למיכל פוסמן ואמיר הירוש יש משפחה קטנה: כלבה בשם נינה וארבעה עוברים בני חמישה ימים כל אחד. הכלבה גרה איתם ברמת גן, העוברים – מחכים קפואים במעבדה להפשרה והיטמעות ברחם אמם, מה שאמור להסתיים בהריון מוצלח ולידה שמחה. "אנחנו קוראים להם להקת העוביז", מספר אמיר. "אחרי הדייט הראשון שלנו מיכל אמרה לחברה שאני אהיה האבא של הילדים שלה, אז בינתיים אני האבא של העוברים שלה".
העוברים נוצרו מחיבור בין זרעו של אמיר לביצית של תורמת מאוקראינה. "הרזרבה השחלתית שלי מאוד נמוכה. זה משהו גנטי. בגיל 35 כבר היו לי ביציות של אישה בת 41", אומרת מיכל, היום בת 39, כשהיא מסבירה מדוע נאלצה לוותר על היריון עם ביצית משלה.
זה מאוד יוצא דופן לדבר על תרומת ביצית. אין כמעט נשים שמעלות את זה לשיח הציבורי, למרות שברור שהרבה חוות את זה.
מיכל: "אולי כי נשים מפחדות שאם הן יספרו שאין להן ביציות אז הן כמו סחורה פגומה. בכלל, להביא ילדים נתפס בחברה כייעוד שלך ואנשים מרשים לעצמם לשאול, 'למה עדיין אין לך ילד?'. אם שואלים אותי, אני עונה את האמת, אם אתם רוצים לדעת – אז תתמודדו. כבר חשבתי לשים על עצמי סטיקר – 'רוצה, אבל לא מצליחה'".
"אחרי ההפלה הרגשתי פתטית. למה בכלל נתתי לעצמי לשמוח?"
בפרק הראשון של "MKR המטבח המנצח" (משודרת בערוץ קשת 12 בימים א'-ה' בשעה 21:00), השניים, שמתגוררים ברמת חן, מתחרים בסבב השני על תקן הזוג המגניב והשיקי שבא לבשל אוכל איטלקי, קצבי וסקסי. הם לא מחכים יותר מדי וכבר מספרים לנוכחים שהם במסע של טיפולי פוריות, ושופכים אור על הנושא המושתק הזה. הם אפילו נתנו למצלמות לתפוס אותם בתהליך הזרקת הורמונים, שבו אמיר מזריק למיכל. אבל בין ריזוטו לקרפצ'יו, מה שהם לא מספרים זה שאחרי ארבע שנים של טיפולי פוריות הם עברו לשלב תרומת הביצית. וגם שמיכל נכנסה להריון במהלך צילומי התכנית, באמצעות התרומה.
ההחלטה על דיסקרטיות התגלתה הפעם כנכונה כנראה, כי אותו היריון, למרבה הצער, הסתיים בהפלה לפני מספר חודשים. "בימי הצילום האחרונים לא שתיתי יין בגלל ההיריון. למרות שאני מאוד פתוחה בנוגע למה שעובר עליי, פתאום כל האמונות התפלות השפיעו ובחרתי לא לספר. אחרי ארבע שנים, סוף סוף זה קרה, אבל אמיר כל הזמן היה סקפטי ואמר שמוקדם מדי לשמוח. ובסוף באמת היה דימום והגענו לבית החולים. ראיתי כבר בעיניים של הרופאה שזה נגמר".
כמה זמן ההיריון הזה נמשך?
"תשעה שבועות. הדבר הכי חזק שאת מרגישה סביב הפלה כזו, הוא שאת פתטית, עלבון, על מה עפת? למה נתתי לעצמי לשמוח כשאני בהריון רק שמונה, תשעה שבועות? אבל לפחות אני יודעת שהתרומה יכולה להיקלט, מה שלא קרה קודם. ועוד מעט נתחיל עוד סבב".
