"מבין הילדים של המכורים לסמים אני ממש פריבילגית", אומרת ג'ייד דייכס וויקס וחיוך ציני רחב על פניה. "לא גדלתי בשכונת מצוקה, לא התעללו בי, לא חסר לי כלום. אם כבר להיות ילד של נרקומנים - זה המודל המומלץ". ג'ייד לא עומדת להתנצל על ההומור השחור. בגיל 31 היא כבר רגילה לתעודת הזהות שמלווה אותה לכל מקום, יודעת שזה חלק מהסיפור שלה - אבל יודעת גם שזה לא הסיפור כולו. היא אמנם איבדה יותר משרובנו יכולים לדמיין - אמא לסמים, אבא לאלכוהול ואת סבא וסבתא שגידלו אותה בקיבוץ, אבל היא לא מוכנה להתקרבן. "פעם חשבתי שרק אני יודעת מה זה כאב", היא אומרת, "חשבתי שאנשים אחרים פחות מבינים, שיותר קל להם בחיים, כי יש להם הורים ולאן לפנות בכל מצב. שאין לאף אחד אחר זכות להתלונן. ואז הבנתי שבמחשבה הזו אני עושה עוול גם לאחרים וגם לעצמי, כי יש בזה משהו נרקיסיסטי. לחשוב שרק לך קשה וכואב".
ובכל זאת, איבדת כל כך הרבה. זה באמת חוסר מזל קיצוני.
"אני לא רואה את זה כחוסר מזל אלא כנסיבות חיים. ככה זה יצא".
צופי סדרות ישראליות יזהו אותה מגלריה של תפקידי משנה מגוונים - ג'ייד כבר הייתה איימי לנדאו ב"מדרשה", זיוי הדתייה ב"שלטון הצללים", וסמדר ההריונית ב"קיבוצניקים". עכשיו היא מתקדמת אל התפקיד הראשון שלה כאמא, בעונה השנייה של "מצולמים", הגרסה הפארודית של שלישיית מה קשור ל"מחוברים" (העונה תעלה ב-1.3 ב-HOT3 וב-HOT VOD). קו העלילה שבו משתתפת ג'ייד הוא נישואיהם של שף וקונדיטורית מצליחה, שעם לידת בנם השני מחליטים כי דווקא האבא (שלום מיכאלשווילי) ישאר בבית בחופשת הלידה. "זו הייתה מתנה לעבוד עם שלום, הוא מוכשר בטירוף ומצחיק עם אנרגית טובות ולב ענק", היא מספרת, "צילמנו בסגר השני וזה גם נכנס לעלילה, היה לי מזל לקבל עבודה באמצע התקופה הזו".
אבל סדרה היא שבוע של צילומים - ומי שטרום מגיפה עולמית עשוי היה לחשוב ששחקן היא בחירת קריירה הגיונית זכה בחסות הקורונה לשרוף שנה על הספה. מה שג'ייד עשתה בתקופה הזו הוא להקדיש את עצמה לכתיבת התסריט שהיא חולמת עליו כבר שנים, זה שיספר את הסיפור המשפחתי שלה. הוריה של ג'ייד לא גידלו אותה; אמה הייתה מכורה לסמים, אביה אלכוהוליסט ומגיל שש היא גרה עם סבא וסבתא שלה, ממקימי קיבוץ סער שליד נהריה, שם עברה עליה ילדותה. "קיבוץ זה מקום פיוטי ויפה, וזה מבלבל עם תחושות שהיו לי כילדה", היא משחזרת. "היה המון געגוע לאמא שלי. עכשיו אני מנסה להתחבר אליה דרך התחקיר שאני עושה לתסריט. זה לא קל, כי לא נשאר הרבה את מי לשאול, סבא וסבתא כבר אינם. אני בקשר טוב עם הדודות שלי ובמיוחד עם אחותה התאומה של אמא שלי ומגלה דברים שלא ידעתי. גיליתי שאמא שלי הייתה תופרת ומציירת ורוכבת על סוסים, אדם סופר מוכשר. זה ממש בזבוז".
אז מה קרה?
"קשה לדעת בדיוק. שנות הנעורים שלה עברו בסבנטיז המאוחרות, היא הושפעה ממתנדבים בקיבוץ, נסעה ללונדון ושם הכירה את אבא שלי. אני נולדתי בלונדון כשהם כבר היו עמוק בתוך ההתמכרויות שלהם. אני רוצה להבין איך אמא שלי הגיעה למקום הזה. ברור לי שאין אמת אחת, אבל אני לא חושבת שזה יכול לקרות לאדם סתם. הוא גם גדלה בבית ילדים, אז קשה לדעת מה בדיוק היה שם".
