אחרי שהסתיימה הקרנת הבכורה של העונה החדשה של "השוטרים" ניגשה הקולגה שני כהן ליפתח קליין והציעה לו להצטרף אליה ואל חברי צוות אחרים ליציאה משותפת. "שני אמרה לי, 'אתה לא בא איתנו?', ואני עניתי, 'האמת היא שהיה לי מספיק מאנשים להיום, סלחי לי'", מספר קליין, "אז כולם יצאו ואני הלכתי הביתה ונרדמתי בקלות".
למרות שהוא אחד השחקנים העסוקים בתעשייה ושם מוכר בכל בית, כבר הרבה שנים שקליין מצליח לשמור על הפרדה ברורה בין המקצוע החשוף לבין מדורי הרכילות ואינו מרבה להגיע לאירועים מתוקשרים. "אין לי את המסוגלות, חשיפה מלחיצה אותי. גם הריאיון הזה מלחיץ אותי", הוא אומר בחיוך, "זה עושה לי חרדה. יש כאלה שמסוגלים להיות שם כל הזמן ואני משתאה מול היכולת הזאת, זה מקסים בעיניי, אבל אני צריך את הפינה שלי. אנחנו גרים בצפון תל אביב, מנותקים מהכל, ואני צריך את זה, אחרת אני מאבד את הסנטר שלי. גם פרמיירות נורא מלחיצות אותי. אולי אני צריך לצאת מעצמי יותר, כי כשאני כבר מגיע אני נהנה מתשומת הלב, נהנה לפגוש, להכיר, אני יוצא משם מלא בהשראה וזה פותח הזדמנויות, אבל לפני כן אני בסבל. אני לא יודע לעשות את זה, מה ללבוש, ואתה לא יכול לבוא עם הכפכפים מהבית".
למה? זה יהיה אייטם.
"כן, אה? אף אחד לא רוצה את האייטם הזה, 'תראו אותו, הגיע ישר מהטיול עם הכלב'".
עכשיו אני אוהב אותך יותר
קליין הוא הגבר שכולם אוהבים לאהוב. הוא משדר קוליות ללא מאמץ, ורבע שעה לתוך השיחה שלנו מתקרב אל השולחן שלנו זוג מבוגר ומתנצל על ההפרעה. "אני חייבת להגיד שאתה מדהים", אומרת האישה, "הדבר האחרון שלך שראינו היה 'ילדים ביער', אבל גם בעוד דברים שראינו היית נהדר". קליין מחייך, משתף את בני הזוג בסיבות שלא תהיה עונה שנייה לסדרה, וכשהשניים נפרדים ממנו בחיוך שבע רצון והתרגשות הוא פונה אליי בחיוך משועשע ואומר, "תכננתי את זה, שילמתי להם מראש שיבואו".
יש מקרים כאלה, אתה יודע.
"באמת פעם ישבתי עם מישהי שהזמינה לעצמה פפראצי".
אתה לא הזמנת אף פעם?
"אין, רציתי, לא היה לי טלפון של צלם".
למזלך היום כבר לא צריך צלם, מעלים הכל לבד לרשתות החברתיות. איך אתה מסתדר שם?
"די חלש. יש ימים שאני פתאום יכול להעלות דברים וליהנות מזה, ואז אני נסוג וחושב שהחיים שלי משעממים ואין לי מה להעלות. הרשתות נהיו דבר מדהים מצד אחד, אבל מצד שני זה הפך למשטר טוטליטרי ממש. אם קרה משהו נורא אז מיד כולם חייבים להעלות פוסט ולהביע את דעתם, וביום העצמאות כולם חייבים לצלם את עצמם עם דגל. אני לא יכול לסבול את החובה להתייצב. אם לא תתייצב, יסתכלו עליך – 'מה, אתה לא חלק מהחבר'ה? מה, אתה לא מפרגן לנועה קירל על האירוויזיון?'".
יש גם ציפיה שתשמיע עמדה פוליטית. אתה חושש להביע את עמדתך?