טיפולי פוריות, במיוחד של ילד ראשון, מתרחשים בעיצומו של נצח ארוך ודומם. הזמן קופא, החיים הם רקע, אין משמעות לעבר או לעתיד, הימים נספרים לפי טמפרטורות הגוף ובדיקות האולטרסאונד, ופתאום מסתבר שעברה שנה. שנה וחצי, במקרה של כותבת שורות אלו, וארבע שאיבות בהרדמה מלאה, שהסתיימו בילדה אחת מצוינת במיוחד. בשביל מיכל, ארבע שאיבות זה בגדר דרגת מתחילים. היא ואמיר בסיפור הזה כבר ארבע שנים, במהלכן מיכל עברה לא פחות מ-17 תהליכים פולשניים של שאיבות ביצית, כל אחד מהם אחרי פרוטוקול של הזרקת הורמונים שנועדו להגביר את ייצור הביציות הטבעי של הגוף.
"כשאמיר ואני רק הכרנו נכנסתי להריון ספונטני שגם הוא נגמר בהפלה", משחזרת מיכל את תחילת המסע. "בגלל שנכנסתי להיריון מהר חשבתי שהכל יהיה סבבה בהמשך, אבל כשלא הצלחנו שוב ושוב, עשיתי בדיקות הורמונליות וכשהתוצאות הגיעו - חשכו עיניי. אני זוכרת את עצמי בוכה, מקופלת במיטה בתנוחת עובר, לא מאמינה למה שראיתי. פחדתי שאני לא אהיה אמא לעולם".
אבל הם לא ויתרו, עברו מרופא לרופא, ניסו למצות את המיטב מהביציות של מיכל - ונכשלו בכל פעם מחדש. גם העלויות הלכו והצטברו. "עשינו חישוב שהוצאנו עד היום, כולל הכל, קרוב לרבע מיליון שקל על הפריות", אומר אמיר.
"תרומת הביצית זה 40 אלף שקל, אבל זה רק חלק מהעניין", מפרטת מיכל. "היינו אצל רופאים פרטיים, החלפנו רופא בדרך, כי אמרו לנו על רופא שהוא קוסם והוא אכן העלים לנו את הכסף. הגעתי לרופא חדש שאמר לי, 'אם היית הבת שלי, הייתי אומר לך ללכת עכשיו לתרומת ביצית. אני לא רוצה לגרור אותך בבוץ של הטיפולים'. והוא צודק: זה בוץ. כל היום דוקרים אותך, מרדימים אותך ודוחפים לך מכשירים".
אבל לא הלכתם על זה מיד.
מיכל: "לא, עברתי עוד שנה של טיפולים, אבל אחרי הכישלון האחרון אמרתי לאמיר – זהו, הולכים לתרומה. מרגע שהחלטתי את זה, הרגשתי ש-50 קילו ירדו לי מהכתפיים. אחרי תקופה שלא עבדתי, חזרתי לעבוד וליהנות מהחיים והיום אני יודעת שזה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות".
איך זה עובד בעצם?
מיכל: "בוחרים מישהי מקטלוג ורק אם זה מתאים רואים תמונה שלה. הטיסו את הזרע של אמיר לאוקראינה, שם נעשתה ההפריה ואז החזירו את העוברים לכאן. אני לא רציתי לראות תמונה עדכנית של התורמת, ראיתי רק תמונת ילדות שלה. אמיר ראה את התמונה העדכנית ושאלתי אותו, 'היית עושה אותה?'".
אמיר: "איזו מין שאלה זו? איך אני יכול לענות על זה? אמרתי לה שהיא נראית לי חמודה ומקסימה ויפהפייה".
מיכל: "כל התהליך לקח אותי למקומות הכי לא הגיוניים, כמו שתהיה לי ילדה שבגיל 16 תכעס עליי ותגיד לי שאני בכלל לא אמא שלה. עכשיו אני מבינה שזה שטויות. ובכל זאת, לא היה קל. יום אחד בכיתי שאני רוצה ילדה עם האף שלי, מה ביקשתי? אבל בסוף הבנתי שהחיים יותר מורכבים מלחשוב למי הילד דומה".
מהרבה בחינות מיכל ואמיר קרובים עכשיו מתמיד להצלחה, אבל אחרי כל כך הרבה אכזבות, הם גם מפחדים לפתח ציפיות ולדמיין את הילד הממשי שיהיה להם. "בדיוק אתמול קיבלתי הודעה מחברה שסיפרה שהיא חלמה שאני בהיריון. אני אוהבת אותה מאוד, אבל דברים כאלה יכולים לעצבן, כי בבסיס שלי אני רוצה להקשיב לכל תחושת בטן של כל אדם, ומצד שני אני מקשיבה לשטויות האלה כבר ארבע שנים".