כשג'ייד הייתה בת שלוש, סבא וסבתא שלה הצליחו להביא אותה ואת אמה בחזרה לישראל. לתקופה קצרה הן גרו יחד בקיבוץ, בנסיונות שיקום. "אני זוכרת קטעים מהתקופה הזו, איך אמא שלי ואני היינו צוחקות ביחד, כמה כיפית היא הייתה. אבל מהר מאוד היא חזרה להתמכרויות ובגיל 6 סבא וסבתא שלי כבר קיבלו עליי אפוטרופסות".
מה אמרו לך? איך הסבירו לך למה את חיה עם סבא וסבתא?
"מהרגע שאפשר היה לדבר איתי על זה, דיברו איתי על זה. אמרו לי שאמא לא יכולה כרגע לגדל אותי, שלאבא שלי קוראים ג'ון והוא גר באנגליה. סבא וסבתא שלי אף פעם לא אמרו שום דבר רע על אף אחד מההורים שלי, לא כעסו עליהם. פשוט קיבלו את זה".
הם נשמעים אנשים חזקים.
"מאוד. הם היו מקסימים. סבא שלי היה ברפת, איש טוב ועובד אדמה, אדם עם תמימות וצניעות, הרבה רוך. היה מבשל ומכין אוכל טעים, צוחק תמיד. וסבתא הייתה אישה חכמה, מורה למתמטיקה, מחנכת, האופה של הקיבוץ, קשורה לכל מה שקשור לתרבות בקיבוץ. הם עודדו אותי להיות אמנותית, רשמו אותי לשיעורי כינור וגיטרה וציור. הייתי מטופלת מגיל 6 עד כיתה ז' באמנות. הם עשו הכל כדי לתת לי קרקע יציבה".
בן אדם לא מידרדר סתם
עם כל המאמץ, קשה היה לצפות שהאובדן לא יחרט בנפשה של הילדה. "הייתי ילדה סוערת, ואפשר להבין למה", היא אומרת. "בדיעבד אני מבינה ששם כבר נזרע הזרע שיהפוך אותי לשחקנית, אבל חשבתי שכולם ככה. שכולם יושבים באוטובוס ומשעינים את הראש על החלון ומדמיינים שהם בתוך סרט מאוד דרמטי, כשהגשם ניתך על החלון. היה לי קשה שאמא שלי לא איתי, התגעגעתי אליה. היו לי זכרונות ממנה, הסתכלתי על תמונות שלה. הרגשתי שהיא חלק בלתי נפרד ממני. למרות שהיא לא גידלה אותי, זו אמא. יש שם עדיין סימביוזה שאני לא יודעת אם אפשר לנתק. היא הייתה פעם חלק מהגוף שלי".
היא הגיעה לבקר לפעמים?
"כן, לפעמים, ואז עזבה. השאלה הזו של למה היא עזבה אותי, זה משהו שהיה בא והולך. היום זו תחושה שאני מצליחה לעבד בטיפול פסיכולוגי, הרי כשאת מתעמקת בשאלות האלה אין לך תשובה. את לא רוצה לחשוב שאמא שלך לא אהבה אותך אז אני משתדלת לא לקחת את עצמי לשם. היום אני מבינה שיש אנשים שאין להם את היכולת לתחזק את עצמם. אני מניחה שהיו לה מצוקות פנימיות, אדם לא סתם מידרדר. יש לי חמלה כלפיה".
כשג'ייד הייתה בת 14, העולם שוב התהפך. סבה נפטר במפתיע בגיל 72 מדום לב. ומספר חודשים אחר כך הגיעה ההודעה שאמה מתה ממנת יתר בגיל 42. "באותו רגע התנפץ לי חלום שהיה לי בראש", היא מספרת. "חלמתי שיום אחד היא תחזור לקיבוץ ונגור ביחד. היא הייתה יוצאת ונכנסת לגמילות ובכל פעם הייתה את התקווה שזה יציל אותה. היום אני יודעת שגם אם היא הייתה מצליחה להיגמל בסוף, אחרי כל הסמים שהיא עשתה, לא היו לה חיים קלים. אין לי סיפור אגדה בראש".
