"בסוף אני חוזרת הביתה, מדליקה נטפליקס ורואה 'חברים'", סיפרה בשבוע שעבר קולגה במשרד. וכמו במשחק חברה שלא הבנו לגמרי את המטרה שלו, כל אחד מאיתנו, כעשרה עובדים שנעים על הציר שבין מ"מעודכן" ל"כל כך מעודכן שלא בכבוד שלו להשתמש במילה 'מעודכן'" הודינו בשרשרת וידויים שגם אנחנו צופים ב"חברים". בין אם נשב מולה כשתשודר במרתון סוף השבוע הקבוע שלה בערוץ קומדי סנטרל, נצרוך אותה אקטיבית בשירותי ה-VOD, נזרים אותה בנטפליקס או נצפה בה אונליין בצורה לא לגמרי חוקית - כולנו נראה "חברים". כולנו וכולכם, כי בואו. למרות ובגלל השפע הטלוויזיוני שזמין לצופה הישראלי בצורה הכי חוקית והכי נוחה שאי פעם הוצעה לו, ולמרות שעל פניו מעולם לא היה יותר מה לראות - אתם עדיין רואים "חברים".
זו לא רק נוסטלגיית הניינטיז. זה לא רק אפקט הבאזפיד שממהר להתרפק על מוצרי עבר בגלל האסתטיקה הייחודית שלהם (כל כך הרבה מעילים חומים נלבשו ב"חברים", זה משהו). זה לא משהו שהמצאנו בשביל ללחוץ לכם בכוח על הרגשות הנוסטלגיים, כי בשביל נוסטלגיה צריך גם איזשהו פרק זמן שבו התופעה לא תתרחש. דרוש איזה עשור בלי מכנסי פדלפון ושרשראות צ'וקר כדי שיקום דור חדש ויתעלף מהם. בהיבט הזה, חברים היא מוצר טלוויזיוני חריג: מעולם לא הייתה לה הפוגה כזו.
תסתכלו עלינו, תראו אותם
"חברים" היא גם אנומליה טלוויזיונית כלכלית. סדרה שכבר קרוב ל-15 שנים לא הופקו לה פרקים חדשים (ואין כוונה להפיק כאלה בקרוב), ועדיין משודרת אול אובר בהצלחה רבה. היא אחת הסדרות החזקות בשירותי ה-VOD של הוט ואחת הסדרות הנצפות ביותר של ערוץ קומדי סנטרל; בארבע השנים האחרונות שילמה נטפליקס כ-30 מיליון דולרים בשנה עבור הזכות להיות ספקית התוכן המקוונת היחידה שמזרימה את הסדרה למנוייה. לפני כשבועיים - ולאור כוונתה של חברת טיים וורנר, בעלת זכויות ההפצה של הסדרה, להשיק שירות סטרימינג משלה - עלה הסכום ל-80 מיליון, וגם זה לא בתמורה לבלעדיות. בתחילה דובר אפילו על 100 מיליון, אבל כנראה שבכל זאת יש גבול.
עסקת ה-80 מיליון גרמה לגבות להתרומם בעולם וגם ב"הארץ", אבל וורנר יודעת מה היא עושה. הפופולריות ש"חברים" זכתה לה בזמן אמת (מלבד עונתה הראשונה, הסדרה הייתה תמיד אחת מחמש הסדרות הנצפות ביותר בארצות הברית, והושיבה מול המסך כמות קבועה של כ-20 מיליון צופים בכל שבוע) הפכה אותה למוצר סינדיקציה מבוקש עוד בזמן שידורה. כלומר, רשתות וערוצים בינלאומיים יכלו לרכוש את זכויות השידור לפרקי עבר שלה גם אם לא שידרו בעצמם את הפרקים החדשים באופן שבועי, מוסד טלוויזיוני שאנחנו קוראים לו בחיבה "להיטחן בשידורים החוזרים". הערוץ האמריקאי Nic At Nite, רשת בת של ניקולודיאון שמתמחה בשידורים חוזרים לסיטקומים קלאסיים, שילם לוורנר בשנת 2005 כחצי מיליון דולר *לפרק* תמורת הזכות לשדר את "חברים" בשעות צפיית השיא של הערוץ; וורנר מצדה קיבלה מהם גם את ההכנסות מהפרסומות ששודרו במהלך הפרקים. על פי ההערכות בזמנו, העסקה הזו הכניסה לוורנר כ-944 מיליון דולר, אבל היו בטוחים ש-Nic At Nite לא היו חותמים עליה אם היא לא הייתה שווה גם להם.
