"וואו, וואו, אני בהלם, הפרק שלנו רק שודר ויום למחרת אי אפשר היה ללכת ברחוב. כולם מבקשים סלפי ונותנים מחמאות. לא ציפיתי לתגובה כל כך טובה". מארק טוב קורוטקין מתיישב לצד בן זוגו, אלכס לויטין, ושניהם מחייכים. משהו בתשומת הלב הפתאומית שהם מקבלים גורם להם להסמיק מצד אחד אבל גם להתרווח ולחייך. כמו שולחן השרלוטקה שלא השאיר אף אחד אדיש (וגרר גל ניסויים ברחבי הארץ), הדינמיקה שלהם רחבה ומתפרצת, כובשת את המסך חמישה ימים בשבוע כמו בטיסת רכבת הרים של כנות ורגש.
העונה החדשה של "המטבח המנצח MKR" (קשת 12) נפתחה השבוע בהפקת ענק במדבר עם מסעדה תאילנדית מפתיעה והמשיכה לדו קרב מרוקאי סוער. הכל יותר מהיר ורותח בעונה הזו שהופכת בתים למסעדות (בשבוע הבא הרמה עולה עוד יותר), והתחרות דורשת הקפדה ורמת בישול סופר גבוהה. כלומר, סיפור דרמטי קורע לב זה בגדול אאוט, קוליות ובישול סופר מקצועי אין. בתוך זה בלטו מהר מאוד בני הזוג אלכס ומארק, שניהם חזקים גם בגזרת הסיפור וגם על הכיריים.
שניהם בני 46, שניהם עלו לארץ כדי להתגייס לצבא - אלכס מאוקראינה, מארק מסיביר. הם מכירים יותר מעשור ובני זוג בשמונה השנים האחרונות. מארק הוא שף מקצועי שהספיק להיות בעלים של מסעדה ולאבד הכל, אלכס הוא ראש חטיבת סיעוד הנפש בביה"ס לסיעוד דינה, בילינסון. הם גרים בחולון, ואולי הדבר הכי שובה לב בהם הוא הפער בגדול בין הרושם הראשוני החסון והקשוח של שניהם לערימות הרגש והחן שהם מפיצים זה על זה. הבישול המשותף שלהם במטבח נראה כאילו טיפול זוגי פוגש טריאתלון. כשאחד נלחץ השני רגוע, כשאחד דואג השני מרגיע. וכל זה על להבות בטמפרטורה גבוהה.
לא מפחיד להיכנס לכל הקלחת הזו של סטרס ובישול משותף, ועוד בטלוויזיה?
מארק: "מה, מחבת שרופה זה מה שיהרוס לנו את הזוגיות?".
אלכס: "את יודעת כמה מחבתות שרפתי? כל שני וחמישי אני שורף. לא חששתי שזה יקלקל לנו כלום. אנחנו מכירים אחד את השני, עברנו הרבה מצבים לא פשוטים, השתתפות בתחרות זה לא מה שיהרוס לי את שלום הבית. להפך, עכשיו אני מכיר אותו עוד יותר טוב. אנחנו משלימים אחד את השני ואני מקבל את ההיררכיה: מארק נותן לי משימות, אני עושה".
זה היה חלום להגיע לתכנית?
אלכס: "מארק היה צריך לשכנע אותי. הסכמתי ללכת לאודישן בתקווה שלא נעבור אותו".
אז בעצם הגעת כדי להגשים למארק חלום?
"לא, באתי כדי להגשים את החלום המשותף שלנו. הוא יזם אותו. אני זורם ועושה את כל המאמצים להצליח".
אתה נחשף מאוד על המסך, בקשת של רגשות. בתור עובד בתחום בריאות הנפש, שמירה על פרטיות זה לא חלק מדרישות המקצוע?