נשארתן לבד, את וסבתא?
"אחת הדודות שלי באו לגור איתנו, אז לא היינו לגמרי לבד. שנתיים אחרי המוות של סבא שלי התחיל בהדרגה האלצהיימר של סבתא שלי והיא נפטרה לפני שלוש שנים. עם השנים, סבתא נהייתה פחות מעורבת בחיים שלי. הייתי סביב בית ספר, בית נוער, הייתי יותר עצמאית. מצד אחד זו הייתה תקופה קשה, אבל מצד שני עשיתי מה שאני רוצה".
היית מרדנית?
"היו לי כל מיני תקופות. הייתי מבלה, פסטיבלים, מטיילת, בומבמלה, שנטיפי. שיניתי פאזות. הייתה לי תקופה של דיכאון, תקופה של סטלנית, של רוחניות. ניסיתי כל מיני דברים. החיים שלי היו מאוד צבעוניים בשנים האלה. הקיבוץ שעמם אותנו אז היינו מבריזים, יוצאים ומשתכרים, הורסים את החדר אוכל, פורצים לגנים. היינו בלגניסטים. זו גם התקופה שנסעתי להכיר את אבא שלי".
את סגירת המעגל עם אביה ג'ייד התחילה בגיל 18. אחרי שנים של נתק, הוא איתר אותה וביקש שתבוא לבקר אותו בלונדון. "הוא אמר שהוא חיכה כל החיים לפגוש אותי. פעם הוא אפילו הגיע לארץ אבל כשהוא הבין שאמא שלי איבדה את האפוטרופסות עליי, הוא ויתר על לנסות לפגוש אותי".
ונסעת אליו.
"כן. זה היה אחד הדברים הכי מגניבים שעשיתי בחיים. פגשתי אדם צבעוני וחכם, אינטליגנטי וחריף. הוא עבד בעבודות מזדמנות והיה פעיל בארגונים סביבתיים. היה לנו כיף ביחד. אבל אחרי כמה זמן הבנתי שהוא עדיין אלכוהוליסט. זו הסתרה ברמות גבוהות, אי אפשר להבין כמה הוא שותה".
ג'ייד נסעה לאביה עוד פעמיים. בפעם האחרונה, בגיל 21, היא מצאה עצמה יושבת רוב הביקור ליד מיטתו בבית חולים. "הייתה לו דלקת ריאות שהסתבכה והייתה קשורה לאלכוהוליזם. ישבתי לידו בטיפול נמרץ, הוא היה מורדם, וביום האחרון כשהייתי צריכה לנסוע - הוא התעורר. כשחזרתי לארץ גיליתי שהוא שחרר את עצמו מבית החולים ומאוד כעסתי. ידעתי שהוא לא מקבל את הטיפול שהוא צריך. לא הסכמתי לענות לטלפונים ממנו, הרגשתי שהקשר הזה גדול עלי. שלושה חודשים אחרי זה קיבלתי טלפון מאחיו שסיפר לי שהוא נפטר".
נסעת להלוויה?
"לא. נסעתי לחבר שלי, דיברנו על זה. זה עשה משהו, טלטלה, אבל גם היה המשך של איך שחזרתי משם, מאוד מותשת. עצוב להגיד אבל יש גם הקלה שמשהו נסגר. היום אני מודה על ההזדמנות שהייתה לי לפגוש אותו לפני שהוא נפטר. הוא לא יכול היה להיות האבא מהאגדות, לעבור לישראל, לגדל אותי. אולי פנטזנו על זה, אבל זו מעולם לא הייתה באמת אופציה. הוא עשה הכי טוב שהוא היה יכול. זה המדד מבחינתי".
אין הרבה גברים שמודים שהם היו לא בסדר
היום, כשהיא בקשר זוגי יציב של שלוש שנים, ג'ייד מבינה שגם הבחירות הרומנטיות שלה באותן שנים היו השלכה של היעדר הורות בחייה. "תמיד היה לי בן זוג, אבל הייתי קלישאה של מישהי שמחפשת דמות אב, גברים מבוגרים ממני. בשלב מסוים התבגרתי והבנתי שזה לא מגניב, ושמצדם זה לא מוסרי. כשהייתי בת 17 היה לי חבר בן 35, היום אני יודעת להגיד שזה לא מגניב בכלל".
