המגה-להיט הראשון של בר צברי חיכה במגירה במשך ארבע שנים. הגיבור של "ג'וני" הוא "בחור אחראי, כל בוקר בשש ושלושים מחכה לרכבת, הוא לא מפחד משגרה שוחקת". בניגוד למה שאפשר לחשוב, השיר לא נכתב בתוך שגרה שוחקת, אלא הכי רחוק שאפשר משם – על חוף ברזילאי בעיירת הנופש מורו דה סאו פאולו. "קמתי בבוקר ואמרתי לבעלים של הפוסאדה 'אני חייב מחברת ועיפרון'. הלכתי לים עם כוס של אסאי, הסתכלתי שנייה על החיים שלי מהצד, על המסלול שעברתי, על הבחירות שלי. וככה התחלתי לכתוב. סיימתי אותו בחוף. זה קרה מהר".
אז הסיפור של ג'וני הוא בעצם הסיפור שלך?
"מאוד. כל יום, שש וחצי, מחכה לרכבת – זה מה שאני הייתי עושה. קם בבוקר ונוסע ברכבת מחדרה לעבודה בתל אביב".
למה ג'וני ולא בר?
"כי האיש הזה שקם כל יום בבוקר היה לי כבר זר. הייתי במקום אחר. החלטתי לא לעבוד בדברים שלא קשורים למה שאני אוהב, ולא משנה מה. גם אם אני מרוויח עשירית ממה שהרווחתי – אני לא עושה את זה יותר, נמאס לי. כבר לא יכולתי להיות האיש הזה, אז הייתי צריך לתת לו שם, וזה מה שצלצל לי".
כש"ג'וני" יצא ליוטיוב ולרדיו, ישראל נכנסה לסגר השני של הקורונה. זה היה בדיוק הזמן שבו הישראלים, כמו ג'וני, הרהרו על הבחירות שלהם בחיים. אבל את ההצלחה האדירה – מקום שני במצעד של גלגלצ ויותר מ-17 מיליון צפיות ביוטיוב עד היום – אי אפשר היה לתרגם להופעות.
חיכית ארבע שנים, לא יכולת להתאפק עוד כמה חודשים?
"אתה יודע, כשאתה עובד על משהו כל כך הרבה זמן, אתה כבר חייב ברמה האנרגטית לשחרר. עם הזמן גם הבנו שהקורונה זה לא איזה טורנדו שבא והולך להיעלם. זה חלק מהחיים שלנו והולך להישאר כאן. היו אנשים חזקים בתעשייה שאמרו לי לא להוציא, אבל בכל זאת החלטנו ללכת על זה".
בדיעבד, אתה חושב שזה היה תזמון טוב?
"זה היה התזמון המדויק ביותר. תראה מה קרה עם השיר, אתה יכול להתווכח עם הדבר הזה?".
ב"מה קרה" צברי לא מתכוון רק להאזנות ולצפיות, אלא גם לתגובות שהשיר גורף מאז הפך להמנון של הגשמה עצמית. "אמא אחת כתבה לי שהיא חולמת שנים ללמוד קונדיטוריה בבית ספר יוקרתי בחו"ל, אבל היא לא הצליחה לתת לזה מקום בגלל הילדים ובן הזוג", הוא מספר. "אחרי ששמעה את השיר היא אמרה לעצמה 'נגמר הסיפור', היא הולכת ללמוד. היא והמשפחה שלה העתיקו את החיים לשם. כשהיא אמרה לי את זה היה לי מחנק בגרון. זו פסגת ההצלחה מבחינתי, הרף הכי גבוה שאפשר לשאוף אליו בתור אמן, ולשם אני מכוון".
אז ו"עכשיו"
זו לא הפעם הראשונה שצברי מצליח לרגש את שומעיו. רגע הפריצה שלו התרחש ב-2012, כשהיה חייל בן 19 וביצע באודישן לתוכנית "אייל גולן קורא לך" את "עכשיו" – שיר שכתב לאור חיה שטרית, בת זוגו שנפטרה ממחלת הסרטן חמישה חודשים קודם לכן. "אור תלווה אותי לעד", הוא אומר, "זה חלק בלתי נפרד מהמהות שלי. פעם בשנה, ביום כיפור, אני מבקר אותה. אני מרגיש שהיא שומרת עליי ודואגת לי. אני ממש מרגיש השגחה".