אמיר: "ארבע שנים שאנשים אומרים לה שזה יקרה כשהיא תירגע, וכל הדברים האלה שלא עוזרים בכלל".
מיכל: "כן, אומרים כל הזמן 'זה הכל בראש', 'את צריכה לנוח', 'טוסי עכשיו לתאילנד', כאילו באמת יש לי כסף לטוס לתאילנד מתי שאני רק רוצה".
אמיר: "אנשים באים עם היציאות הכי מוזרות - 'הבאתי לך יין מיוחד, הבאתי לך עורלה מברית'".
עורלה?
"כן! מישהו הביא לנו, וזה קבור בעציץ בחוץ. באמת הגיע הזמן לזרוק את זה. אני האדם האופטימי בעולם, אבל אין לי כוח לדברים האלה".
מיכל: "אפילו הלכתי לרב רנטגן. אמרתי לא יועיל לא יזיק, אבל יצאתי ממנו אכולת סרטים עוד יותר, את יודעת מה הוא אמר לי? שיהיה בסדר. יופי, בשביל זה נסעתי עד נתיבות. עשיתי דיקורים, רפלקסולוגיה, מה לא. מישהו אמר לי שאני צריכה לקבור את הטמפון שלי מתחת לעץ פרי והוא יקח ממני את האי פריון".
"אני אומר לה שהבחירה שלי היא קודם להיות איתה. הילדים יבואו"
הדבר היחיד שעזר למיכל, היא מספרת, הוא לשתף את החוויה שלה בתקווה לחזק נשים נוספות במצבה. היא התחילה לכתוב בלוג על טיפולי פוריות בשם "My Life, My Journey" ויש גם קבוצת וואטסאפ גדולה בהנהגתה. "לא הסכמתי להסתיר את זה", היא אומרת בנחרצות, "אני מאפרת במקצועי, אחרי החזרה של עובר לרחם אסור לי להרים דברים כבדים, ולא בא לי לשקר ולהגיד שכואב לי הגב ולבקש עזרה. למה אני צריכה להסתיר את התהליך שאני עוברת? הרי כולן מכירות את זה. תזרקי אבן באקראיות ותפגעי בטוח באישה שעוברת משהו עם פוריות, הפלות או בעיות כאלה. הגיע הזמן שנתחיל לדבר על זה".
אמיר, איך הגבת לחשיפה של מיכל?
"היה לי קשה עם זה בהתחלה, לא הייתי קורא את הפוסטים שלה ולא עושה לייקים, או שחיכיתי שבוע כדי לקרוא. אני יודע מה עובר עליה, אז לקרוא על זה בנוסף לכל, זה עוד יותר קשה. אני לא הכי שלם בעולם עם זה שכל הקרביים שלנו בחוץ, הביציות שלה והזרע שלי, אבל אני לא מסתתר ולא מתבייש כי זה אנחנו ולמדתי להכיל ולקבל".
ההתמודדות הזאת בטח מציפה עוד הרבה קשיים בזוגיות.
"יש ריבים לפעמים, אבל בימים האלה של ההורמונים שאני יודע שהיא עלולה להשתגע, אני אדיש יותר ולא מפתח ויכוחים. אני שואל אותה: 'מה להביא לך? מה לעשות? את רוצה קפה?' לא יותר מזה".
מיכל: "אלה ימים שאני יכולה להתחיל לבכות מזה שהמזגן לא מודלק. אז אמיר נהיה אופרטיבי".
אמיר: "אני צריך להיות פרקטי בזמנים כאלה. ולפעמים כל מה שצריך זה לדבר על הדברים ולא דווקא לעשות, אבל אני פחות דברן ממנה".
מיכל: "הוא מרגיע אותי. הוא אומר לי - 'אנחנו נהיה הורים, לא משנה מה'. לפעמים אני בוכה לו שיעזוב אותי ויקח אישה יותר פורייה".
אמיר: "ואז אני עונה שהבחירה שלי היא קודם כל להיות איתה. ילדים יבואו, מתרומה, מפונדקאית, הם יבואו. אני לא אומר את זה סתם להרגיע אותה: זה גם נכון. לא מעניין אותי משהו אחר ואני לא ממהר. כשהילד שלנו יגיע הוא יהיה, והוא יהיה שלנו וזהו".
אופציית האימוץ נמצאת על השולחן?
מיכל: "זה לא על הפרק כרגע".