"לא. שכל אחד יילחם על מה שחשוב לו. אני הולך להפגנות. צילמנו את 'השוטרים' מיד אחרי הבחירות, ובדרך חזרה מנהריה נסענו במיניבוס והייתה שיחה על בן גביר, ואז הנהג יצא עליי, 'אתם התל-אביבים, אתם לא יודעים כלום מהחיים שלכם. הוא יבוא ויעשה סדר'. התחלתי להתווכח איתו, וכשירדתי מהרכב הוא אמר לי, 'תהיה בריא', ואני אמרתי לו, 'תהיה בריא', כששנינו מתכוונים בלב לבדיוק ההפך. חזרתי הביתה וזה לא עזב אותי, לא יכולתי לשחרר את זה, הרגשתי כל כך לא טוב עם הוויכוח הזה במשך שלושה ימים, עד שהוא הסיע אותנו שוב. כשפגשתי אותו אמרתי לו, 'תשמע, אני לא מפסיק לחשוב על זה מאז, ואני רוצה לבקש סליחה'. והוא אומר לי, 'למה? טוב מאוד, כל אחד אומר את הדעה שלו'. אמרתי לו, 'לא, אין שום סיבה שאני אהיה בריב איתך, אתה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותך, שנינו רבים על דעות של אנשים אחרים שמשתמשים בנו'. כשבאתי לרדת, הוא אמר לי, 'תמיד אהבתי אותך ועכשיו אני אוהב אותך יותר'".
איזה כיף לשמוע סיפור כזה.
"זה בעיניי המסר של כל הדבר הזה. אני לא יכול לסבול שמלכלכים על חרדים ואני לא יכול לסבול את האלימות. יש הרבה שימוש באזרחים, בלי שאנחנו בכלל מודעים לזה. הדבר המרכזי שחייב להוביל את המדינה הזאת זה 'חיה ותן לחיות', ואם לא ישמרו על זה בכל האמצעים ויעגנו את זה בחוק, יהיה אסון".
זה היה תפקיד בן זונה
מאז שהתפרסם כשחקן מתחיל בגיל 26 בסדרה האייקונית "טירונות", קליין התבגר למדינה מול העיניים. "היה לי מזל שהדבר הראשון שעשיתי היה 'טירונות', כל המדינה ראתה את זה וביום אחד נהייתי סופר-מפורסם", הוא אומר. "זה היה תפקיד בן זונה. עד היום זוכרים לי את זה".
קוראים לך עדיין גידי?
"כל הזמן. כן. זוכרים לי את הסצנה שגידי הורג את האבא, באים ואומרים לי, 'אני לא יכול לשכוח את זה'".
לעולם המשחק הוא הגיע במקרה, כשנבחר במהלך לימודיו בתיכון לתפקיד הראשי בהצגת בית הספר. "אף אחד מהמשפחה שלי הוא לא שחקן או אומן, הגעתי למקצוע הזה כמו מישהו שהכה בו ברק. היה לי ברור שאני אלך ללמוד בבית הספר הכי טוב למשחק ושאני אהיה בטופ של המקצוע הזה", הוא אומר, "אולי זה יהיר, אבל ככה החזקתי מעצמי. במקביל, תמיד רובצת מתחת השאלה אם אני לא שוגה באשליות ובעצם אין לי את זה. זה קיים כל הזמן, אבל כשאני נכנס לפגישה אני חייב להאמין שאני האדם הכי נכון לתפקיד. אני חושב שאין ברירה, אם אתה נכנס לחדר ואתה לא אומר, 'אני הבן אדם הנכון ביותר לדבר הזה', אין סיכוי שמישהו אחר יחשוב ככה".
בימים אלה הוא מככב בעונה השנייה של הסדרה המצליחה "השוטרים" (ימי שלישי, קשת 12), המבוססת על פרשת השוטרים הנוקמים מ-2006. קליין מצטרף לסדרה בדמותו של דניאל, בתפקיד שנתפר במיוחד למידותיו. "האמת שהיה לי סיפור עם 'השוטרים'", הוא משתף. "כשנתקלתי בסיפור האמיתי שעליו מבוססת הסדרה חשבתי שזה רעיון מדהים לסדרה, אבל באותה התקופה לא האמנתי בעצמי שאני באמת יכול, ועזבתי את זה. אחרי כמה שנים הסוכנת שלי חיברה אותי לעוד כותב, התחלנו לכתוב את זה וקיבלנו תקציב לפיתוח, ואז גילינו שקשת כבר עושים סדרה על הסיפור הזה ושהם בשלב הרבה יותר מתקדם. אני מבסוט שהיוצרים שעשו את זה הם אנשים מוכשרים, מקסימים, צנועים ומהממים, והעובדה שהם כתבו לי את התפקיד הזה לעונה השנייה זו ממש סגירת מעגל יפה".
זה מרגש שתפקיד נכתב במיוחד בשבילך.