הסיפור מאחורי השיר ריגש מאוד את השופטים והקהל.
"התעסקו בסיפור יותר מבתוכן. אבל אני משתדל להתעסק בדברים הטובים ולברך על הטוב. זה עבר בראש, אבל זה לא הוביל למשבר, כי בסוף זה באמת הסיפור שלי".
מה למדת מאז?
"היום אני שומר יותר על הפרטיות שלי. מבחינתי, פחות רלוונטי שידעו איפה אני גר, מה אני עושה בחיים הפרטיים שלי ודברים כאלה. אני אמן ועושה את המוזיקה שלי".
ובכל זאת, הנה הצצה לחיים הפרטיים: הוא בן 29, נשוי לרותם ואב לבן (שאת שמו הוא מסרב להסגיר), גר בחדרה שבה גם נולד וגדל. "חדרה זה הבית בשבילי", מספר צברי, "יש לי שם פרדסים, חברים וזהות, זה נפלא ואינטימי".
יש סיכוי שתעזוב אותה מתישהו לתל אביב?
"למדתי לא להגיד 'לעולם לא', אבל כרגע הכי נעים לי שם בעולם".
בנו הבכור נולד ביחד עם ההתפוצצות של "ג'וני". "הילד הזה הביא איתו ברכה. זה מרגש מאוד. כשאני בסלון עם הילד או מטייל איתו ועם אשתי – אלה החיים האמיתיים".
שאתה לא רוצה לחשוף.
"המשפחה שלי זה הקן הפרטי שלי, המקום הקדוש שלי. את מה שצריך לדעת עליי אני מספר דרך השירים. יותר נוח לי ככה, מרגיש לי יותר נכון".
אתה חושב שיש לזה מחיר? שאמנים שלא חושפים את החיים שלהם ברשתות החברתיות מצליחים פחות?
"יש גם זמרים מצליחים שלא חושפים, שאני לא יודע איך קוראים לבנות הזוג שלהם. מה עם שלמה ארצי, חנן בן ארי, ישי ריבו, עידן עמדי? להיות סלב זה פחות העניין שלי. אני רוצה להגיע להכרה דרך המוזיקה".
"עכשיו", האלבום הראשון שנשא את שם אותו שיר, לא ממש הביא את ההכרה. בדיעבד, אומר צברי, הוא מבין למה. "מה שקרה זה שהסינגל 'עכשיו' התפוצץ, ומכורח הנסיבות הייתי צריך להוציא שירים – אבל לא היו לי עוד שירים. לא באמת עשיתי דרך של אמן בזמנו. הייתי ילד מתוק ששר ובכלל לא בטוח באיך שהוא שר. אבל הצליח לי שיר".
מי דחף אותך להוציא אלבום מהר?
"כל האנשים סביבי ציפו ממני להוציא דברים. אמרתי לעצמי 'תוציא ותוציא ותוציא, שלא תהיה פליט ריאליטי שנעלם'. אבל בסוף זה לא באמת החזיק מים. מכרתי לעצמי אשליה שאם אני מוציא שירים – אני קיים, גם אם אני לא חושב על מה אני אומר, מהרהר בתוך עצמי או משקיע בכל מילה. בסוף זה פגש אותי ואמרתי די, אני חייב לעצור הכל ולהתחיל מחדש".
אתה מתחרט על האלבום?
"אני עומד מאחורי מה שעשיתי, אבל אני לא מרגיש בצורה חד-משמעית שזה בר צברי על מלא. מבחינתי 'רוקנ'רול בצהריים', האלבום החדש, הוא אלבום הבכורה שלי".
ליבי במזרח
האכזבה מ"עכשיו" שלחה את צברי להפסקה ארוכה. "הלכתי למסע עם עצמי, לחקור מה אני רוצה להגיד במוזיקה שלי, מי האנשים שבאמת מספרים את סיפור חיי, על מי גדלתי, מי ההשראות הכי גדולות שלי, איך אני רוצה להישמע. מה הזהות שלי בתור מוזיקאי. זה היה מסע של ארבע שנים שבתוכו פגשתי אנשים נפלאים. בארבע השנים האלה החלטתי גם לא להופיע ולהתנתק מהאינסטגרם והפייסבוק. הייתי חייב למנוע הסחות דעת, לחיות את החיים ולהתכנס לעצמי לרגע".