"אני לא רואה שום בעיה עם זה שמטופל שלי יידע שאני יודע לבשל, או שיידעו שאני חי בזוגיות חד מינית. אני שלם עם החשיפה, אלו החיים שלי. אני לא רק אח פסיכיאטרי, אני גם בן אדם ואני גם בן זוג ויש לי תחביבים. אין לי מה להסתיר או להשוויץ".
מארק, עבדת עם שפים מקצועיים, כבר היתה לך מסעדה. למה ללכת לתחרות בפריים טיים?
"קודם כל, המשתתפים בתחרות מאוד מקצועיים. אני לא מגיע ממקום בטוח, אני מרגיש שאני מגיע עם הרבה יותר חששות. כל פעם צריך להוכיח מחדש שאתה קיים ושאתה רלוונטי".
ובכל זאת, לקחת סיכון בבחירה ללכת עם אלכס שהוא לא שף. יכולת ללכת לבד לתחרות בישול אחרת.
"לא רציתי, זה יותר מעניין עם אלכס. הוא הפרטנר היחיד שחשבתי עליו. עבורי זה כמו טיפול זוגי. כמו כל זוג נשוי, אחרי זמן מסוים היינו צריכים לנער את האבק, להוסיף צבעים כדי שיהיה המשך לעוד חמש-שש שנים. אחר כך נרענן עוד".
לא עושים מכל דבר פומפוזיון
הסיפורים של אלכס ומארק דומים וכוללים כמעט כל מאפיין של הגירה מורכבת. הרבה פטריוטיות לצד הרבה בדידות, הרבה התבגרות מול חברה שבוחנת אותך בעיקר לפי המוצא והמבטא. אצל שניהם, כך נראה, ההתאקלמות הייתה קודם כל מסע אישי חשוב.
אלכס עלה בגיל 17 עם משפחתו, שלאחר שהות קצרה במושב התמקמה בבאר שבע. מארק עלה לבד בגיל 18 עם תנועת השומר הצעיר; בהמשך הצטרפו אמו ואחיו. אביו נשאר בסיביר וחי על הקו עד ששני ההורים נפטרו.
"איזה בעיות יש לך על הראש בגיל 17? אין כלום, יש אהבות חדשות והכל מרגש", נזכר אלכס. מארק מיד מחזק ומוסיף: "אין לך הורים על הראש, אתה כמו תייר בארץ. זה מדהים, אתה עם קבוצת אנשים כמוך, זה כיף לא נורמלי".
כמה קשה להפוך לישראלי?
מארק: "אני מיד רציתי להשתלב. הטיפול הכי נכון בגזענות זה להיטמע בחברה. עדיין יש לי מבטא ואני גאה בזה, מעולם לא הרגשתי צורך לשנות את זה. בתור טבח ברחתי כל הזמן מנישה אחת. גם במטבח רציתי להיטמע".
באמת אי אפשר להתעלם מהשפה המיוחדת שיש בבישול המשותף שלהם. מזרח אירופאיות פוגשת הקפדה, או אם תרצו, אשכנזים פוגשים גרוב. בהתאם לתפיסת חייהם הם הקימו השבוע בתכנית את מסעדת "הדוניסט" ואירחו את המשתתפים לחוויה קולינרית במטבח מולקולרי שזכה לביקורת סוחפת מצד השופטים - אבל מצד חבריהם לשולחן הם דווקא ספגו אכזבה.
מארק: "הייתי מופתע, הייתי תמים. היו אבנים ותככים מאוד חזקים".
אלכס: "ציפינו מאנשים שמתיימרים להיות מקצועיים בבישול שיתעלו על התחרותיות ויהיו מקצועיים בניקוד, כמו שאנחנו עשינו".
את מי סימנתם מהרגע הראשון כמתחרים הצמודים?
מארק: "שמתי עין מהתחלה על שלומי ועדיאל, הרגשתי שהם פייטרים ושהם באו לכבוש".