"איזה חמודים הם, אה? רק בדיעבד ידעתי שזה נכתב בשבילי, זה לא נאמר לי. עשיתי מבחן התאמה עם שני כהן, ומההתחלה היו חיבור וכימיה מאוד טובים".
גם כשהתפקיד מיועד לך וגם עם רזומה כמו שלך, עדיין עושים אודישנים?
"כל הזמן. מבחן התאמה זו הזדמנות להרגיש את הכימיה עם השחקנים וגם עם הבמאי, זה לגיטימי ומובן. יש קרדיט שנצבר לטובתך, אבל אתה עדיין צריך להרוויח את מקומך בכל פעם מחדש".
מפחד להידחף
ואז, לפני עשור בערך, הרגיש קליין פתאום שנמאס לו. "הטריף אותי שאין מנוחה על זרי הדפנה, ובאיזשהו שלב, בשיא ההצלחה לכאורה, לא יכולתי יותר", הוא מספר. "עברתי משבר מול המקצוע וכמעט עזבתי אותו. נסעתי לארה"ב ללמד קורס על הצגות יחיד באוניברסיטת פלורידה, וכשחזרתי עשיתי שינוי גדול מאוד בתפיסה שלי את המקצוע הזה. הלכתי לביים הצגה בדימונה, ובהפסקות הייתי יוצא ומדבר עם החבר'ה מהשיכונים. שאלתי אותם, 'הייתם בתוך התיאטרון?', והם אמרו, 'לא, אף פעם לא נכנסנו'. לא הבנתי איך זה יכול להיות, והזמנתי אותם להיכנס ולראות חזרה. שם הבנתי שזה מה שמעניין אותי. הלכתי לנהל תיאטרון קטן בקריית שמונה כי היה לי חשוב לחבר, שלא תהיה ההזרה הזאת, שאנשים לא ירגישו שהתיאטרון הוא נטע זר בעיר שלא שייך להם. זו הייתה ממש שליחות. רוב האנשים ראו פעם אחת בחיים שלהם הצגה באיזה תרבות יום א' בצבא, הם לא סבלו את זה, וזה כל הזיכרון שלהם מתיאטרון".
היום, נוסף על התפקיד בטלוויזיה, הוא עסוק גם בכתיבה ובגיוס כספים לשני תסריטים. "אין דבר שאני אוהב יותר מלשחק ולהיות על סט, ובמקביל אני מחפש גם את המקום שלי לכתוב, לביים, להפיק", הוא אומר. "אני מפוצץ ברעיונות, אבל רעיונות לא מפרנסים, על רעיונות רק מוציאים כסף".
קולנוע? זה הכיוון?
"היום הטלוויזיה היא אומנות, 'יורשים' זה מאסטרפיס, זה שייקספיר. אבל הקולנוע תמיד נחשב הדובדבן שעל הקצפת. אני כותב ורוצה לעשות בעצמי סרטים ואני אעשה אותם ראס בן אמו, גם אם יהיו לי 100 שקל אני אצלם את הסרט. אני לא מחכה יותר. אני עדיין קצת מתאושש מאבל על סרט גדול שהיה אמור להצטלם בגרמניה שאני יזמתי וכתבתי. נתתי את כל כולי, עבדתי על זה תשע שנים, וממש כשזה עמד לקרות זה התפוצץ".
איך מתגברים על פיצוץ כזה?
"נסעתי להודו, להתנקות מהטלטלה, מהכעס ומהאכזבה. הצלחתי, חזרתי משוחרר מזה, אבל אני עדיין מלקק את הפצעים ומנסה להבין איך מגייסים כוחות להמשיך ולדחוף לדברים אחרים".
נסעת לבד?
"הייתי לבד בחודש הזה, כמו אחרי צבא, עם תרמיל. יום אחד חזרתי לגסטהאוס אחרי שהייתי כל היום לבד, וכשעמדתי לעלות לחדר ראיתי חבורה של בני 20 יושבים. התחלתי לעלות לחדר שלי, ואז אמרתי לעצמי, 'לא, אני לא הולך עכשיו להיות שוב לבד, אני לא מסוגל', ועשיתי אחורה פנה, התגברתי על הבושה ואמרתי להם, 'אפשר לגלגל מכם סיגריה?'. הפסקתי לעשן לפני 15 שנה, עישנתי רק בשביל שיהיה לי איך לשבת ועם מי לדבר. זה לא בא לי טבעי, זה דורש ממני להתגבר על מחסומים של בושה".