בישראל שודרו שמונה עונותיה הראשונות של הסדרה בערוץ 3 של הכבלים, שהפך בראשית שנות האלפיים ל-HOT 3. חברות הכבלים היו אז אפיק השידור היחיד לסדרות של וורנר (בהן גם "אי. אר", "הסופרנוס", "דוסון קריק", "הבית הלבן" ו"בנות גילמור") הודות לעסקה שעלתה להן 11 מיליון דולר בשנה. ב-2003 העלתה וורנר את תעריפי ההפצה, העסקה בוטלה וכל הסדרות של וורנר ירדו בבת אחת מהאוויר. הן החלו לטפטף בחזרה לשידור בגופים ישראליים שונים, בהם ערוצי הסדרות של yes, ערוץ 10 ואפילו זכייניות ערוץ 2 המנוח: עונות הסיום של "חברים" שודרו בקשת בשנים 2004 ו-2005. זאת במקביל לשידורים החוזרים של כל העונות בערוץ ההודי "סטאר וורלד" (שהיה אז חלק מחבילת הבסיס למנויי הכבלים) ולמרות שמארזי DVD של העונות הללו נמכרו או הושכרו בספריות הווידאו. למרות האפיקים החלופיים האלה, "חברים" עדיין הייתה סדרת הרכש הנצפית ביותר בערוצי הברודקאסט (יו נואו, כשאלה עוד שידרו סדרות בשעות צפיית השיא), וגרפה בקשת רייטינג ממוצע של יותר מ-20%.
אולם אחרי השידורים הראשוניים, קשת ויתרה על הזכוית לשידורים חוזרים, ו"חברים" חזרה למקום שהיום נראה לנו טבעי מתמיד - ערוצי הסדרות הקומיות. כל עונותיה שודרו במשך תקופות שונות (שלעתים גם הייתה ביניהן חפיפה) בערוץ ביפ של HOT ובערוץ yes Comedy בלווין. השנים האלה, מאז 2007 בערך ועד ימינו אנו, על כך שלא משנה איזה יום היום ומה השעה, תמיד יהיה מי שישדר איפשהו פרק של "חברים" - זה המקור שלה. מארזי ה-DVD וכן ההורדות הפיראטיות הפכו את "חברים" גם לסדרה מאוד ניידת - היא נסעה עם חיילים לבסיסים צבאיים והפכה לצפיית חובה בסופי שבוע או בערבים, במגורים. מטיילים צעירים לקחו איתם דיסקים ועליהם פרקי הסדרה לטיול שאחרי הצבא, וגם היום תוכלו למצוא, ולא בעמל רב, עונות שלמות של "חברים" בגסטהאוסים ברחבי הודו או בהוסטלים בדרום אמריקה. "חברים" הפכה למכנה משותף טלוויזיוני ישראלי, לשפה משותפת של ילידי שנות ה-70 וה-80 שחוו אותה בנערותם ובבחרותם, וכמובן שבקרב ילידי שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות האלפיים, שיתקשו להכיר מציאות טלוויזיונית בלי שידורים תכופים של הסדרה.
מי כאן באמת סדרה על כלום
והיא עדיין כאן, כאמור. "חברים" ממשיכה לעורר אלפי דיונים אינטרנטיים ומהווה מקור לעשרות כתבות שמבקשות לאבחן תופעות תרבותיות רחבות יותר. הביטויים שהנחילה לצופיה ומעריציה עדיין שגורים, והמעריצים הנ"ל פעילים מתמיד. ב-2015, למשל, הושק באנגליה FriendsFest, כנס באורך שבוע למעריצי הסדרה. האטרקציה העיקרית בו היא תפאורות ששוחזרו בדיוק רב ומאפשרות למבקרים להצטלם בהעתק דירתן של מוניקה ורייצ'ל או ב"סנטרל פרק". בשנתו הראשונה אזלו הכרטיסים ל-FriendsFest תוך יממה; בשנים העוקבות הוא הפך לאירוע גדול וארוך יותר, וכן לאופרציה נודדת שמאפשרת לחברופילים מרחבי המדינה להשתתף בחוויה הנוסטלגית.
