בחורף שעבר, בלילות הנורבגים הקרים, כשפרקים של "נינג'ה ישראל" חיממו את מיטתו של יניב כהן דרך מסך המחשב, נזרעה במוחו המחשבה שגם הוא יכול לקפץ מעל מכשולים. אמנם כהן אינו מטפס מקצועי או ספורטאי אולימפי - אלא משהו אחר לגמרי - רקדן, כוריאוגרף, אדם של ביטוי אמנותי, זו לרגע לא נראתה לו כמו סיבה לא להזמין טיסה לארץ.
מה קשור רקדן לנינג'ה?
"סוג הגוף שלי תמיד היה חזק ונתפסתי כרקדן גברי, שיכול להרים ולעשות דברים בצורה מסיבית", הוא מסביר, "לעולם המחול הגעתי מהכושר, הייתי מדריך כושר בצבא. אני עדיין שונה מהמתחרים האחרים, אולי תראו את זה במתיחות ובגמישות שלי, אבל בסוף אני עולה על המסלול כמו כולם".
ולא מפחד ליפול?
"התאמנתי הרבה, במיוחד בטיפוס, אבל פחדתי ליפול ממתקנים שאי אפשר להתאמן לקראתם. מבחינת כוח הגעתי לרמה שאני לא מפחד יותר. הגוף שלי הפתיע את עצמו. יש לי תחושה שבסוף החוויה הזו, תמצא את דרכה לעבודת מחול".
"הייתי קורא 'מעריב לנוער' ומרגיש שיש ילדים עם חיים שונים משלי"
לפני שזה יקרה, אנחנו נראה אותו בטלוויזיה. בפרק הפתיחה של העונה השנייה של "נינג'ה ישראל" (שבת הקרובה, אחרי החדשות) יניב ייחשף כאחד המתמודדים יוצאי הדופן בתחרות. לא רק שהוא מבוגר משאר המשתתפים, בן 41, הוא גם מגיע מעולם אחרי לגמרי: מרכז סצנת המחול של אוסלו, שם הוא מתגורר שנים רבות, מתפרנס מריקוד ומהוראה, מחזיק בתואר המכובד "פרופסור למחול" ואפילו רגיל למבטים שמזהים אותו ברחוב הנורבגי. "גם אני וגם גרושתי, קמילה, שהיא פרימה בלרינה, די ידועים כאן. קמילה יותר מפורסמת ממני, אפילו הייתה עליה כאן הגדרה בתשחץ", הוא צוחק.
אנחנו משוחחים בטלפון בשעה בה יניב מחכה בשדה תעופה, הרגע נחת מפסטיבל מחול נורבגי והוא בדרך לצפון המדינה, לעבוד עם שותפה על מופע חדש. בעוד ישראלים אחרים שחיים בחו"ל נוהגים לשלב אנגלית או לשכוח מילים בעברית, אצל יניב הכל מאוד ישראלי. המילים, החיבור לתרבות, הקשר עם המשפחה בקריית גת. אפילו הבת הנורבגית שלו, לוביא בת השבע, מדברת לדבריו עברית שוטפת ורואה תכניות טלוויזיה מהארץ.
לישראל הוא מקפיד להגיע לכאן כמה פעמים בשנה, מעביר כאן סדנאות מקצועיות ומעלה את הופעותיו בפסטיבלים מקומיים, מה שמעורר אנחה אירונית: אילו היה נשאר לרקוד בישראל, כנראה לא היה מגיע להישגים המקצועיים הללו. "אני אגיד את זה לא הכי חיובי כלפי ישראל, אבל אם לא הייתי עוזב, היה לי קשה לעשות את מה שאני עושה, ולנהל חיי משפחה נורמלים אחרי גיל 30. כאן לרקדנים יש מעמד כמו עורכי דין, אבל בארץ רקדן זה לא מקצוע".
מי אשם בזה?