הייתי מניחה שהם יתלהבו שיפתח קליין מתיישב איתם.
"צריך לשבור את המחסום של ההתחלה. אני מתבייש, אני צריך ממש לעשות מאמץ להתגבר. לא נעים לי, אני מפחד להידחף, אני מפחד להידחות. יש אנשים שזה מאוד טבעי להם לגשת וללחוץ יד, לי לא היה אף פעם. הייתי צריך ללמד את עצמי לעשות את זה".
אין לך את מי להאשים, רק את עצמך
בשנה האחרונה חגג קליין 50, אבל הוא לא עושה מזה עניין גדול. "כששאלו אותי לפני עשור אם יש לי משבר גיל ה-40, עניתי, 'כן, קניתי ג'יפ', ולא הבנתי שהמשבר הזה הולך להימשך עשר שנים ושהוא יטלטל את עולמי. עזבתי את כל העבודות שלי, שירי ואני נפרדנו, השינוי היה אדיר. עכשיו אני מסתכל על זה בפרספקטיבה, אני מתעסק בגיל מבחינה יצירתית אבל אני חי מאוד בטוב ובשלום עם עצמי".
יש בך פחד לאבד את טייטל "החתיך"?
"לא. לא נראה לי שמישהו מתעסק בזה, שאני מעניין מישהו בנושא הזה".
הרשה לי לחלוק עליך.
"זה היה נעים כשאמרו עליי את זה, כי לא גדלתי עם איזה ביטחון עצמי, אבל היום, מה אכפת לי? אני לא מהגברים שמבלים כל היום בחדר כושר ומנסים להיות בני 20. על הזין שלי, אני יושב בבית על הכורסה הנוחה שלי ואני לא מרגיש שאני צריך להיות חלק מהעולם של הילדים".
לקליין שלושה ילדים (12, 21, 24) מבת זוגו ב-27 השנים האחרונות, התסריטאית, הסופרת ובתו של שלמה ארצי, שירי ארצי. הם הכירו כשהיו בני 23, בהיותם סטודנטים בירושלים, הוא למשחק והיא לקולנוע. את הזוגיות שלהם ניהלו מאז ומעולם בסדר הנכון להם ולא לפי הספר: הם הביאו לעולם שלושה ילדים, נישאו רק כעבור 17 שנות זוגיות ולפני חמש שנים נפרדו – כדי לחזור מקבלים ואוהבים יותר.
אתה חושב שהמשבר שלכם קשור לעובדה שהכרתם בגיל כל כך צעיר?
"לא, זה לא הגיע ממקום של 'חסרה לי תקופת הרווקות'. צריך להגיע למקום מאוד נמוך בשביל להגיע לפרידה, וחבל. אולי זו הייתה החלטה טובה להגיד, 'קצת שבענו, בוא ניקח פסק זמן'. אבל יש הרבה פחדים ושדים שמקיפים את הדבר הזה, מוצדקים ולא מוצדקים. מה שכן, זה בהחלט היה בשביל שירי ובשבילי מקום של מפגש מחודש עם עצמנו. כל אחד גילה דברים על עצמו, עם עצמו".
מה גילית?
"אני חושב שהרבה פעמים בתוך זוגיות נכנסים למצב של תלות הדדית, ונקודת ההתייחסות העיקרית שלך היא בת הזוג, אנחנו המראות אחד של השני. ואז מתחילים להילחם על הדימוי שנהיה לי, ויש האשמות, כעסים ומלחמות, 'אני לא רוצה להיות מה שאת חושבת שאני', 'אני לא אוהבת את התפקיד שנתת לי'. מאז ומתמיד נתתי המון משקל לדעה של שירי, מתוך הערכה מאוד גדולה, ופתאום זה הייתי אני לבד ואין לך את מי להאשים, רק את עצמך, וזה היה גילוי אדיר".
מה הכוונה?
"הרבה גברים חווים את עצמם בתור מעין שליח מבצע. אתה מקבל משימות בקשר לילדים, אבל אתה לא מחליט באמת. ופתאום לבד אתה מחליט, אתה קובע, אתה אחראי, והזמן עם הילדים היה קדוש. זה היה משמעותי ושוויוני".
לפרידה הייתה גם משמעות בשדה היצירה של בני הזוג, והיא הולידה את ההצגה "ערב שקופיות" של קליין ואת הספר "סיפורים מן הפרידה" של ארצי. "הדבר הכי טוב שיצא מהפרידה הוא הספר ששירי כתבה. זה שימח אותי יותר מכל תפקיד שהייתי מקבל לעצמי, זה ממש הישג ענק".