ההצלחה בת זמננו של "חברים" ניכרת גם אצלנו: בסקר שערכנו לאחרונה ביקשנו מכם לבחור את הדמות הטלוויזיונית האהובה עליכם בכל הזמנים. התואר הלך לג'ואי טריביאני, והנה סוד סודי מאחורי הקלעים: הפער לא היה קטן.
אבל הצלחתה של "חברים" לא תלויה רק בנוכחות התמידית שלה בחיינו. גם משום שהייתה הצלחה ענקית בזמן אמת, וגם משום שצופים צעירים, אלה שמעולם לא נאלצו להמתין שבוע לפרק חדש (שלא לומר ארבעה וחמישה חודשי פגרה בין עונות) - מכירים ואוהבים אותה. אולי אפילו אובססיביים אליה כמו אחיהם הגדולים, כמו הקולגות המבוגרים שלהם וכמו הוריהם. "חברים" גידלה פה דור, מה שנקרא, ויש מצב לא רע שתגדל עוד אחד בשנים הקרובות. אבל למה, בעצם? איך "חברים" קיבלה מאה במבחן הזמן בעוד "סיינפלד", למשל, מקבלת בו 75 בקושי?
ההשוואה ל"סיינפלד" לא הוגנת אך בלתי נמנעת. שתי הסדרות הן תוצרים מובהקים של אותה התקופה, וביחד הן היו הסיטקומים המצליחים והמדוברים ביותר של NBC. אבל הדיבור הזה, אותה תכונה חמקמקה שלוכדת את רוח הזמן, הוא מה שהפיל את "סיינפלד" ורומם את "חברים". "סיינפלד" הייתה הניינטיז בבקבוק, בקפסולה. היא הכתיבה סדרי יום כמעט כשם שהושפעה מהם. היא הייתה כל כך חדה ומדויקת לפרק הזמן בו שודרה, שרגעים ספורים אחריו היא נראתה קצת לא רלוונטית.
"סיינפלד" הייתה סדרה על זמן (שנות ה-90) ומקום (אמריקה הלבנה והבורגנית), אבל כשאלה חלפו מהעולם והטעם התרבותי השתנה, היא לא נראתה מדויקת יותר, אלא וינטג'ית. נישתית מדי. "חברים", לעומתה, הייתה באמת סדרה על כלום. היא כאילו התרחשה באותן הנסיבות של "סיינפלד" אבל הייתה כל כך מנותקת מהזמן ומהמקום, כל כך מיושנת כבר בזמן שידורה (בטח נוכח "סיינפלד" ואבחנותיה חסרות הרחמים על בני דור ה-X), שלא היה לה לאן להזדקן. היא תמיד הייתה כבר קצת פיפטיזית, קצת סיטקום קלאסי עם אנשים נחמדים שקורות להם הרפתקאות חסרות חשיבות. היא לא רצתה לשקף את המצב האנושי, אלא לעשות שמח - ועל הרצון הזה עוד לא אבד הכלח. זאת אומרת, תמיד תהיה לו דרישה. תמיד נרצה עוד מהנחמה הזו שטלוויזיה יכולה לספק, אבל ממש לא בטוח שנרצה מישהו שיטיף לנו ויעליב אותנו. בשביל זה יש לנו את החיים עצמם.