"הכל עניין של סדרי עדיפויות ומנטליות, השאלה איפה משקיעים את הכסף. ישראל קשה לספורטאים ולרקדנים ולכל מי שעוסק באמנות, אין תמיכה מהמוסדות וחבל, כי יש אמנים מעולים. באמנות התמיכה היא הכי נמוכה שיש, יותר מספורט אפילו".
כשחופרים קצת בסיפור חייו, מגלים כי ישראל גם שטופה בלא מעט צער אישי עבורו. הוא נולד כבן זקונים, אחרי שלושה אחים גדולים, אביו היה בעל מפעל עץ בקריית גת ואמו עסקה בסיעוד. "גדלתי בפריפריה, הוריי נולדו במרוקו, התחלנו במעמד כלכלי נמוך אבל התחזקנו עם השנים. לא הרגשתי שחסר לי שום דבר כילד, אבל הייתי קורא 'מעריב לנוער' ומרגיש שיש ילדים עם חיים שונים משלי. גם לא יכולתי לחשוב על ריקוד מקצועי עד אחרי הצבא, מי ידע על זה בכלל. לא היה אינטרנט כמו היום, שמחבר ילדים אל העולם".
ורצית לרקוד? היית בילי אליוט?
"תמיד הייתי טוב בלזוז ולא נמשכתי לדברים המאוד גבריים. מצד אחד הייתי ילד מאוד ספורטיבי, מצד שני, העדפתי לשחק גומי עם הבנות ולא כדורגל עם הבנים. בעיקר הייתי ילד מרחף, עם הפרעת קשב, לא עשיתי שום דבר בצורה רצינית".
"אין בי חרטה שהאחים שלי מתו. אני מודה על כל יום שהם היו בחיים שלי"
כשיניב היה בן 11, אסון היכה את המשפחה כשאחיו, יוסי, נהרג בעת טירונות לצנחנים. "אני לא רוצה להכנס לנסיבות של מה קרה בדיוק, אבל זו הייתה מהלומה כבד מאוד. אבל כבד על כל המשפחה, שהשפיע על הילדות שלי".
מה אתה זוכר מזה?
"אני זוכר שאסור היה לעשות דברים. במשך שנה היינו באבל. אסור היה לראות טלוויזיה, להנות מהחיים. לא הפכתי לילד עצוב כשיוסי נהרג, חייתי במקביל. הייתי הכי קטן במשפחה ושמרו עלי מאוד. ההורים לא הרשו לי לישון אצל חברים, לנסוע למסיבות מחוץ לעיר, להצטרף לטיול באילת. אולי כילד כעסתי עליהם לפעמים אבל היום אני מבין שזה מתחים רגילים במשפחה, רק שאצלנו המוות היה נוכח יותר".
אף אחד לא יכול היה לצפות את הפרק הבא בחיי משפחת כהן. 12 שנים אחרי שאיבדו את יוסי, האח הבכור, עופר נהרג בהתרסקות של מטוס אזרחי. בשלב זה, יניב כבר היה בן 23, למד בבית הספר "בת דור" למחול, חי בתל אביב וניסה להגשים את עצמו כשהשמיים, שוב, נפלו על המשפחה.
"עופר היה בן 37", הוא משחזר. "הוא נהרג בתאונת מטוס על חוף בית ינאי. הוא עבד כטייס במסוקים של המשטרה, אבל התאונה שנהרג בה הייתה תאונה אזרחית. נהרגו בתאונה גם בן דוד שלי, ועוד אבא ובן. עופר היה מאוד משמעותי בחיים שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, האח הגדול שהראה לי איך מכינים פסטה".
וטייס נערץ.