אבל זה לא רגע, זה ארבע שנים.
"נכון, אבל כדי למצוא זהות מוזיקלית – ואני עדיין בבנייה של הדבר הזה – לוקח זמן. זה לא פשוט".
ובמה עסקת בזמן הזה?
"עבדתי כמתקין מערכות סולריות על גגות ובמוקד של שימור מנויים לעיתון. עבדתי כדי לחסוך כסף ולכלכל את האלבום".
היה קשה לעבוד בעבודות האלו אחרי שכבר נגעת בחלום שלך?
"בהתחלה לא, זה עיצב אותי. כשיצאתי מ'אייל גולן קורא לך' הייתי באיזשהו ערפל כלכלי. היו הופעות, אבל לא היה משהו מסודר. מאוד חיכיתי לזה, מאוד רציתי להיות האיש הזה שקם בבוקר ויש לו משכורת שלא תלויה בכלום. אבל לאט לאט הבנתי שהכסף לא עושה אותי מאושר. בשלב מסוים החלטתי לטוס לדרום אמריקה, וכשחזרתי אמרתי לעצמי 'אין סיכוי שאתה לא עובד בעבודות שאתה קם בשביל הכיף שלך ולא רק בשביל כסף'".
ומה קרה?
"התחלתי להתעסק גם בעבודות שקשורות למוזיקה: ללמד ילדים מוזיקה בבתי ספר ובגני ילדים, ללמד באופן פרטי פיתוח קול. ואני גם מאוד אוהב כדורגל, אז עשיתי קורס מאמנים בווינגייט והתחלתי לאמן ילדים".
נקודת המפנה במסע שעבר צברי הייתה המפגש עם המוזיקאי עדי לוי. "אחרי האלבום הראשון חבר אמר לי: 'אני אוהב אותך, מכיר אותך, אבל אני לא שומע אותך במוזיקה. אני יודע איזה אדם אתה'. זה טלטל אותי. הוא הכיר ביני לבין עדי, שליווה אותי באלבום והיה שותף ליצירה".
מה היה השיר הראשון שעבדתם עליו?
"עדי שלח לי את 'בא אדם'. אמרתי לעצמי 'מה זה הטקסט הזה? מה זה המנגינה הזו?'. פתאום חזרתי בדמיון לבית הכנסת עם סבא שלי, לילד שעלה לתורה, שכל הזמן היה סביב המוזיקה. השיר הזה החזיר אותי לרגעים האלה ואמר לי הנה, זה המקום שלך, על זה אתה צריך לשיר בלי להתנצל כי זה בר. גם אם זה לא כזה אטרקטיבי – זה אתה".
"רוקנ'רול בצהריים" זכה לביקורות מצוינות והוליד גם הופעה מוצלחת ברדינג 3, אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה יוצאת הדופן של "ג'וני". "ידעתי שהאלבום לא יהיה להיט כמו 'ג'וני', אבל זה לא הפחיד אותי בשום צורה", אומר צברי. "האלבום הזה הוא אני. אין לי בעיה לעשות דרך ארוכה, לצבור עוד בן אדם ועוד בן אדם. מבחינתי, אם הוצאתי אלבום ויש 200 איש במדינה שבאמת התחברו לבר צברי ובאים איתי לדרך – זה ניצחון".
למה חשבת שהאלבום לא יצליח כמו "ג'וני"?
"כי 'ג'וני' מתגלגל יותר מכל השירים והוא בנוי יותר מחומרים של להיט. לא ישבנו ואמרנו 'בואו נעשה להיט'. הגישה הייתה: אנחנו עושים מוזיקה, מספרים את הסיפור של בר צברי ויוצרים סגנון לבר. בדיעבד קלטתי ששזרנו בתוך 'ג'וני' דברים שגרמו לו להיות הלהיט הזה".
איך אתה מגדיר את האלבום? ים-תיכוני?
"רוק מזרחי".
מה ההבדל בין מזרחי לים-תיכוני?
