הדרך הכי טובה לסכם את פועלו של אילן פלד עד כה היא באמצעות ציטוטים מהסדרות שלו. אחרי עשרים שנות טלוויזיה אתם מכירים היטב את הפרצוף שלו, אבל את השאגות המפורסמות שלו אתם בטח מכירים יותר. זה התחיל במערכון שהפגיש בין אישה ערבייה לילדה יהודית, שם למדנו את הביטוי "שלוקלוקים" ואת המשפט החשוב "בדרך כלל אני לובשת ורודים, היום אני לובשת שחורים ". ב-2003 הגיעה "אחד העם 1", סדרה שאיש לא באמת צפה בה בזמן אמת, ואיכשהו הפכה למאגר בלתי נדלה של ציטוטים, מ"אני שנה מעוברת, שנה דגים - שנה שור", "יפית!", "מה חדש בארץ, כבר חתמו הסכם שלום?" ואינספור התייחסויות לקצח ואביזריו.
המורה לימונה הפכה ב-2005 לדמות ששום פרק של "גור ואוח" לא יהיה שלם בלעדיה; המערכונים הפארודיים ל"מה נסגר" ששידורם החל ב-2013 הציגו בפני העולם את הפלא המטורלל ששמו "אוקראינה מולטי טאלנט" (ואת יעל פוליאקוב בחליפת שומן ואיפור גוף שוקולדי); ודנית זמרת החתונות מהפרסומת לברנפלקס ב-2015 גידלה פה דור שלם שיגיד "חרפת רעב", "לא, תסתמי קצת" ו"אמביאנט" פחות או יותר עד מותו. להקת "ארבע" מהמערכונים ב"ארץ נהדרת" הציגה אותנו בפני "את חייבת לשכב איתו", ו"דגים וציפורים החלו לרחף"; בשנה שעברה הצטרפה אליהן ליאורה מוגרבי, טבחית חובבת שהופיעה לראשונה ב"מה הדיבור" בטלוויזיה החינוכית, והכניסה לחיינו משפטי מפתח כמו "עם סכין גלילית אני מפלטת" ו"בוקר אחד -". ויש לי עוד, אבל נראה לי שהנקודה עברה.
אל שרשרת הדמויות הללו מצטרפת השבוע לילי, מדריכת הטיולים מהסדרה "בר מצווה", שעולה לשידור היום ב-makoTV. "בר מצווה", שכתבו פלד וגל אוחובסקי, ביים איתן פוקס והפיקה חברת Black Pills, מספרת על זוג גייז שמגיעים לישראל כדי לחגוג בר מצווה לבנם, אנג'ל/ינה. בישראל הם פוגשים את לילי, בגילומו של פלד, ואם להסתמך על נסיון העבר, אפשר להתנבא ולומר שהגאגים והציטוטים שלה עוד ימצאו את הדרך לפנתאון הדברים שתגידו לחברים שלכם גם בעוד עשור.
מעבר לעובדה שמדובר בשרשרת מעוררת התפעלות של הצלחות, הדבר האחד שבאמת מאפיין את הקריירה הטלוויזיונית של פלד הוא כמה שהיא לא מובנת מאליה. הוא הרי נמנע באדיקות מראיונות יח"צ ומאירועים מתוקשרים, רק לעתים רחוקות תמצאו אותו בצילומי פפראצי, וגם אלה, כנראה, עלו לצלם בבריאותו. פלד שומר על שקט תעשייתי שהיה יכול לחסל תדמיות וקריירות, אבל זה לא קורה לו, והגיחות שלו לטלוויזיה עדיין נחשבות לאירוע משמח. אלה לא קאמבקים ממוחזרים אלא שיבות מבורכות, התרחשויות שמחכים להן.
