה דברים שאני אוהבת בפלייבוי".
מדיסון: "המאבק בין תפקידים מגדריים לבין מה שאפשר להרוויח מלהתיישר לפיהם ולהתנהג לפיהם בהחלט מעצים הרבה דברים, ובמקרים מסוימים עלול להוביל לטרגדיה האולטימטיבית"
אין-ספור סיפורי אימה
יחסי האהבה–שנאה האלה באים לידי ביטוי בשתי העונות של "רציחות הפלייבוי". העובדה שמדיסון הייתה חלק מהעולם הזה במשך שנים מורגשת היטב בצפייה בפרקים: את חלק מהקורבנות שבהם מתמקדת הסדרה היא הכירה אישית, וגם כאשר מדיסון עוסקת במקרים שחדשים לה, היא יודעת לספק תובנות מעניינות על העולם של פלייבוי ועל המאפיינים שלו.
זה לא מובן מאליו שיש מספיק תיקי רצח שקשורים לפלייבוי כדי להחזיק שתי עונות – ואולי יותר – של סדרה. איך נולד הרעיון לסדרה, ומתי הבנת שיש כל כך הרבה חומר בשבילה?
"הרעיון היה של חברת ההפקה, הם פנו לסוכנות שלי והציעו שאני אנחה את הסדרה ואהיה מפיקה בפועל. כשאנשי ההפקה שלחו אליי את התיאורים של כל המקרים שהם רצו לסקר הייתי ממש בהלם, כי על הרבה מהם לא שמעתי מעולם – וחשבתי שאני יודעת הכל על כולם מהעולם של פלייבוי".
יש מקרה אחד מהעונה השנייה שזעזע אותך במיוחד?
"כן. הפרק האחרון בעונה הוא על אישה בשם ג'יל-אן ספולדינג, שהכרתי באופן אישי לפני 20 שנה כשהיא הגיעה לאחוזת פלייבוי כדי להצטלם. רק לפני שנה וחצי, כשעשיתי תחקיר עליה בשביל הפודקאסט שלי, גיליתי שבעלה רצח אותה והתאבד. לא שמעתי על זה שום דבר, אז הייתי די בשוק מזה. הסיפור שלה ממש מרתק... המעורבות שלה באחוזה, וזה שהיא כתבה ספר שחושף את הסודות של פלייבוי".
הסיפורים שמסוקרים ב"רציחות הפלייבוי" נעים בין מקרים שמוכרים היטב לציבור האמריקאי, כמו זה של כוכבת פלייבוי דורות'י סטראטן, שנרצחה בגיל 20, מיד אחרי שעברה לעולם הבידור המיינסטרימי – ובין חשיפות חדשות לגמרי של הסדרה או תיקי רצח שטרם פוענחו. בחלק ממעשי הרצח הקורבנות הם גברים שהיו מקושרים לשפנפנות פלייבוי, אבל הרוב המוחץ של פרקי הסדרה מסקרים תיקים שבהם הקורבנות הם נשים צעירות ויפות, והרוצחים הם בני זוג או אקסים קנאים.
"אני עצמי לא הייתי אף פעם בסיטואציה מפחידה כמו משהו שאנחנו מספרים עליו בסדרה", מעידה מדיסון. "פיזית הייתי די בטוחה, פשוט כי הייתי בתוך האחוזה ומוקפת אבטחה. אבל היו לי כמה מקרים מפחידים עם מעריצים כשחייתי בלאס וגאס והופעתי שם".
את חושבת שיש משהו במערך יחסי הכוחות המגדריים בתוך העולם של פלייבוי שהופך אותו לקרקע פורייה לאלימות?
"אני רואה את העולם של פלייבוי כעולם של מה שאני קוראת לו 'בסיכון גבוה'. כלומר, יש כל כך הרבה מה להרוויח פוטנציאלית בו, וזה מעצים כל מיני רגשות כמו קנאה או תחרותיות. אני לא חושבת שזה ייחודי לפלייבוי, אבל המאבק הזה, בין תפקידים מגדריים לבין מה שאפשר להרוויח מלהתיישר לפיהם ולהתנהג לפיהם – בהחלט מעצים הרבה דברים. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל לטרגדיה האולטימטיבית".