אלכס: "התרשמתי מהסיפור מאחורי הקולינריה של כל אחד, ראיתי שמרטין ואבישג הן זוג עם פוטנציאל אדיר. מרטין מבשלת מגיל צעיר והיא לימדה את אבישג ומעמידה סירים. בימי שישי היא מוציאה 50 מנות לכל החמולה, אז סרוויס ל-30 זה קטן עליה. היא מישהי שיודעת לבשל, יודעת לעבוד בלחץ. עם נדבי ודניאל הרגשתי שאנחנו נמצאים בנישות אחרות, אבל הם כל כך חיוביים. זה לא רק על המסך, זה כל כך טהור, ההתלהבות מהזוגיות הטרייה הם כבשו אותנו ברגע".
ספיר ואופיר?
"לפעמים כשאדם נוטה לקיצוניות, אני מבין שהוא יודע את המָטֶריָה רק בצורה תיאורטית ולא ברמה הפרקטית. זה לא אמיתי".
איך היה מול השופטים?
מארק: "אני מאוד אוהב את רותי, מתחבר לסגנון הבישול והאישיות שלה מעניינת אותי. יכולת הביטוי שלה זה מאוד אני, זה חד וחלק. אין לי כוח למרוח כל דבר ולעשות מזה פומפוזיון".
אלכס: "התרשמתי ונדהמתי מהיכולת של חיים לפענח את המנה. הוא יודע ברמת הדיוק מתי נכנס התבלין. יש לו ידע קולינרי מדהים והוא יודע את ההיסטוריה של המנה, איך התחילו לאכול, למה ואיך זה הגיע למסעדה. זה מעניין".
כמה מלחיץ להגיש להם את האוכל?
מארק: "אני יותר שקט כי הגשתי כבר אוכל לדמויות מובילות וקיבלתי ביקורות טובות".
אלכס: "היו סיטואציות ששקשקתי, הם גם אוכלים בפנים חתומות ועוד שואלים 'הספקתם לטעום את זה?'. ואז פאוזה ואתה לא יודע אם זה בגלל שזה ממש טוב או ממש רע".
לאיזו מסעדה ממשתתפי השבוע הייתם מזמינים מקומות?
אלכס: "הייתי מתנחל אצל מרטין ואבישג לאיזה ערב מרוקאי כזה שמתגלגלים ממנו. זה אוכל מנחם. מתובל, טעים".
מארק: "לשלנו".
חצי שנה הייתי שרוע על המיטה, הכישלון מוציא את הרוח מהמפרשים
באמת היו ימים שהם אכלו במסעדה שלהם, מה שהביא לפאוזה לא פשוטה בחיים של מארק. למרות שלא קיבל הכשרה ממוסדת, הוא שועל מסעדות ותיק שעבד לצידם של רפי כהן ויונתן רושפלד, שניים מהשפים הבכירים בארץ. "עבדתי עם רושפלד שנתיים, הוא השף עם החזון הכי מפותח בארץ. נכון שלפעמים יש צעקות אבל הרגשתי שזה היה שווה את זה, שזו ביקורת בונה. אצל רפי כהן הרגשתי שלא היה לי הרבה מה לשאוב, אבל יכול להיות שזו כבר הייתה התקופה הפחות טובה שלו. ממנו לקחתי את הידע בהכנת ממולאים".
בתום שנות הסו-שף הוא העז ופתח מסעדה משלו בדרום תל אביב, "אצל מארק". "פתחתי בתמימות, חשבתי שמספיק לבשל טוב", הוא אומר. "הקמתי את המסעדה בהשקעה של 200 אלף שקל, שזה כל הכסף שהיה לי".
ומה קרה?
"זו הייתה שנה וחצי של כיף לא נורמלי וצרות צרורות. פתאום אתה מתחיל לעשות חשבון, כמה עולה לך כל דבר ורשויות ומיסים, והיום יש לקוחות ולמחרת לא מגיעים אנשים למרות כל מה שהכנת מראש, והכל הולך לפח. פתאום מתחילים לחזור צ'קים. כשהרגשתי שהבנק סוגר לי את האוויר, הבנתי שאני חייב למכור".