בדיחה פרטית של יוצר אחד וחצי מיליון אוהביו
זה כמעט לא טבעי, אבל מאז שנת 2000 פלד מצליח להיות האנומליה של הטלוויזיה הישראלית, מותג ותיק ויציב שאף אחד לא טורח, לכאורה, לתחזק. אבל העבודה שלו לא באמת מסתכמת בהגעה לסט כשהוא זוכר את השורות. בכל ראיון עם קולגה שלו, יציין הקולגה הנ"ל שפלד מדקדק בכל פרט חזותי בסדרה, מבחירת התלבושות ועד לעיצוב השיער. הוא מצלם את הסצנות שלו כשהוא כבר עמוק בתוך איזו מערבולת משחק ג'ים קארי-ית, מתוכה הוא חי ונושם את הדמות. שחקן טוטאלי שמסוגל לחרוג מהתסריט ולאלתר שורות חדשות ומבריקות, שנשמעות אורגניות להפליא. אם אתה הבמאי או התסריטאי והתעצבנת מהמעורבות הזאת שלו - חבל. כלומר, חבל בשבילך כי זה סימן שלא הבנת את האילן פלד אקספריינס, וכנראה שגם לא תבין ובאופן כללי אתה מבזבז לעצמך ולנו את הזמן.
אני משתמש בכוונה במילה "לנו" משום שברבות השנים, הדמויות שפלד הביא למסך הטלוויזיה יצרו קהילת מעריצים הולכת וגדלה. מי שלא צפה בשידורים הראשונים של "אחד העם 1" נחשף למירי פסקל בווי.או.די או בעמוד הפייסבוק שלה. מי שפספס את לימונה, התמכר לנוכחות הפלדית במערכונים שביצע עם יעל פוליאקוב לערוץ 1 או בקליפ המחווה ללהקות הצבאיות בכיכובם של חברי "ארץ נהדרת". למרות שחובבי אילן פלד לא נהנים מאספקה שוטפת של חומרים חדשים, הקאצ'פרייזים שהוא הפיק והדימויים שהוא יצר כבר הפכו לקאלט, וליצירות קאלט יש איזה כוח פלאי להמשיך ולהזין את עצמן גם בתנאי רעב, ועוד למשוך אליהן מעריצים פוטנציאליים.
שהרי זה מה שמרשים באמת בסיפור של אילן פלד: האופן העדין אך אסרטיבי בו הוא אילף את קהל הצופים הישראלי, והדריך אותם לקבל ולאהוב את היצירות הכמעט אטומות שלו. מירי פסקל היא לא משהו שאמור היה להצליח, ועובדה שההצלחה הזו לא משוחזרת. אין כפילי פלד בתרבות הישראלית וכנראה שגם לא יהיו, כי את מה שהוא עושה, אילן פלד עושה בקנאות דתית כמעט. הדמויות שלו לא נעלמות אחרי שהסדרות שלהן מסתיימות משום שהן-הן החיים שלו. אנחנו לא מכירים את אילן פלד, האדם האמיתי, ועבורנו מירי פסקל ודנית זמרת החתונות הן הפרפורמנס של החיים. פשוטו כמשמעו, כן? אנחנו לא יודעים איפה הן מתחילות ופלד נגמר, אם יש בכלל גבול כזה.
אולי בגלל זה ניתן גם לראות מוטיבים שחוזרים בהופעות שלו: הנשים החזקות והעוזרים הנרפים שלהן, מעשי הנוכלות והתמרון שיוצאים משליטה, הפארודיות המוזיקליות ששואבות השראה מעשורים קודמים וההצגה המחפצנת של גברים חתיכים שתפקידם כמעט תמיד מסתכם בצעדה מאחורי פלד בתחתוני טנגה. פלד מציע לצופיו שקיעה מוחלטת בעולם שלם, שגבולותיו וחוקיו מובנים לו, ליוצר, אבל לאו דווקא לנו. מבחינתנו הכל יכול לקרות בכל רגע, אבל לפלד זה ממש ברור. לפעמים נראה שהוא רק מחכה שנדביק את הקצב ונלמד כבר את השפה הטלוויזיונית הסדורה שלו. אבל לא, עשרים שנה עברו, כאמור, ואנחנו עדיין מתפעלים מהיופי והשכלול של השפה הזו, שבו זמנית נראית לנו זרה, אבל גם מה-זה מובנת. זו בדיחה פרטית, רק כזו שחולקים אותה יוצר אחד - וחצי מיליון אוהביו.
מי עשה "פורח" בטלוויזיה לפני מירי פסקל?