"אני חושב שהאלבום, במהות שלו, הוא הרבה יותר מהמזרח. המוזיקה באה מהמזרח, יש אווירה של רטרו. ים-תיכוני זה מה שקורה בשנים האחרונות עם הכיוונים הפופיים, זו המילה הרכה יותר למזרחית, ואני לא רך – אני מזרחי. זו מילה שהמציאו כדי להנגיש כי יותר נחמד להגיד 'ים-תיכוני', אבל אני עושה מוזיקה מזרחית".
משווים אותך הרבה לדודו טסה.
"זו השוואה אדירה וזכות גדולה בשבילי. דודו הוא השראה שלי, הוא אחד האומנים שאני הכי אוהב, ומבחינתי הוא דוגמה מעולה לדרך שלא מתפשרת, לא משנה מה קורה מסביב – הוא תמיד דודו טסה. כזה אני רוצה להיות. כשהשוו אותי לדודו, ודיברו על ההשפעות מזוהר, מרגול ואהובה עוזרי, אמרתי לעצמי: אתה עושה משהו נכון, משווים אותך להשראות שלך ולאנשים שאתה איפשהו חולם להיות כמוהם".
מה אתה חושב על המוזיקה הים-תיכונית היום? זו מוזיקה שמעניין אותך לעשות?
"אני לא משחק במשחק של איך להוציא את הלהיט הבא. בעיניי מה שקורה במיינסטרים מיוחד מאוד. יש שם אנשים שכל שלושה חודשים ומוציאים להיט שמפוצץ מדינה. אני לא יודע איך לעשות את זה ואני מעריך אותם על זה מאוד, זה אדיר".
זו עדיין מוזיקה מזרחית? זה לא פשוט פופ עם סלסולים?
"בסדר גמור, גם לזה יש תפקיד וזה מה שיפה במוזיקה. בסוף להביא כל שלושה חודשים להיט שמפוצץ את המדינה זו אומנות בפני עצמה שאני מוחא עליה כפיים. זה שאני לא מוצא את עצמי שם, לא אומר שאני לא מעריך את הדבר הזה. לא מסכים עם אנשים שמזלזלים בזה, קשה מאוד לעשות את הדבר הזה".
ניסיתי לנפנף את האודישן, אבל הם התעקשו
חוץ משימור לקוחות ואימון כדורגל, יש עוד עבודה בקורות החיים של צברי: משחק. לפני שנתיים הצטרף לקאסט המחזמר "זה אני" של מאור זגורי בתיאטרון הקאמרי, המבוסס על שיריו של אייל גולן. "זה קרה בדיוק כשעבדתי בכמה עבודות בו-זמנית והייתי עמוק בסשנים של המוזיקה", הוא מספר. "התקשר אלי מלהק ואמר שיש אודישן ורוצים שאבוא. אמרתי לו שאם אני מגיע אני מפסיד בעבודה אלף שקל שאני צריך כדי ליצור מוזיקה. הוא מאוד התעקש, וכדי לנפנף אותו אמרתי שאני לא יכול להגיע באותו יום, אבל שאני יכול ביום אחר. הוא ענה שזגורי לא יהיה ביום הזה וניתקנו. אבל הוא חזר אליי להגיד שזגורי יגיע במיוחד וכבר לא הייתה לי דרך להתחמק. האמת? לא האמנתי שאני יכול לקבל את התפקיד, עד אז הייתי בטוח שהכול בדברים האלה זה קומבינות".
איך החוויה של הופעה בתיאטרון?
"זו הצגה שמביאה קהל שהוא לאו דווקא קהל תיאטרון קלאסי. אני אוהב להיות מעורב בדברים מביאים בשורה אחרת – זה מעיף לי את המוח".
ואיך הקהל הקלאסי מגיב?
"חלק באים יותר עם עין בוחנת של 'מה זה הדבר הזה שחדר לנו לטריטוריה', אבל קיבלתי גם תגובות טובות. יש אנשים שבאים 10-11 פעמים למחזמרים, אני חושב שזה אומר הכל".
הייתה סערה ציבורית סביב המחזמר בגלל פרשת אייל גולן. היו לך מחשבות אם לקחת חלק בפרויקט?