אז מכרת והכל הסתדר?
"ממש לא, רק הצטברו חובות. אנשים בכלל לא יכולים להתחיל להבין את סדר הגודל של ההוצאות כשפותחים מסעדה. אחרי המכירה הייתי חייב 250 אלף שקל, וזה משבר מאוד קשה. הצ'קים חוזרים, הוצאה לפועל דופקת על הדלת ומוציאים לך צו יציאה מהארץ כי אתה חייב לכולם כסף. הייתי רגע לפני גיל 40, אז זה גם משבר גיל 40, גם ההבנה שאין לך מקצוע, כי כנראה אתה לא באמת טוב במה שאתה עושה. עצם הכישלון מוציא לך את כל הרוח מהמפרשים, הייתי חצי רגל מלהיות קצין רכב איפשהו. חצי שנה הייתי שרוע על הספה. עברתי לחירבה בחולון, אז גם אחרי 15 שנה בתל אביב הרגשתי שהעיר בעטה אותי החוצה".
מה עובר בראש?
"אתה חי עם תחושת הכישלון ורק חושב 'מה אני עושה הלאה'. אתה מתחיל כל בוקר בזה שאתה לא קם מהמיטה. אין בשביל מה לקום כי אין לך שום פרספקטיבה, אין רצון, אין לאן ללכת. זה כאילו שעצרו אותך באמצע החיים, מחקו לך את הראייה קדימה ושחררו. זה היה מאוד קשה".
הייתה מחשבה לברוח מהכל? מהארץ? מהחיים?
"לא, אני לא בן אדם כזה. אני יכול לבכות ולבכות ואז לקום ולעבוד. אני יודע לקום ולהתחיל לתקתק את הדברים. לפעמים זה לוקח זמן, אבל קשה להביא אותי למצב של חוסר תקווה. הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתן לי המון כוח ורצון לחיות חזרה, זה איפס אותי ולימד אותי לקבל את עצמי כמו שאני. הייתי גם בסדנאות ויפאסנה, לקחתי כדורים נוגדי דכאון ובזכות זה בניתי את האתר הראשון שלי של הקייטרינג. אני לא מתבייש להגיד, כל עזרה היא מבורכת כשאתה במצב נפשי לא פשוט. למזלי אלכס היה איתי ובזכותו קמתי. הוא היה מגיע למלא לי את המקרר, לא היה לי גרוש על התחת".
אלכס, איך היה לעבור איתו את התקופה הזו?
"זו תקופה לא פשוטה. אחד מהדברים שכבשו אותי במארק זה האנרגיה שלו, יש איתו תחושה שתמיד פותחים בקבוק שמפניה, ופתאום אני רואה אדם עם מבט כבוי. אבל אני מבין שיש תקופות שצריך לעצור, לסגור אנרגיה ולחשב מסלול מחדש. לפעמים אין מה לעשות, יש תהליכים שצריך לעבור. יש בזה גם לקח: תפתחו מסעדה רק אם אתם לא יכולים אחרת. זה חייב להיות אהבה טהורה לאוכל ולאנשים. אם המניע היחידי הוא להרוויח כסף, זה לא המקום".
מה שבישר את היציאה מהמשבר היה הכבד הקצוץ שמארק היטיב להכין והתחיל למכור למעדניות. "זה לא כסף גדול, אבל זה נתן לי תחושה של עבודה ואפשרות לברוח מהמחשבות. זה החזיק אותי עד שהצלחתי לכלכל את עצמי ולהתרומם. בהמשך עזרו לי ארז קומרובסקי וחנן עזרן, התחלתי לעשות איתם אירועי קייטרינג. פרסמתי בפייסבוק, וככה הוספתי לי אירועים משלי. יצרתי את אירועי הבלאק טייבל, ותוך שנה הצלחתי לסגור את החוב. למדתי על עצמי שדווקא ממשבר אני צומח, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. עכשיו אנחנו לפני פתיחה של 'הבית על הגבעה', מתחם קולינרי שכולל ארוחות בוטיק גם לקהל הרחב וגם לאירועים. זה אני 'השמפניה'. אירועים, זיקוקים, שמחה".