אמיר: "יש לנו מספיק עוברים כדי לא לחשוב על זה".
מיכל: "אימוץ זה מעשה ערכי מהמדרגה הראשונה והלוואי שהייתה לי את האופציה לעשות את זה בשלב מסוים בחיים, אבל ויתרתי על הביציות שלי, עוד לא ויתרתי על היריון וגם לא על אמיר. בחרתי אותו, הוא אהבת חיי, למה שלא יהיה לי ילד בדמותו? בוא נעשה שימוש בזרע המצוין הזה".
הם נפגשו לפני חמש שנים, אחרי פלירטוט קל בפייסבוק והמלצה ממכרים משותפים שהיו בטוחים שהגיע הזמן שיכירו. שניהם היו גרושים ללא ילדים, מיכל עבדה כמאפרת ואמיר, שחקן לשעבר, הגשים את החלום להדריך טיולים. הוא הסתובב הרבה בעולם, בעיקר באיטליה. "היא התחילה איתי", הוא משוויץ ומיכל מרגיעה: "כולה הצעתי לך חברות בפייסבוק".
אמיר: "אולי אני תמים, אבל מבחינתי כשמישהי מציעה לך חברות בפייסבוק ושמעתי שהיא מתעניינת בי מחברה משותפת - זה נקרא להתחיל. אז הזמנתי אותה לכוסית".
מיכל: "יצאנו באותו ערב לשתות ולאכול, שנינו התענגנו על אוכל, והיה משהו שידעתי שזה זה. הייתי חמש שנים אחרי הגירושים, שהיו מלאות בהשתוללות והתרסקות ובנייה מחדש, ומציאת מי ומה אני. כבר הייתי בשלה לשלב הבא".
"אני הייתי קצת יותר אדיש ממנה", מבהיר אמיר. "הייתי נשוי ארבע שנים בקטע של 'אוקיי, צריך להתחתן אז מתחתנים', אבל זה היה קשר שבו ביטלתי את עצמי לחלוטין. אחרי הגירושים עברתי לפלורנטין כדי להיות רווק הולל אבל אז הגיעה מיכל, די מהר. היא נראתה לי סבבה אבל עדיין ראיתי את עצמי בתור מדריך טיולים שכובש את העולם".
מיכל: "הוא כל הזמן נסע בעולם והשאיר אותי כאן, ואני כבר ידעתי לאן אני מכוונת, רציתי ילדים, ורציתי לדעת שאני לא ריבאונד. אחרי שלושה חודשים שיצאנו, יום אחד הייתי חולה והוא לא מצא זמן לבוא לבקר אותי".
אמיר: "והיא הבינה שזה הזמן לאפס את הבחור".
אז עשית לו את השיחה?
מיכל: "אמרתי לו 'כיף לי איתך, אתה מדהים, אני נהנית אבל אני לא מוכנה להיות מספר שתיים ושלוש, אני רוצה להיות מספר אחת'".
אמיר: "נו, תגידי לה מה עניתי לך. אמרתי לה שאני נשאר. פתאום ראיתי שהדבר הזה בעצם תומך בי ומתחבר אלי, אז למה לא? לא ידעתי שככה אני מרגיש, עד לאותו רגע כשנפל לי האסימון".
"ואז אמרנו, בוא נעשה ילד", מיכל מחייכת.
שניכם הייתם נשואים כבר, לא פחדתם להתחתן שוב?
מיכל: "לא רצינו טקס, אז עשינו ברית זוגיות בעמותת 'משפחה חדשה', ומסיבת חתונה בשבת בצהריים. ארגנו את זה בעשרה ימים".
אמיר: "אבל היא התעקשה על טבעת, אז הרמתי לה הצעה מהממת באמסטרדם. את יודעת מה חברים שלנו אמרו כשהם שמעו שאנחנו ביחד? 'איכס! אתם כל כך מתאימים שזה מגעיל'".