"זה לא הפריע לי כי זה לא שלי ולא אני. ההצגה הזו מאוד פמיניסטית. כל המהות שלה היא לפאר נשים. בהצגה כזו אני לא אקח חלק? זו הצגה שמפארת דברים שאני כל כך מאמין בהם, הצגה שעושה כל כך כבוד למוזיקה המזרחית. בטח שאקח חלק".
והעובדה שמדובר בשירים של אדם שמעורב בפרשה בעייתית לא מפריעה לך?
"השירים של אייל הם שירים נפלאים שהם נוף ילדות שלי ושל רוב אזרחי המדינה. קראתי את התסריט, התרגשתי מזה מאוד, לא ראיתי שום סיבה לא לעשות את הדבר הזה ואני מאוד שמח שעשיתי את זה. הרווחתי ולמדתי שם המון, אני חייב הרבה להצגה".
אתה בקשר עם אייל גולן?
"אנחנו חברים, אבל לא בקשר יומיומי. אייל כל הזמן מפרגן לי, הוא איש מדהים ומאוד צנוע. יצא לי להיות בהופעה שלו והוא העלה אותי ספונטנית להופיע איתו. הוא אהב את ההצגה מאוד".
יש טענות שהביקורת נגדו גזענית. אתה חש כזמר מזרחי בתגובות כאלה?
"אני לא שם, אני לא נמצא במקום שאומר 'מקפחים אותנו', אני חושב שקשה מאוד לגדול ממקום כזה".
בשבוע שעבר עבר צברי מהתיאטרון למסך, עם תפקיד ראשי ב"מנגן ושר" (משודרת בימי ה' ב-21:00 ב-yes ישראלי וב-STINGTV וזמינה לצפייה ב-yes VOD), הדרמה המוזיקלית החדשה של עודד נוי. צברי מגלם בסדרה את גילי חדד, מוזיקאי מוכשר מראש העין שנחשב בצעירותו לילד פלא וכיום מופיע בעיקר בחפלות. לאחר שאביו נטש את המשפחה, גילי נאלץ לדאוג לאמו שרי (דפנה דקל), אחיו החייל בן (עדי אלון) ואחותו התיכוניסטית הודיה (קים אור אזולאי). כדי לעשות זאת הוא מתחיל לעבוד כנהגו הפרטי של יחי (ששון גבאי), עבריין מקומי, ובין השניים נוצר קשר מיוחד שמקדם את גילי לעבר החלום – אבל גם לעבר הסכנה. "גם גילי וגם אני עברנו דרך לא פשוטה בדרך לחלום", האומר צברי, "אבל גילי מאוד מאופק בסיטואציות קיצוניות שבהן אני הייתי מתנהל אחרת. הוא דוחה הרבה הקלטות ודברים כאלה. אני שונה".
נראה שהוא בחר בדרך הקלה. בזכות הקשר עם יחי הוא זוכה להופיע עם ישי לוי.
"זה לא שהוא מחפש דרך קלה להתפרסם. הוא יושב מול פאקינג ישי לוי, אחד הזמרים שהוא הכי מעריץ. כשאתה אמן בתחילת הדרך ועומד מולך מישהו כזה אתה לא חושב באותו רגע על הצלחה, לא על קריירה ולא על כלום. ישי לוי מולך ויש לך הזדמנות, אז אתה פשוט הולך לשיר איתו".
איך קיבלת את התפקיד?
"אחרי התיאטרון עניין אותי לשחק מול מצלמה. קיבלתי הודעה בפייסבוק על אודישן, הלכתי – וזה פשוט קרה".
ופתאום אתה משחק ליד ששון גבאי ודפנה דקל.
"כנראה שאלוהים אוהב אותי. לשחק לצד שחקנים כאלה זו זכות לא נורמלית. מעבר להיותם שחקנים פנומנליים, אלה בני אדם שאני רוצה להיות כמוהם. אני יושב עם ששון גבאי והוא נותן לי טיפים, מלווה אותי, מתנהל בענווה ובצניעות – ואני מספיק שנים בתעשייה כדי לזהות צניעות אמיתית וצניעות משוחקת. אלוהים באמת אוהב אותי שזכיתי לשחק ליד אדם כזה. ודפנה היא אצילית מאוד, מנומסת ונעימה. כשאמא שלי ראתה את הסדרה היא אמרה לי: 'כשדיברת לדפנה הרגשתי שדיברת אליי'. בתור שחקן שרגיל משחק מול מצלמה, היה לי נעים מאוד וקל מאוד להיכנס לתפקיד עם אנשים כאלה".