בדרך לעבודה, בפקק באמצע איילון, הנחתי שתי טבעות על הדשבורד
המשבר לא רק נתן אופק מקצועי חדש למארק, אלא בעיקר גרם לו להבין עם מי הוא רוצה לחיות את חייו. זה כמעט קרה להם כשהכירו לראשונה לפני 13 שנה: חברה משותפת שידכה ביניהם, אבל מה שהחל כרומן החזיק רק כמה חודשים ואז הפך לחברות.
"מארק התקשר אליי ומהרגע הראשון הקסים אותי הקול שלו", מספר אלכס על הפגישה הראשונה ההיא. "קבענו להיפגש, וכשהתיישבתי אצלו באוטו אמרתי לעצמי, 'אוקיי, הולך להיות מעניין'. עד הרגע אני עדיין מתרגש מהשנייה שנכנסתי לרכב ונפגשנו, אני זוכר הכל. מארק לא זוכר כלום, כמו כל הגברים".
מארק: "אני הייתי אז קוקיצה תל אביבית והבחור המתוק מבאר שבע היה טוב לב מדי, אז אחרי חמישה חודשים יחד חתכתי ונשארנו חברים טובים. אלכס הוא קודם כל החבר הכי טוב שלי, ובשלב מסוים הבנתי שאני בורח כל פעם מהבן אדם שהכי מתאים לי".
אלכס: "הסבלנות משתלמת".
איך זה שדווקא המשבר הגדול התקופה שהתחלתם להתקרב? הרבה אחרים היו בורחים.
"ידעתי שיש לו פוטנציאל ענק. אני יודע להשקיע בפרספקטיבה ארוכת טווח".
אולי זה המטפל שבך.
"יכול להיות. מארק מאשים אותי שאני מביא את העבודה הביתה, אבל בעיניי זה הרעיון בזוגיות. אתה לא צועד לבד בחיים, וברגע שתמעד יהיה מי שייתן לך יד. בפעם הבאה הוא זה שיעזור לי".
לפני שלוש שנים, אחרי חמש שנות זוגיות, הם התחתנו בטקס אזרחי בעיריית ניו יורק.
איך היתה הצעת הנישואים?
מארק: "הכי רומנטית שיש. היינו בפקק בדרך לעבודה באמצע איילון, שמתי ברדיו 88, הנחתי שתי טבעות על הדשבורד ואמרתי מה שאמרתי. ארגנתי מראש את כל הטבעות והטיסה לניו יורק. זו רומנטיקה מודרנית".
אלכס: "למרות שזה היה מתבקש, לא ציפיתי שאתרגש ככה ברגע שזה קרה באמת".
וזה שהייתם צריכים לטוס להתחתן בניו יורק כי בארץ אין אפשרות?
אלכס: "אני מרגיש זלזול כלפי הקהילה. זה פלח באוכלוסייה שתורם המון, גם בהייטק, בכלכלה, בצבא, וגם בחיי היומיום. מה זה משנה עם מי אתה ישן בלילה?".
מארק: "זה מעבר לעצוב, זה מלחיץ אותי. לא הגיוני שאני צריך לצאת מגבולות הארץ כדי להתחתן עם בחיר ליבי".
אלכס: "שנינו עלינו לארץ כדי להתגייס, מילאנו את החובות שלנו, אנחנו משלמים מיסים ועומדים בכל החובות האזרחיות, ובסוף לא מקבלים את אותן זכויות. זה לא משנה אם אנחנו רוצים ילדים או לא, אני רוצה להרגיש זכאי. אם אני ממלא את כל חובות החברה, אני רוצה לקבל את זכויות החברה".