"אי אפשר להצדיק מסעדה מבחינה כלכלית, אבל אנחנו סומכים על עצמנו"
דביקות רומנטית היא דווקא לא ממש הסטייל של משפחת פוסמן-הירוש. הם זוג קולי ונונשלנטי והחברות ביניהם נראית אותנטית ומהנה. מיכל, מאפרת ידועה בתעשיית הטלוויזיה והכלות, עבדה בעברה גם בעיצוב פנים ותוכן, ואף כתבה בלוג על חיי הרווקות שלה ב"סלונה". אמיר למד ב"בית צבי", אבל אחרי התנסות קצרה בפרינג' ובתאטרון ילדים נטש את תחום המשחק ("כי אני לא אוהב להתכלב"), ובשנים האחרונות חילק את זמנו בין הדרכת טיולים ועבודה במסעדת "בקאפיקו" הסיצליאנית בנווה צדק. חייהם הגיעו לתפנית כשהחליטו להקים ל"בקאפיקו" מסעדת בת במרכז תל אביב, "אספטה" (Aspetta), שפתיחתה הרשמית מתקיימת בסוף השבוע הזה. החוויה המשותפת ב-MKR - שם בינתיים חיים כהן ורותי ברודו עפו השבוע על ריזוטו הלברק שלהם - נועדה בעיקר למנף אותם כמסעדנים חדשים ונלהבים.
"התרגום של 'אפסטה' זה 'צפי לזה'", מסביר אמיר, "כשאת מתיישבת באיטליה במסעדה זה מה שהמלצר אומר לך. זה מתאים לנו כי כשיבואו אלינו לקוחות אני אגיד להם לחכות לזה. מיד נסגור להם את הפינה ונכין להם משהו לאכול. זו תהיה מסעדה שכונתית קטנה וחמודה".
מיכל: "זה היה חלום של שנינו לפתוח מקום משלנו. אנחנו אוהבים לארח אנשים ולדאוג להם, אני המאמא שאם מישהו חולה עושה לו תמיד סיר מרק. כאן אני אחראית על הקינוחים".
איך מצדיקים כלכלית פתיחת מסעדה היום?
אמיר: "עוד לא מצדיקים אבל סומכים על עצמנו, משקיעים מהלב והנשמה, נמצאים כאן כל היום, מבשלים בעצמנו, חוסכים עלויות".
מיכל: "אמיר הרזה שבעה קילו בחודש האחרון בגלל ההתרגשות של הפתיחה. אני מרגישה שאפילו שלא ילדתי עדיין - בעצם יש לנו ילד, המסעדה הזו. היא מלמדת אותנו על הזוגיות ועל היכולות שלנו, ואנחנו מאושרים שזה קרה".
אמיר: "אגב, אמיר עודה מהתכנית אולי יבוא לעבוד אצלנו".
ולעומת זאת - פתחתם חזית עם אלכס ואלכסה?
"כל הזוגות מאוד התחברו, אבל לכולם יש בעיה עם אלכס ואלכס", צוחק אמיר, "אלה, אין להם טאקט. אין אינטליגנציה רגשית, לא משנה מה תספר שעברת - הם יגידו שהם עברו משהו יותר גרוע".
מיכל: "בהתחלה חשבתי שאצל אלכסה זה חוסר בטחון ואובר אקטינג, הכל מוגזם ופייק אבל היא מאוד מחושבת, ומאוד יודעת מה היא עושה. וזה בא לי מקולקל, לא הגניב אותי בשום צורה. וגם באירוח שלהם היה זלזול, אבל את זה כבר תראו בתכנית".
צילום: רונן אקרמן | סטיילינג: רעות אופיר | איפור: דיתי מסר ל"סולו" במוצרי בובי בראון | שיער: גל בן ציון ל"סולו" | ע. סטיילינג: רותם שוורץ | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: מיכל- חולצה: סטייל פור רנט, ג'ינס: h&m, נעליים: אלדו, אמיר- חולצה קסטרו, לוק 2: מיכל- חולצת ג'ינס: זארה, חגורה: טופשופ , אמיר- חולצת ג'ינס – זארה, לוק 3: מיכל- ג'קט: טופשופ, ג'ינס: h&m, נעליים: אלדו, אמיר-חולצה מכופרת: זארה, ווסט: זארה, ג'ינס: קסטרו, לוק 4: מיכל- שמלה: אוסף פרטי, נעליים: אלדו, אמיר-חולצה מכופתרת: קסטרו, סריג לבן: קסטרו, ג'ינס: פול אנד בר, נעליים: אלדו, לוק 5: מיכל- סריג ורוד: ברשקה, מכנסיים אדומים: h&m, מגפיים: אלדו, אמיר- חולצה: ברשקה, מכנסיים: קסטרו, נעליים: אלדו.