יצא לך להתעמת עם האקס הזה?
"אין לי צורך. אני די מרחמת עליו ואני בטוחה שהוא מתבייש בעצמו. אני לא חושבת שלנערה בת 17 יש את שיקול הדעת הנכון להפעיל בסיטואציה כזו".
איך הרגשת כלפי סיפור ארז דריגס וההתכתבויות שלו?
"אני לא מכירה את ארז, אבל כמובן שזה מאוד מעסיק אותי ואת כל מי שסביבי. מה שהכי קשה לי זה הטקסטים לנערה. אני יודעת איך מרגישה מישהי בגיל הזה, שקשה לה לשים את הגבול, היא רוצה לצאת מגניבה. מערך הכוחות לא שווה והוא היה צריך לדעת את זה. ההודעות של ארז אליה הן נוראיות בעיני, אבל אני חייבת לומר - סוף השבוע האחרון היה קצת מפחיד. קצת הלחיץ אותי לראות את הכוח שיש לתקשורת ולרשתות החברתיות, לצפות בזה מהצד. אני חושבת שצריך מידתיות. צריך לזכור שאין הרבה גברים שמודים שהם היו לא בסדר. לא צריך למחוק את מה שארז עשה, אבל יש ערך גם להתנצלות שלו".
בלימודים שלה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין (אותו מוסד בו ארז דריגס למד ולימד), ג'ייד זוכרת דווקא דגש על גבולות בריאים. "היה תקנון למניעת הטרדות מיניות, כולם דיברו על זה. לשמחתי לא נתקלתי בהטרדה מינית מעולם בעבודה כשחקנית. מוזר לי להגיד כי זה כל כך נפוץ, כנראה שהיה לי מזל. עבדתי תמיד עם אנשים שהיו מודעים לזה. אני יכולה להבין את הבעייתיות בעולם הזה, משחק זה משהו שמביאים ממקומות של תשוקה וכימיה ומצד שני צריך המון גבולות. אני יודעת להגיד על עצמי שאני שמה את הגבול בקלות. למדתי לעשות את זה עם השנים".
מתי שמת גבול כזה למשל?
"ב'קיבוצניקים' הייתה לי סצנת סקס, אז ישבתי עם הבמאי, בועז פרנקל - שאגב, הוא גם הבמאי של 'חזרות' - והוא ביקש ממני לספר לו בדיוק מה יהיה לי נוח ומה אני מדמיינת בגבולות שלי, ושהוא יסדר את זה ככה שיהיה לי הכי נוח. שיחה כזו עם במאי, זה צריך להיות הסטנדרט".
רציתי לסמן וי על נושא ההתמכרות
העבודה זרמה לג'ייד די מהר מאז סוף לימודיה - אמנם לא בתפקידים ראשיים, אבל בחשיפה הדרגתית ונאה לציבור הישראלי. "אחרי הלימודים מיד התחלתי לעבוד, קיבלתי את "שלטון הצללים' והצגה בתאטרון באר שבע, חשבתי שאני מריל סטריפ ושהתסריטים יחכו לי במייל אבל הבנתי שזה לא ככה. יש גם תקופות בלי עבודה וצריך להכיל אותן. לפני הקורונה התחלתי שבוע של חזרות ב"הבימה" למחזה על נתן אלתרמן, אני אמורה להיות שם תרצה אתר. אני מחכה לטלפון שיחזירו אותנו, אבל מניחה שהתאטרון יהיה אחרון. אני כבר מפחדת להתאכזב".
אדם עם רקע כמו שלך לא רצה חיים רגועים יותר? להישאר בקיבוץ, לעבוד במשק?
"זו לא ממש הייתה אופציה. אפילו בגרות אין לי, ניסיתי להשלים פעם בגרות במתמטיקה והבנתי שאני לא מסוגלת, זה משעמם אותי. חברות שלי מתחילות לחזור לקיבוץ, הרוב נשואים עם ילדים, אבל אני לא כל כך שמרתי על קשר. יש בקיבוץ דברים מדהימים אבל אני לא מרגישה שייכת".