"היה בו משהו מעניין, הוא היה 'הטייס מקריית גת', בחור מאוד מרשים וגבוה עם עיניים כחולות ובהיר עור, אף אחד לא הבין את הקשר ביננו. אנשים היו מסתכלים עליו בגאווה אבל עפר היה אומר לי, אל תלך בדרך שלי, אל תהיה טייס. לפני שנהרג הוא רצה לשנות כיוון בחיים. הוא נרשם לקורס להכנת לחם בפריז, ולקח חופשה מהמשטרה והחליט לעשות את מה שהוא אוהב. אחר כך גיליתי שאני, למרות שהייתי האח הקטן שלו, הייתי ההשראה לחלק מזה. אנשים אמרו לי שהוא היה מדבר עלי בגאווה והערצה, כי אני רוקד וחי את החלום שלי".
ועופר נהרג לפני שהספיק להגשים את שלו.
"נכון. הוא כבר לא אפה לחם בפריז. זה אולי יישמע מוזר אבל השנה שבה עופר נהרג הייתה גם הכי טובה בחיים שלי. חטפתי חבטה חזקה כשאיבדנו אותו אבל מצד שני, זה שם את הריקוד ואת מה שאני רוצה לעשות בפול ווליום. בשנה הזו הבנתי סופית שזה מה שאני רוצה לעשות והתחלתי לרדוף אחרי החלום שלי. זה לא היה כי זה מה שעופר היה רוצה שאעשה אלא כי הוא רצה לעשות משהו בשביל עצמו, ואני רציתי לעשות משהו בשביל עצמי, והבנתי שהחיים יכולים להגמר בכל רגע. התחלתי להיות רציני, לישון מוקדם בלילה, להתאמן יותר טוב. ידעתי שאני צריך ללמוד עוד קצת, להיות יותר טוב לפני שאני מתחיל עם הקריירה שלי".
הטוויסט האכזרי הזה, שדרש ממשפחת כהן להתמודד עם אבדן כפול, השפיע על פילוסופיית החיים של יניב עד היום. "מוות הוא מאוד חלק מהחיים שלי. אני כל הזמן חושב, אוטומטית, על הלוויה של כל אדם שאני פוגש. אבל זה לא הופך אותי לעצוב. אני חושב שעוד כילד, אחרי המוות של יוסי, היה לי איזה משהו אופטימי עם המוות. לא הבנתי למה לא מכינים אותנו לזה, למה לא מדברים על זה בבית ספר. וכשעופר מת, כבר בדרך להלוויה, ידעתי שבכל רגע הכל יכול להגמר, שגם עכשיו וגם מחר מישהו מאיתנו יכול למות, ולכן אנחנו צריכים לחיות טוב יותר, להיות קרובים יותר למי שחי כרגע. מתברר שאחותי ואני הרגשנו אותו דבר, ואז הבנו שעשינו טעות כשהתאבלנו על יוסי כל כך הרבה זמן, במקום לחיות".
אז זה לא היה קשה יותר, בעצם?
"במובנים מסויימים הפעם השנייה הייתה לי פחות קשה. להורים שלי זה היה אחרת, הם עברו סדנת אימונים בחיים האלה, הם עברו תהליך עמוק וקשה יותר מאשר אחותי ואני. היום הם מצליחים לחיות, הם מדהימים, יש להם נכדים והם יודעים להתרכז במה שקיים ולא במה שיכול היה להיות. לי אין חרטה שהאחים שלי מתו. הייתי רוצה לפעמים לשתף את עופר ויוסי במה שקורה לי בחיים, אבל זה רצון אגואיסטי, זה לא באמת קשור אליהם ואם הם חיים או מתים. אני מודה על כל יום שהם היו בחיים שלי, שהכרתי אותם. אני מספר עליהם לבת שלי, לא מסתיר שהיו לי אחים שמתו. בנורבגיה זה מוזר, כי אתה לא מכיר כאן אנשים שאיבדו קרובים כמו בארץ. יש פה אנשים שאף פעם לא היו בבית עלמין. אני מרגיש שבארץ אנחנו סופגים את האבדן כל הזמן, ויש זה משהו שמכין אותך להתמודדות עם המוות כשהוא יגיע".