המזל הגדול ביותר של "חברים", אם כך, היה הטיימינג שלה. אני יודע שבדיוק אמרתי שהיא סדרה על-זמנית, אבל תישארו איתי רגע, זה תיכף יסתדר. הסדרה החלה את שידורה כשטלוויזיה הייתה מלכת המדיה, ובמשך שידורה היא הייתה הכתר שהמלכה הזו חבשה - מה שכולם ראו. בעודה באוויר, היא כבר החלה לתכנן את המורשת שלה, ושרטטה רשת ענפה ורווחית של שידורים חוזרים בשלל גופים ובשלל מדינות, וההיצע הזה הוא זה שיצר את הביקוש. כיוון שבניינטיז "חברים" הייתה בכל מקום, לא יכולנו להתחיל את שנות האלפיים בלי שתמשיך להיות בכל מקום. והכלמקומיות שלה זלגה, עם השינויים בהפצת המידע והמדיה, לעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. רוצים ערוצי נישה עם תוכן קומי מוכר ואהוב? אין בעיה, קבלו את "חברים". רוצים לראות עם המשפחה משהו באינטרנט שכולם מכירים ולא יסבך אתכם עכשיו שעה בסשן דיונים? אין בעיה, הנה "חברים". רוצים לשבור את הקרח באירוע של העבודה? דברו על "חברים". האוניברסליות בתוכן הסדרה, בשילוב עם הנכונות שלה להיות משודרת בכל מקום שיאות לשדר אותה הפכו את "חברים" לאימפריה. למונוליט טלוויזיוני שבונים סביבו לוחות שידור גם שנים קדימה.
ובליבה, כאמור, "חברים" היא סדרה חמודה נורא. היא פיל-גוד. היא תמיד מעניקה לגיבוריה את הסוף הטוב, תמיד מוליכה אותה בתלם, מתגמלת אותם כספית ורגשית גם כשהם לא מרוויחים את זה בשום צורה. ובמקביל, היא שנונה ואלגנטית כמו קומדיה של אודרי הפבורן משנות ה-30. הקצב שלה תמיד יעיל, ולגיבוריה תמיד יש איזו שנינה או מחווה גופנית שהם יכולים לשלוף, שיסמנו לצופים שעכשיו מותר וצריך לצחוק. גם מי שמעולם לא צפה בסיטקום קלאסי יבין אותה מיד, והבייסיקיות שלה איננה תכונה שלילית. "סיינפלד" הייתה חולצת הקפלים המופרזת - התופעה הקומית שנשלפה משום מקום, שהשרתה על צופיה אי נעימות אבל שדיברה מאוד לאניני הטעם. "חברים", לעומתה, היא טי-שירט שחורה: שום דבר בה לא מסעיר, אבל במובן הכלכלי, הטלוויזיני, הקומי, תמיד אפשר לבנות עליה.
עד מתי ספטמבר 94'
האם הגיע הזמן שנתגבר על "חברים"? כן ולא. כן משום שכמה אפשר, וכי כל מוצר מדהים בבינוניותו שיש לו כזה מונופול על התודעה שלנו הוא רעיל מטבעו. אבל דווקא הבינוניות של "חברים" הופכת אותה למשהו שיהיה קשה שבעתיים להתנער ממנו. זו לא תהיה פרידה ממאהב, זו תהיה פרידה מהורה, זו תהיה עזיבה של הבית. להפסיק להתרגש מ"חברים" זה צעד מפחיד, אבל כזה גם שבלתי נמנע שיקרה לנו מתישהו, ואולי עדיף שיקרה בהקדם. לא משום שהיא רעה, אלא משום שתקופה ארוכה היא פינקה אותנו, הרגילה אותנו לטיפול המסור בה עד שהפכנו לצופים לא סקרנים.
אנחנו מדברים יפה-יפה על תור הזהב של הטלוויזיה ואיזה כיף שיש מגוון רחב כל כך של סדרות, אבל הנה, עובדה, בסוף כולנו מצביעים לג'ואי טריביאני. לא באמת התקדמנו. קיבלנו את סלקום tv ו-makoTV, את פרטנר ונטפליקס ואמזון - וחזרנו בסוף לסדרה מערוץ 3, בציר ספטמבר 1994. וזה מובן. מבחר הוא דבר מלחיץ, משתק כמעט. יש המון מה לראות - מאיפה מתחילים בכלל? איך יודעים מה טוב, איפה מחפשים? כמה רואים לפני שמפסיקים, איך מספיקים להשלים את הכל בזמן? העמידה על המקפצה המטאפורית שמול בריכה התוכן היא מפחידה, אבל כל עוד אנחנו חוזרים ל"חברים" זה כאילו מעולם לא קפצנו.