מצלמים אותן בעירום ואז משתמשים בקלטות כדי לסחוט אותן
מדיסון, יחד עם נשים רבות אחרות שהיו חלק מעולמו של הפנר, חשפה פרטים מזעזעים על ההיסטוריה המפוקפקת של הירחון לפני כשנתיים בסדרה הדוקומנטרית "הסודות של פלייבוי" ששודרה ברשת A&E האמריקאית (ובארץ ב-yes). הנשים שהתראיינו סיפרו סיפורים איומים: לדבריהן, איש העסקים והחברים שהגיעו לחגוג איתו באחוזה היו משכנעים את הנשים הצעירות לשתות ולהשתמש בסמים; לעתים הם היו דוחפים להן גלולות לפה או מגישים להן משקאות שלתוכם מוססו חומרים משככי תודעה. על פי העדויות, הפנר נהג לצלם את הנשים בעירום או בזמן קיום יחסי מין, ולאחר מכן השתמש בחומרים המצולמים כדי לאיים עליהן במידת הצורך – למשל, אם אחת מבנות הזוג רצתה להיפרד ממנו או לעזוב את האחוזה. קריסטל הפנר, מי שהייתה אשתו האחרונה, סיפרה ב"הסודות של פלייבוי" שמצאה אלפי תמונות כאלה בביתם המשותף, וקרעה את כולן לגזרים עבור כל הנשים שפגע בהן.
לא רק שהנשים האלה היו צעירות במיוחד – רבות מהן הגיעו מרקע קשה, מה שהפך אותן לפגיעות עוד יותר. נערות שאיבדו את הוריהן או שהתמודדו עם קשיים כלכליים וראו בהפנר מעין מושיע – איש חייכן ואהוב על חבריו, שרק רוצה לחלוק את העושר והאושר שלו עם הסובבים אותו. בפועל, הנשים באחוזה – וגם מי שלא היו בנות זוגו – היו, אפשר לומר, כלואות. הפנר היה היחיד שהחזיק בצרור המפתחות לדלתות החדרים שלהן, והוצמדו אליהן אנשי אבטחה – אבל כאלה שלא רק הגנו עליהן, אלא גם דיווחו לבוס על פעולותיהן. אותם מאבטחים נכחו לצד הנשים גם בתוך האחוזה עצמה או בזמן ביקורי המשפחות, והיו מוסרים להפנר אינפורמציה על פלרטוטים עם גברים אחרים או אפילו על התפריט היומי, שכן הוא אהב את הנשים סביבו רזות מאוד.
ואלה העדויות ה"קלות" שהגיעו לאחר מותו של הפנר; העדויות הקשות יותר מתארות תקיפות מיניות אלימות, מצד בעל האחוזה עצמו או מצד חבריו. באותם חברים אפשר למצוא את ביל קוסבי (ששתיים מקורבנות האונס שלו עבדו בפלייבוי), את רומן פולנסקי ,שהואשם באונס קטינות, וגם את שחקן הפוטבול ג'ים בראון – שעל פי העדויות הכה ואנס דוגמניות פלייבוי באחוזה באופן סדרתי ולעיני עדות ועדים, ובכל זאת הורשה לחזור לשם שוב ושוב.