"התגרשתי, גידלתי זקן ארוך והייתי בחוסר וודאות לגבי מה יהיה עם החיים שלי"
אחרי הפרידה מעופר לקח ליניב עוד ארבע שנים לבסס את עצמו כרקדן מחוץ לישראל. עד אז, השתתף בהפקות של יסמין גודר וסהר עזימי ב"סוזן דלל", עבד כמדריך בחדר כושר, כמסגי'סט, רקד בהפקות תיאטרון - אבל עדיין, אסף שקל לשקל. "היו שנים שחיינו כמו כלבים בניסיון להתפרנס", הוא משחזר. "מצד אחד אתה מגשים את החלום וטס עם הלהקה לניו יורק, מצד שני על רוב הדברים האלה לא משלמים לך. פיזית, זה היה מטורף, כי אתה צריך לעבוד ולרקוד כל הזמן. אם ניקח אפילו את הדבר הכי מסחרי שיש, לרקוד בפסטיגל, אפילו זה לא משתלם כלכלית. לא משלמים על חזרות, נדרשים לעשות ארבע הופעות ביום וזה יוצא משהו כמו 240 שקל להופעה, זה גרושים".
איך כל זה מביא אותך מקרית גת לסקנדינביה?
"בגיל 27 יצאתי לעשות אודישן בדנמרק, התקבלתי לפרויקט וכשהוא נגמר, החלטתי לקחת את הזמן ולהשאר שם. היה לי תפקיד ראשי אז התחילו להכיר אותי, הגיעו הצעות ומאז עברו 14 שנה וגרתי בדנמרק, בלגיה, איסלנד, ונורבגיה. אני מאוד אוהב את האזור, את מזג האוויר. זה מזג אויר גרוע ואקזוטי באותה נשימה, כל נסיעה שלי לארץ לוקח לי חמישה ימים להתרגל למזג האוויר החם"
איך הסתגלת לקור?
"יש משפט בנורבגיה שמאוד מתאים לי, 'אין מזג אויר רע, יש בגדים לא טובים'. אני לא אוהב קור, אבל יש לי בגדים מעולים".
גם אם לנו הכל נראה כמו גוש קרח אחד, יניב מבהיר כי קיימות דקויות במקומות בהם התגורר. "בסקנדינביה לכל מדינה יש מנטליות אחרת. הכי התחברתי לאיסלנדים, הם סוג של ישראלים, זה הכי קרוב אלי. אבל בכל מקום יש דברים שצריך להתרגל אליהם. פה בנורבגיה מאוד נעים, מתייחסים אליך בכבוד, אין שנאת זרים, אבל יש קצת קור וקשה להתחבר לאנשים באמת לאורך זמן. החברים הכי טובים שלי זה ישראלי וצרפתייה, הזרים מתחברים אחד לשני וכולם מדברים אנגלית - לדבר נורבגית אני יודע רק שנתיים".
את כל זה הוא עשה לצד הפרימה בלרינה הנורבגית, קמילה ספידסו, אותה הכיר בהפקה הראשונה שלו בדנמרק והשניים הפכו מיידית לזוג. לפני שבע שנים, הגיעה לעולם בתם לוביא. "לוביא זה שם שהחלטנו עליו, סתם כי אהבנו את איך שהוא נשמע. אבל אז גילינו שיש לו משמעות בצרפתית, 'האחת שנאהבת'", הוא מספר ומתמוגג, "כמובן שלוביא רוקדת, זה יכולות שהיא קיבלה משנינו". לפני שנה, קמילה ויניב סיימו את סיפור האגדה שלהם, והחליטו להפרד.
למה הנישואים שלכם נגמרו?