איך הוא שר
חוץ מאמא ומדפנה דקל, צברי מזכיר עוד אישה משמעותית בחייו: אהובה עוזרי ז"ל. "אחרי 'אייל גולן קורא לך' הרגשתי שאני שר טוב, אבל שאני יכול לשיר הרבה יותר טוב. שאני לא באמת יודע למה אני פותח את הגרון וכל מיני דברים טכניים שרציתי לשפר, להיכנס לרבדים ולהבין מה אני עושה. ככה הגעתי לאהובה".
מה למדת ממנה?
"בשיעור הראשון היא אמרה לי לשיר מה שאני רוצה, ואז אמרה 'אתה כזה מתוק, יש לך יהלום שאתה לא יודע באמת להשתמש בו'. כשהתחלנו לעבוד היא התחילה להוציא ממני את הבשר, את הנמוכים. היא לימדה אותי להוציא את הגרון כמו שצריך ולא להתנצל. בעבודה איתה חזרתי לשורשים שלי, למהות של מי שאני. כשהאלבום הראשון יצא היא אמרה לי 'אתה אחלה זמר, אבל אתה לא שר שירים שנכונים לך'. הייתה לזה השפעה אדירה עליי, והיא ליוותה אותי בעבודה על 'רוקנ'רול בצהריים'".
מה עשיתם חוץ מפיתוח קול?
"היינו מנהלים שיחות על החיים, על התקופה שלה בהופעות. לפעמים היינו סתם פתאום הולכים לשבת עם המשפחה שלה במסעדה. הייתי יכול לעשות איתה שיעור ולבוא לשלם, והיא הייתה אומרת לי 'היום לא צריך'. אהובה היא אבן דרך משמעותית שהשפיעה לי על החיים בצורה מאוד חזקה. הפשטות שלה, לא משנה לאן הגיעה ומה עשתה, היא עדיין גרה בדירה צנועה ונוהגת בסובארו. מצאתי את עצמי שם וזה קנה אותי, טלטל אותי וגרם לי להבין – זו האמת".
איפה המוות שלה תפס אותך?
"בבית ספר בו לימדתי. רציתי לבקר אותה לפני אבל לא הספקתי. הלכתי ללוויה בקריית שאול וזה היה מאוד קשה, בכיתי שם מאוד. שי צברי וישי לוי היו שם, ואנחנו בקהל שרנו המון. זה רגע שלא אשכח כי שרתי מכאב. מישהי באה, נגעה לי בכתף ואמרה לי 'אתה חמוד, איך אתה שר', והתגאיתי בפניה שאני תלמיד של אהובה".
חזרת לבית העלמין מאז?
"לא מזמן הייתה לי פגישה בתל אביב ועברתי ליד בית העלמין במקרה. הודעתי שאני מאחר ונכנסתי לבית הקברות, מצאתי את הקבר שלה, שטפתי אותו ודיברתי איתה קצת. זה היה רגע מאוד חזק. אני חייב לאהובה המון. מבחינתי זו הפסגה הכי גבוהה של מוזיקה במדינת ישראל".
מה הצעד הבא במוזיקה?
"בשבוע שעבר יצא 'מה בלילות', סינגל שלי מ'מנגן ושר', ואני מקבל מהקהל חיבוק גדול לשיר הזה.. בהמשך יצאו עוד שני סינגלים מקוריים מהסדרה. בקרוב גם אמור לצאת שיתוף פעולה גדול ומפתיע שאני לוקח בו חלק, ואני עובד במרץ גם על אלבום. בנוסף, אני מתכונן להופעה שנייה ב'רדינג 3' בינואר. אני מתעסק כל יום ביצירה ושירים חדשים, זה מה שמניע אותי. בסוף אתה פה מראיין אותי בזכות השירים שלי. זה מה שעומד לנגד עיניי".
צילום: ירדן רוקח | סטיילינג: אביב כפיר