הפנר נהג לצלם את הנשים בעירום או בזמן קיום יחסי מין, ולאחר מכן השתמש בחומרים המצולמים כדי לאיים עליהן. קריסטל, מי שהייתה אשתו האחרונה, סיפרה שמצאה אלפי תמונות כאלה בביתם המשותף, וקרעה את כולן לגזרים
דברים נוראים קרו גם מחוץ לאחוזת פלייבוי עצמה: חלק מהנשים הועברו לבתים אחרים, וגם שם, על פי העדויות, נפלו רבות קורבן לניצול. על כך סיפרה ב"הסודות של פלייבוי" ג'ניפר סגינור – בתו של ד"ר מארק סגינור, שהיה הרופא הפרטי של הפנר וגם חברו הקרוב ביותר – שגדלה באחוזת פלייבוי. "מי שלא עברה את הסלקציה הועברה ל'אחוזות צל'", אמרה בזמנו בריאיון לסדרה. "אבא שלי ועוד אנשים מהמעגל הקרוב של הפנר יצרו מעין שיבוטים קטנים יותר של אחוזת פלייבוי, כדי לפתות נערות צעירות. הם היו מזייפים ימי צילום כדי שהנערות יחשבו שיש להן הזדמנות להפוך לדוגמניות, היו נותנים להן אלכוהול וסמים, וכשהתחילה ההשפעה שלהם הם היו מצלמים אותן בעירום, גם בווידיאו, ואז משתמשים בקלטות כדי לסחוט אותן שיישארו בבתים. פחות או יותר כל גבר עשיר וחזק בלוס אנג'לס היה ברשימת האורחים של המסיבות במיני-אחוזות האלה, וקיבל הזדמנות 'לבלות זמן' עם הנערות. 'לבלות זמן' היה שם קוד לסקס". סגינור אף העידה שהיא עצמה נפלה קורבן – אחד מחבריו של אביה סימם ואנס אותה.
כאמור, גם מדיסון הייתה אחת מהמרואיינות ב"הסודות של פלייבוי", והיא תיארה את החיים באחוזה כ"דומים לכת", ואת היחס של הפנר אליה כמו יחס אל "חיית מחמד". "כולנו עברנו גזלייטינג וציפו מאיתנו לחשוב שהוא ממש בחור טוב ונחמד", אמרה אז. "בתקופה שלי באחוזה הייתי מבודדת מהעולם. היה לנו עוצר והיינו חייבות להיות בבית לפני 9:00 בערב. לא רצו שנביא הביתה חברים וגם לא ממש נתנו לנו לצאת, אלא אם זה היה למשפחה בחגים. כשגרתי שם פחדתי לעזוב".
מדיסון התייחסה בדבריה גם לסירוב הגורף של הפנר להשתמש בקונדומים – עניין שעליו דיברו בראיונות גם נשים אחרות. הן ציינו גם את התפרצותה של מגפת כלמידיה באחוזה. "זה היה מגעיל שהוא לא רצה להשתמש בקונדומים", אמרה מדיסון ב"הסודות של פלייבוי". "הסקס איתו היה מכני ורובוטי. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא הציע לי סמים, וכשאמרתי לו שאני לא עושה סמים, הוא ענה: 'גם אני בדרך כלל לא, אבל בשנות ה-70 קראנו להם מפשקי ירכיים'".
ומדיסון לא הייתה האקסית היחידה של הפנר שחשפה פרטים קשים עליו לאחר מותו. קריסטל תיארה את עצמה "שטופת מוח" בספר שכתבה על חייה לצדו, וסונדרה תיאודור – שהכירה את איש העסקים כשהייתה בת 19 והוא בן 50, והפכה לאחת מבנות הזוג שלו – אמרה עליו: "הוא כמו ערפד, הוא מצץ את החיים מכל הנשים הצעירות האלה במשך עשורים. ראיתי בו את השטן". תיאודור תיארה גם מקרה שבו תפסה את הפנר בעיצומו של אקט מיני עם הכלב שלהם; היא סיפרה כי הוא הסביר ש"גם לכלבים יש צרכים".
לאחר פרסום העדויות הצהירו האנשים מאחורי קבוצת PLBY - שבבעלותה המגזין – שהם תומכים בנשים ומזועזעים ממה ששמעו, והרחיקו את עצמם מהפנר ככל האפשר. הסלוגן שלהם השתנה מ"בידור לגברים" ל"עונג לכולם", והם מייצרים בין השאר חומרי סיכה, פריטי אופנה וביוטי ומשחקים. עוד טענה אז הקבוצה כי נשים הן 80% מהעובדות בחברה, וכן כי 40% מהדירקטוריון – נשים. עם זאת, אם תקליקו על העמוד שנקרא "הנהגה" באתר הרשמי של הקבוצה, תראו שיש דברים שעדיין לא השתנו. בראש העמוד מופיעות תמונות של חברי צוות ההנהלה משלבים ידיים ומחייכים – וכולם גברים לבנים ומבוגרים.
"רציחות הפלייבוי" ישודר ממחר (שישי, 3 במאי) בערוץ דיסקברי+ ב-yes