"כי הם נגמרו", הוא נאנח, "בשלב מסויים החיים שלנו התנהלו במקביל אחד לשני, ולא אחד כלפי השני. כל אחד ראה את העתיד אחרת, וזה היה קשור גם בקריירות ובתכנון של התא המשפחתי. החלטנו באופן הדדי שעדיף שלא נהיה ביחד. הייתה לנו זוגיות מאוד טובה, וגם גירושים טובים, אבל קשים באותו הזמן. אי אפשר לנתק קשר של 14 שנה בלי שיהיה לך קשה. היום אנחנו גרים בשכנות, מגדלים את לוביא ביחד וכל מי שתהיה איתי תדע שקמילה היא חלק מהחיים שלי, עד שאני אמות".
הפרידה קשורה להחלטה שלך להתמודד בנינג'ה?
"לגמרי. הייתי בתקופה מוזרה כשקיבלתי את ההחלטה. בדיוק התגרשתי, גידלתי זקן ארוך והייתי בחוסר וודאות לגבי מה יהיה עם החיים שלי. פתאום החלטתי שאני מתכונן לנינג'ה וזה שינה הכל - הורדתי את הזקן, התחלתי להתאמן בטירוף, הורדתי 5 קילו ממשקלי, נסעתי המון לארץ. אולי זה גם קשור למשבר גיל ה40 אבל אם אנשים אחרים נוסעים להודו - אני הגעתי לנינג'ה. הוצאתי הרבה כסף על הסיפור הזה, אבל זה יצא שווה".
היום, הוא מדווח שהתרגל לסטטוס הסינגל וגם מצליח להנות ממנו. "עברתי לדירה חדשה באוסלו, והחלטתי שיהיה בה קיר ללוביא שהיא יכולה לקשקש עליו כמה שהיא רוצה. זה מאוד מנוגד לעיצוב הסקנדינבי אבל זה יצא ממש יפה ואמנותי. אני נהנה מהחיים שלי כרווק, יוצא הרבה, חי את החיים. אני גם מאוד נהנה מהאבהות החד הורית, זה יכול להיות קשה לפעמים אבל גם יש לי את הבת שלי לעצמי. לוביא, קמילה ואני עדיין נפגשים פעם בשבוע לארוחה, או שאני לוקח את לוביא להופעות של קמילה. ואני גם נהנה להיות לבד".
אתה מרגיש שההורות בסקנדינביה שונה מישראל?
"זה קטע, יש פה כל מיני דברים שצריך להבין. לגדל ילד בתרבות שלא גדלת בה זה מוזר, אבל אני גם מרגיש לפעמים כמו בגן עדן. הבת שלי לומדת בכתה עם 22 תלמידים בבית ספר קטן עם שני מורים, זה 11 ילדים על כל מורה, כשאתה שומע מה קורה בארץ מבחינת חינוך זה הבדל מאוד גדול. הילדים בבית ספר הם מעורבים, כל ההורים ממדינות ומוצאים אחרים, קוראים לה 'כהן' אבל זה לא מפריע לאף אחד, אני מוצא את עצמי יושב במסיבות יום הולדת עם הורים טורקים וזה אחלה ונעים. כל כך רחוק כאן מההישרדות ישראלית, לפעמים אני צריך להרגיע את עצמי שזו המציאות ואיזה כיף שלוביא חיה חיים טובים. אולי ככה זה כשאתה גדל במקול שגדול מישראל פי 17, עם חצי מהאוכלוסיה".
שאלה לסיום - שמעתי שהיית מאמן הכושר של אסי עזר בגלגול קודם. סגרתם מעגל עכשיו?
"זה נכון, הייתי המאמן האישי של אסי לפני הרבה שנים, הוא בדיוק זכה בתחרות שהפרס היה להנחות ב'אקזיט', הוא היה בא עם סיפורים מצחיקים מהצילומים, כל העסק היה בחיתולים. אני זוכר שהוא תמיד היה מלא תשוקה למה שהוא הולך לעשות, גם אם לא הבינו אותו, ועכשיו למרות שלא היינו בקשר כל השנים, יצא לנו לסגור מעגל. בבסיס שלו, אסי לא השתנה, הוא תמיד היה מקסים ומרשים. אולי עכשיו זה רק אסי על סטרואידים".