את השייכות שלה היא יוצרת בעצמה בקן חמים בלב תל אביב המלא בחפצי וינטג' יפים, "כל הקורונה אני מסדרת פינות בבית, ויש לי חברה טובה, מאי רופ, שעושה אותו דבר. אז עכשיו אנחנו עובדות על עסק של מכירת כלי וינטג' אונליין ונראה איך נתגלגל עם זה". השותף שלה לקן הוא בן זוגה, אורי מחרז, שחקן מתחיל שבתקופת הקורונה סיים את לימודיו, גם כן ביורם לוינשטיין. "הכרנו כשבאתי לשם כבוגרת והעברתי סדנה, אבל זה היה רק מפגש אחד ואחר כך הוא התחיל איתי. לא היו בינינו יחסי מרות", היא צוחקת, "אבל אני כן מבוגרת ממנו בשש שנים".
מעניין שעכשיו את עם מישהו צעיר ממך.
"אני חושבת שזה לא במקרה. אם פעם, עם המבוגרים, הייתי בוכה ושוברת את הכלים, עם אורי גיליתי שיש בי צד אימהי, מכיל. הבנתי שלהיות הילדה זה המון משקל לשים על אדם. אבל זה לא שאני המנטורית של אורי, גם הוא המנטור שלי. הוא עשה לי בית ספר. במערכות יחסים הייתה לי נטייה לעשות בינג', להתאהב או לחשוב שאני מתאהבת ולזלול הכל. הייתי מביאה את כל החרדות והפצעים שלי לתוך קשר ומצפה שזה ייפתר בזכות בן הזוג שלי. כשבאתי עם זה לאורי, הוא אמר שהוא לא יכול להכיל את הכל, ואילץ אותי להתמודד עם קשר בוגר. הוא לא פראייר בכלל".
קשרים מייסרים לא היו הפלירטוט היחיד של ג'ייד עם קצוות. "היו תקופות שבהן היה לי חשוב לסמן וי על נושא ההתמכרות בחיים שלי, לנסות דברים בעצמי כדי להבין שהסיפור שלי הוא לא הסיפור של ההורים שלי. תמיד יכולתי להבין את הצורך של מישהו למלא את עצמו במשהו. היה לי משולש - אוכל, מערכות יחסים בעייתיות וגם קצת אלכוהול וסמים".
קצת?
"כן, את יודעת, בעיר הזו יש הרבה אנשים שעברו איזה סיבוב עם משהו, וגם לי היה. זה לא הגיע לרמות קיצוניות אבל הייתה תקופה ששותים בכל ערב, או לא הולכים לישון בלי קלונקס. מזל שאני אדם חזק ולא מרשה לעצמי להגיע למקומות קשים ממש".
היחסים שלך עם אוכל טובים היום?
"עדיין יש לי אכילה רגשית. בסגר הראשון שמנתי ב-9 קילו. ב"מצולמים" רואים שאני יותר גדולה על המסך, אבל זה לא מפריע לי. יש לי עניין עם המשקל שלי, חלק מזה הוא כי אני חיה בסביבה שמתעסקת בחיצוניות, ורואה את עצמי על המסך. אבל אני עובדת על עצמי לא לתת לזה לנהל אותי. אני הולכת לתזונאית ושומרת, מבינה שיש תקופות. פעם הייתי אומרת לפסיכולוג שלי שאני בדיכאון או שיש לי בעיה והוא אמר לי 'לא, זה לא מדויק'. ולא הבנתי - אני צריכה להיות מאה ומשהו קילו בשביל להיות מישהי שאוכלת אכילה רגשית? אני צריכה לקחת מנת יתר כדי להרגיש שאני מכורה לקוק או אלכוהול? אבל כנראה יש בזה משהו, יש תנאי סף להיות מכור באמת".
אז בסוף את מאוד שונה מהורייך. בודקת את הגבולות אבל שומרת על קרקע יציבה.
"כבר היום אני בת 31 ועקפתי את שניהם, ברמה התפקודית. כשאהיה בת 42 אעקוף את אמא שלי גם כרונולוגית. פעם הרגשתי שאני מפחדת להיות בורגנית, לשכוח מהטרגדיות שלי, מפחדת מהיום שבו הכל יהיה בסדר. מי אני בלי המוות של אמא שלי? זה חלק מהזהות שלי, מה, אני אצא לפילאטיס ואבשל, מה יקרה לי? זה מפחיד, אבל בשביל זה יש את היצירה, לשמור על המקומות האלה שם. זו עבודה קשה, אבל לפחות יש לי מה לעשות עם כל ההתמכרויות והכאב".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: קורין סוויד | איפור: איציק ואקיל | שיער: אבישי מסטי | הפקה: רותם פנחס