פלד מדבר מהאזור הלא מודע של הנפש הטלוויזיונית בישראל, וזה אזור שעד היום נאבק על הלגיטימיות שלו. ובמילים פחות פלצניות: מה היה לנו לפני מירי ולימונה? כן, לא מעט ניסיונות לטלוויזיה אוונגרדית, ועוד יותר ניסיונות לתוכן טלוויזיוני מסחרי ורווחי, אבל אף פעם לא שידוך הולם בין השניים. לפני "אחד העם 1", מי עשה פורח בטלוויזיה? מי דיבר בלשון הזאת, יצר את הדימויים הקוויריים האלה, והשתולל ככה על המסך? זה הבליח פה ושם במערכונים של דוד ותקווה ב"רק בישראל" (שקיבלו אחר כך טייק מתון וגבה מצח ב"שידורי המהפכה"), הופיע לרגע בגרסת הסיטקום הקלאסית ב"ג'וני", אבל בדברי הימים של הטלוויזיה בישראל, "פאן" יהיה מושג שולי במיוחד. כי לט'ס פייס איט: הטלוויזיה בישראל באה לבאס. אם חושבים על סדרות הדרמה ותוכניות הריאליטי הנצפות כרגע בישראל - "כמה רחוק", "בשבילה גיבורים עפים", "בייבי בום", "משחקי השף" וכו' - וחושבים על הנימה שלהן, על האופן בו הן מתמרנות את הצופה להרגיש, מבינים שכולן רוצות לרגש. כולן רוצות לעורר הזדהות. אפילו משדרי אקטואליה נגועים בזה: אם סיימת מהדורה של "החדשות" בלי לבכות פעם אחת, כנראה שהיית בטלפון.
ולא שהרגש הזה לא קיים בתוכניות של פלד כמו שלפחות על פני השטח, הוא לא העיקר. הוא לא הנקודה שממשיכים שוב ושוב לגרות אותה בתקווה שתיכף תרגישו משהו. אנחנו מתענגים על הכשלונות של עופרה מלהקת "ארבע", צוהלים מול האלימות הלא-לגמרי-עצורה של ליאורה מוגרבי, ומתפעלים מהכוראוגרפיה במערכוני "מה נסגר". אבל אנחנו חווים את קשת הרגשות החיוביים האלה בידיעה שהנפילה תיכף תגיע. כי בתוך העטיפה האטרקטיבית, מתחת לדרז'ה המתוק של השירים ושמלות הנצנצים, העולם שפלד מציג הוא עולם רגשי מובס ושחוק. הדמויות שלו תמיד עייפות מהחרא שהחיים מטיחים בהן, והן רוצות יותר. חולמות הוליווד ומתעוררות בקריית אונו. הן מרמות ומשקרות, הורסות קשרים ופוצעות את היקרים להן מכל (עד היום כואב לנו על ראובן מ"אחד העם 1"), בשביל הזכות לעמוד פעם אחת מתחת לאור הזרקורים ולחוש התמסרות מוחלטת.
במהות, אלה בכלל לא קומדיות, אלא טרגדיות - סיפורי נפילתן ונפילתן של נשים גדולות מהחיים, שרוצות להתעשר, להתאהב או להצליח. והמפלה הזו תמיד תגיע מידיה של הגיבורה עצמה, בעקבות המעשים שלה ובגלל החמדנות שלה. ופלד הרי לא מתנגד לחמדנות, אנחנו רואים איך הוא חומד עוד - עוד בגדים יפים, עוד טקסטים מצחיקים, עוד בחורים יפים שילכו מאחוריו וינופפו בעלי דקל - אבל הוא גם יודע שכל צחוק שמכבד את עצמו יסתיים בבכי. האמת הסוערת והמדכאת שמתחת לפני השטח היא, עבורי, האפיל האמיתי שלו.
על פניו, אילן פלד לא עובד בשבילכם, אבל בעצם הוא לגמרי כן. לא רק שהוא סלל את הדרך לתרבות הטראש הקלילה והלא מזלזלת שנוצרת בישראל בשנים האחרונות - מ"איטגירלז" והטורטלים עד סטטיק ובן אל והיי סקול פסטיגל - הוא גם מצליח להמשיך וליצור תוכן מובחן וייחודי, ובאופן מובהק מכך: תוכן שהוא עצמו אוהב. לא נמאס לו, כשם שלא נמאס לחובביו לשמוע את "חתולה שחורה" בפעם המיליון.
כל פרקי "בר מצווה" זמינים לצפייה ב-makoTV