לאורך השנים התרגלנו לראות על המסך דמויות גאות, אבל לראות זוג נשוי בוגר שגם מתנשק באמצע הסרוויס - זה עוד לא היה על המסך.
אלכס: "זה טבעי בעיניי. כשהבנתי בגיל 14 שאני נמשך לגברים, פתחתי ספרות מקצועית ברוסיה של שנות ה-80 וראיתי שזאת הפרעה נפשית. בגיל 14 אתה מבין שאתה אדם חולה, כי כתוב בספר. איך מתמודדים עם זה? איך תגיד לחברים שלך שאתה חולה? אז הבנתי שאני צריך לחיות עם זה ככה. ניחמתי את עצמי בזה שחשבתי שאפשר יהיה להתחתן עם אישה ולעשות דברים אחרים מהצד בלי שאף אחד יידע, לקיים יחסים עם גברים מחוץ לנישואים. לא הרגשתי דיכאון או טרגדיה, חשבתי שזה מצב נתון וככה חיים אנשים שיש להם את התכונה הזאת".
מתי הבנת שזה לא יעבוד לך?
אלכס: "בגיל 23 יצאתי באמת מהארון. היו לי חברות לפני, אבל רק ברגע שהתנסיתי עם גברים הבנתי שלא ייתכן שמישהו יחשוב שהדבר הזה הוא דבר רע, ושאני בסדר. אני מקנא היום בבני הנוער שיכולים לקבל את זה בצורה כל כך טבעית. הם יודעים במה מדובר, יש להם דוגמאות לאנשים שחיים חיים מאושרים ושלמים".
מארק: "הניסיון הראשון שלי עם גבר היה כשהייתי בן 20. כשאין לחץ מהמשפחה, אתה יותר משוחרר. יש לי תמיד משהו בפנים שאומר לי, 'אתה לא חי כדי לשרוד, אתה חי כדי ליהנות'. ההדוניסט שבי אמר לי בלב שקט, 'זה מה שאתה'. סיפרתי את זה למשפחה בהדרגה. הייתי מביא חברים הביתה, לא נשאלו שאלות, אבל ככל שהגיעו יותר זה נהיה יותר ברור. דווקא מי שהתנגד היה אחי, שהיו לו דעות מאוד קיצוניות וקשות, אבל עם הזמן הוא השתנה ולמד. היום הוא צועד לצידנו במצעד".
אלכס: "בסופו של דבר אנחנו מחקים את המשפחות שלנו. אם ההורים שלי חיו באושר 30 שנה בזוגיות, אז אני לומד מזה ואת זה אני מיישם בחיים שלי ורוצה זוגיות כזאת, לא משנה אם זה בין גבר לאישה או בין גבר לגבר".
מה בנוגע לילדים?
מארק: "אני מאוד רוצה ילדים, אבל אני מבין שפשוט אין לנו כסף לזה. סליחה שאני כל כך ישיר, אבל זו האמת".
אלכס: "זה חצי מיליון שקל".
מארק: "כן, זה לא פשוט".
אלכס: "אני חושב גם שילד ראשון צריך לבוא בגיל מסוים. להביא ילד בגיל 46 זה קצת אנוכי, כי זה פער גיל גדול מדי. זה מעמיס על הילד וגם על ההורה".
מארק: "בעיניי יש שלבים בזוגיות שצריך לעבור, וילדים - מעבר לשמחה - זה המשכיות ומשמעות הקיום. אני עובד על זה לאט ובטוח".
אלכס: "תראי, אני בהתחלה גם התנגדתי לתכנית".
צילום: אור דנון | סטיילינג: חומי פולק | איפור: ניסו שלו | ע' סטיילינג: חן יצחקי | התמונות צולמו במסעדת משייה, תל אביב