איך זה לחיות בבית שיש בו שני אומנים?
"פעם שירי כתבה ל-HOT ואני שיחקתי המון ב-yes, והייתה מלחמה בבית אם יהיה לנו HOT או yes. זה מטורף, מלחמת עולם למי מגיע שיהיה את הדבר שלו. במקום לשים על זה עוד 200 שקל ושיהיה גם וגם, היה לנו 'מי יותר חשוב'. זה דימוי מצחיק לדינמיקה של שניים שעסוקים בהגשמה העצמית שלהם".
אחרי שנה וחצי בנפרד חזרתם. איך זה קרה?
"יש לנו באמת חיבור מאוד מאוד חזק. היינו צריכים את הזמן הזה בנפרד, אבל היה לנו ברור שזה לא סופי ושיש לנו מזל. חזרנו ממקום אחר, עם ההבנה שהסתדרנו גם בנפרד ושאנחנו פה מבחירה – אז בוא לא נשבור את הביצים אחד לשני".
ואיך זה היום?
"משתדלים להיות ערניים. אין לי איזה טיפ, אני לא איזה גורו. זה לא שלא גולשים שוב לדפוסים ישנים, זה כן קורה, אבל עם הרבה יותר מודעות. בסוף הכל היה תוצאה של משבר אמצע החיים, וזה עדיין מה שהכי מעניין אותי להתעסק בו עכשיו. לעזוב את הכל, לבעוט, להתחיל מחדש ולסלול דרך חדשה מהרבה בחינות. עשיתי המון שינויים בחיים שלי, אני חי חיים הרבה יותר רוחניים היום. הרוחניות שלי היא לא יהודית, אני לא מהשחקנים שנפגשים ולומדים תורה. במקצוע שלי צריך לשמור על עצמך במצב כשיר נפשית, רוחנית וגופנית".
הגשמתם חלום להרבה מאוד ילדים שההורים שלהם נפרדו.
"וואלה, כן, הצליח לנו. הילדים היו מדהימים בתקופה הזאת, הם כל כך מתעתעים בכמה שהם בוגרים. אני לומד מהם המון".
אתה הפכת לאבא בגיל 26, אתה מדמיין את הבן שלך הופך לאבא בעוד שנה–שנתיים?
"אה, אפרת, תירגעי ומהר".
למה בעצם שירי ואתה החלטתם להתחתן אחרי 17 שנה של זוגיות?
"שיחקתי בסרט 'למלא את החלל' ונכנסתי עמוק לתוך העולם הדתי. חשבתי שזה העולם הכי מגניב בעולם, הפכתי להיות מאוד רוחני, וגם סבתא שלה מאוד רצתה שנתחתן כדת וכדין, ואז אמרתי, 'יאללה, בוא נעשה את זה'. זו הייתה חתונה בהפתעה לכבוד יום ההולדת ה-40 שלה, שירי לא ידעה כלום, זה היה מטורף. ארגנתי הכל מאחורי גבה, בידיעה ובתקווה שהיא תגיד כן".
ובתקווה שתקלע לשמלה.
"קניתי שמלת וינטג', קלעתי לשמלה, לנעליים, לתחתונים ולחזייה. הכל חיכה בארון וזה היה וואו".
מה זה אומר, שהסרט חיבר אותך לדת?
"היינו שומעים בבית כל היום מזמורים חרדיים, הייתי הולך עם כיפה, חשבתי שזה סקסי. עד שקיבלתי את 'אמא ואבאז', ועבר לי. עברתי לצד השני, כל הבית דיבר באוחצ'ית".
ואז עברת לגברים.
"כן, בדיוק. אני טוטלי", הוא צוחק. "אלה היו פרויקטים טוטליים שהייתי צריך לעשות דרך כדי להגיע אליהם, לא כמו שוטר, שאני שולף אותו מהשרוול".
זה כבר בילט אין. עכשיו אתה ב"השוטרים", ב"ילדים ביער" הייתי שוטר, שיחקת בסרט "השוטר" ובסדרה "השוטר הטוב".
"תראי איזה טייפקאסט. בסוף אני אקח את זה לחיים, אתנדב למג"ב".
אולי תהיה פנסיונר במשמר האזרחי.
"בול. אסתובב בשכונה, אבקש מהשכנים לא להרעיש".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: אייל חג'בי | שיער ואיפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי