גם אישה דעתנית כמו נלי תגר נותרת לפעמים ללא מילים. המצב במדינה לא נותן לה, כמו לכולם, מנוח, אבל לעתים קשה אפילו לה לחלץ את האמירה הנכונה. "מה יש להגיד?", היא שואלת תוך כדי שהיא מכינה קנקן תה עם נענע שקטפה מהערוגה שבמרפסת, "המילים מצמצמות את הסיטואציה. השפה לא יכולה להכיל את הכאוס, הבלבול, חוסר הביטחון והאימה שאנחנו חיים בתוכם. אנחנו עוד לא עיכלנו את מה שקרה וכבר מנסים להתגבר".
איך את מנסה להתגבר?
"אני לא מנסה. אני חושבת שזו חוצפה לנסות. אולי זה פולני להגיד. יש לנו עוד 200 אלף מפונים בלי קשר לאסון ולמחדל ולדבר הזה שקרה לנו ולמלחמה שעוד נמשכת, ואני לא מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי להתעסק בטפל. אני נאחזת בדברים כדי שאני אוכל באמת לנשום חמצן ולהוציא פחמן דו-חמצני. זה שכבר מדברים על יום העצמאות, לא הבנתי. מצד שני אנשים ממהרים להתגבר, ואני יכולה להבין את זה. כשאבא שלי נפטר ממפרצת במוח כשהייתי בת 17, רציתי שכבר יהיה בסדר. רציתי שבשבעה, כשישאלו אותי איך אני, אני אגיד, 'אני בסדר, התגברתי'. רציתי להגיע לניצחון המוחלט. נורא לא רציתי שזה יהיה הסיפור שלי. ויש בנו משהו כזה שלא רוצה שזה יהיה הסיפור שלנו, אנחנו רוצים שהסיפור שלנו יהיה סטארטאפ ניישן, אנטבה, ששת הימים. אנחנו לא מוכנים לקבל שזה הסיפור שלנו".
ובגיל 17 הצלחת להתגבר?
"הרצון לחיות הוא חזק מהכל, זה גם עניין תרבותי, 'הניחו לנופלים', 'במותם ציוו לנו את החיים', 'מוכרחים להמשיך לנגן את המנגינה', חונכנו ככה. לבוא ולבכות מתפרש כחולשה. כשאבא שלי נפטר אני כל הזמן עשיתי דירוג למה אני הכי פחות מסכנה מכל המשפחה ולכן יש לי הכי פחות לגיטימציה להתאבל".
דירגת למי מותר להיות מסכן?
"כן. הכי מסכן זה אחי הקטן, שהוא ממש צעיר, אחר כך אחותי, אחר כך אמא שלי, ואני? אני עוד מעט מתגייסת, אז אני בסדר. לקחתי על עצמי להתגבר. גם עם הילדים בלי כוונה אני מוצאת את עצמי אומרת לבן שלי, רשי, לא להיתקע על דברים, לא להיות עצוב. ואז אני אומרת לו שזה בסדר להיות עצוב, אז הוא אומר, 'אני יודע שזה בסדר, אבל אני לא רוצה להרגיש ככה'. הוא זיקק לי את זה, אנחנו יודעים שזה בסדר להיות עצובים, אבל אנחנו לא רוצים להרגיש ככה. אנחנו רוצים להיות 'בלגן ברודוס', אנחנו רוצים 'מהפכה של שמחה' ואיזה כיף, אבל בעצם חיינו הם עצובים מאוד".
העוטף זה הבית השני שלי
היא חיה בתל אביב עם בעלה, איתן, ועם ילדיהם רשי בן ה-6 ותמרה בת ה-3. עד כמה שהחיים עצובים, בסופו של דבר צריכה תגר (41) לתפקד, לכלכל בית ולגדל ילדים. "הילדים הם אושר גדול, הם נותנים סיבה להכל, אני רואה אותם ואני לא יכולה להשתבלל באיזו מאורה, לצפות בסטורי של קים קרדישאן ולברוח".
להיצמד לתום של הילדים זו דרך התמודדות טובה.
"אני לא מנסה להיצמד רק לתום, אלא לחיים, לדברים הפשוטים. מה מזג האוויר, דברים שאני יכולה לדעת בוודאות. מתי ההופעה, מתי חוזרים. זהו. יש המון דברים מרגשים שקורים לי במובן המקצועי וממש חולפים על ידי".
כמו מה?
"אני משחקת גם בהצגה וגם בסדרה, וגם יש את הסטנדאפ וגם נוסעים עם 'האחיות המוצלחות שלי' להודו, אלה דברים כל כך מרגשים, אבל אני לא מצליחה להיות בשיפט הזה של הכיפיות. כל מה שאני רוצה זה שיחזירו כבר את החטופים. אני חייבת לדעת שהם יחזרו, אני מרגישה שלא נוכל להתקיים כחברה אם הם לא יחזרו. אני חושבת על עדן ירושלמי, על אגם ברגר, על דרור אור, על רומי גונן, על עומר שם טוב, על כרמל גת, אני יודעת שבאותה מידה אלו יכלו להיות בעלי ואני. המון שנים הייתי בסצנת המסיבות. העוטף זה הבית השני שלי, הופעתי שם, שירתתי בגבעתי, אני מכירה את כל גוש קטיף, ציר פילדלפי, מעבר קרני, חייתי שם שנתיים, אני מכירה את הפאב בקיבוץ בארי, את צומת סעד, במכינה בנחל עוז העברתי כיתת אומן. הם לא חוצנים, זה רק במקרה לא אנחנו. ומי שלא מרגיש את זה בבשר שלו, בפעם הבאה זה יבוא אליו".
תגר אולי סיימה עם סצנת המסיבות, אבל קרוב משפחתה אדיר מסיקה נרצח במסיבה ליד רעים. "הגיעה הודעה שאדיר היה במסיבה ולא מוצאים אותו. בגלל הכאוס היינו מלאי תקווה, אבל היא הלכה והתמעטה ככל שהזמן עבר. חיכו עוד יום ועוד יום, וזיהו כבר שני חברים שלו שנרצחו, והחברה שלו חזרה וסיפרה שהם יצאו להילחם במחבלים בידיים חשופות אחרי שהם הצילו אותן והחביאו אותן במיגונית. כבר היה ברור שהוא לא יצא משם, אבל הייתה תקווה שאולי הוא נחטף. ואז קיבלנו את ההודעה שאדיר מסיקה שלנו – גבר קסום, מושלם, באמת גבר החלומות, שאין מישהו שלא השתגע אחריו, אח גדול מדהים לשלושה אחים קטנים, לוחם ללא חת ביהלום – נרצח במסיבה הזאת".
איך מתמודדים עם האובדן?
המשפחה יצרה את "אתגר אדיר", קרן לזכרו, שתעניק פרס על סך מיליון דולר ליוזמות טכנולוגיות שיסייעו למאבק באנטישמיות".
אין נס יותר גדול מחזרת עם ישראל לארץ ישראל
תגר היא לא מאותם שחקנים ששומרים את דעתם לעצמם. היא בעלת תוכנית רדיו יומית, שאותה היא מגישה לצד לירון ויצמן; היא כותבת טור שבועי ומשתמשת גם ברשתות החברתיות כדי להעביר מסרים. לפני המלחמה דיברה על משבר האקלים והמאבק במהפכה המשפטית, וגם עכשיו היא מבקרת בחריפות את היושבים בראש.
"אף פעם לא חסכתי בדעתי, זה חלק ממי שאני. ברגע שאני אומרת לעצמי, 'וואי-וואי נלי, אל תגידי את זה', האינסטינקט שלי הוא להסתבך עם זה. אבל אם אני איכנע לפחד, כבר לא אהיה אני, ואם לא אהיה אני אז לא יהיה לי לא סטנדאפ ולא עיתון ולא רדיו. אז יכול להיות שמירי רגב לא תבחר בי להנחות את טקס המשואות, מה לעשות, אני גם יכולה להבין אותה, היא לא חייבת. אבל אם אני אתן לטוקבקים ולפחד להכתיב לי מה להגיד, אני אפסיד את הזהות שלי".
איך את מתמודדת עם תגובות שאת מקבלת?
"זה קשה ויכול להיות מאוד מבהיל. אני אשמיע לך משהו, שתביני את הרמה".
תגר קמה, מביאה את הפלאפון ומשמיעה לי הודעה שקיבלה באינסטגרם. בהודעה נשמעת אישה שאומרת בזלזול ובגועל, "יש לך פרצוף של פולנייה קטנה כזאת, זה אמיתי? הקטנות הזאת שלך, הכל קטן כזה, פולני כזה, מכשופה כזאת".
"יש לי כאלה 200", תגר ממשיכה. "זו עוד אחת חמודה. קשה להתמודד עם זה, אני מהר מאוד חוסמת, מוחקת. אם בן אדם רוצה להקיא, שיקיא. למה אני צריכה לספוג את הקיא שלו? אני לא קוראת תגובות. פעם הייתי אובססיבית, אבל לפני ארבע שנים החלטתי לא לקרוא יותר".
איך הגיעה ההחלטה?
"בקורונה קיבלנו 500 שקל לכל ילד וכתבתי בפייסבוק שתרמתי את הכסף שלי לתנועה לאיכות השלטון ואני מציעה לכל מי שלא זקוק לכסף הזה לתרום לעמותת אזרחיות שעושות לילות כימים כדי לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. כמות התגובות שקיבלתי על זה! מצאתי את עצמי כל היום מגיבה לאנשים, ראיתי כמה זמן מהיממה זה גוזל. אפילו שהייתה בזה איזו הנאה מוזרה".
כי זה כמו לגרד בפצע.
"כמו להוציא שחורים. ואז החלטתי שדי. וגם תמרה נולדה, והגעתי למסקנה שהדבר שעושה לי הכי טוב הוא המשפחה שלי, אז לא שווה לי לבזבז זמן על תגובות".
איזה מחיר את משלמת על זה שאת אומרת את כל מה שאת חושבת?
"אני לא מעמידה טבלת אקסל ומסתכלת על זה במונחים של רווח והפסד, אז אני לא יודעת מה אני מפסידה, אבל אני כן מרוויחה את החופש שלי, ואין מחיר לחופש. אם אני כל היום אחשוב מה להגיד ואעשה לעצמי סירוס עצמי, אז מה זה שווה? אני לא יודעת אם נכון להיכנס לרפיח או לא, אין לי את התשובה, אבל יש דברים שאני כן יודעת, כמו למשל מה חשוב – להחזיר את החטופים. זה לא דבר שיש לי התלבטות לגביו. דברים שקשורים לערכים, שמשותפים לכולנו, לערבות ההדדית, למולדת, לבית הלאומי – שם אני רואה את הדברים נכוחה. גם כשאני כותבת את הטור שלי אני קוראת פעמיים ושולחת. האינסטינקט שלי הוא אקטיבי. וכשאת אקטיבית, הדברים אינם עוברים לידך".
מה לא עובר לידך?
"הכל. השקרים לא עוברים לידי. יש דברים שהם בעשרת הדיברות והם מאוד ברורים, ערכים של רעות, של חברות, של שיתוף, של שוויון. גדלתי על הערכים האלה בצופים, אלה העטינים שמהם ינקתי. יש דברים שאין להם שני צדדים. אם דובר של שר בכיר אומר ללילי בן עמי, ראשת פורום מיכל סלה, 'את מושתנת', מישהו יכול להסביר ש'מושתנת' מגיע מהמילה שתינה ואם בולעים שתן זה יכול לעשות טוב? אין דבר כזה, אין שני צדדים".
ואת לא שותקת כשאת רואה דיונים סוערים בכנסת.
"לשמוע את גלית דיסטל-אטבריאן בנאום חוצב להבות שמערכת החינוך גזלה ממנה את החינוך שלה, אז מה אני אגיד? אני גדלתי בבית ספר חילוני ושם ינקתי את האהבה שלי לתנ"ך, למשפט עברי. אם יש טענות על החינוך הציבורי, אז צריך לחזק אותו. אם מורים היו מתוגמלים בכסף ראוי אז אנשים מאוד איכותיים היו באים ללמד. אם בלימודי יהדות היו לומדים פילוסופיה יהודית וקבלה ותלמוד בבלי, אולי זה היה יותר מעניין".
את בעצמך לומדת היום תלמוד.
"תמיד נמשכתי להיסטוריה שלנו, בסוף לבן שלי קוראים רשי ולא דילן. אני מאוד מאמינה בהשכלה, ואם יש משהו שאני לא יודעת, אני רוצה ללמוד אותו. הם יושבים ולומדים כל היום, אז אמרתי, 'בוא נראה מה הם לומדים', ואני מאוד נהנית מזה. ידע זה כוח, אני לא מבינה למה למנוע מהם ללמוד עוד דברים חוץ מתלמוד. עזבי מתמטיקה ואנגלית, אבל למה תהילים כן ושירת ימי הביניים ושלמה אבן גבירול לא?".
נוטים להאשים את מתנגדי השלטון שהם "אנטי-יהודים", והנה את מדברת על לימודי יהדות באהבה.
"למה, בן גביר דתי? הוא בן אדם עם יראת שמיים? אני באמת שואלת. בן גביר הוא אדם דתי?".
אני מניחה שלפי הגדרתו העצמית הוא אדם דתי.
"זה כמו בתיאטרון, זה שהוא מתלבש ככה הופך אותו לאדם מסוים? זה שיש לו כיפה הופך אותו לאדם דתי? הוא הדת? פרזנטור לא טוב. אני לא מסתכלת עליו כעל אדם דתי. אני מסרבת לקשר את דת משה וישראל, כפי שאני מבינה אותה, לאדם כמו איתמר בן גביר".
איך את מסתכלת עליו?
"כבריון. סבלתי מבריונים כל החיים, ואני מזהה בו את הבריונות. ההתנסחויות שלו, הפעולות שלו, הבורות שלו, ההתבטאויות שלו. הוא יכול להיות גם בהאי מבחינתי, אני מפרידה את האומן מהדעות. אני מאוד אוהבת את המוזיקה של סאבלימינל והצל, זו כמעט המוזיקה היחידה שאני מאזינה לה, אבל אני מפרידה את הדעות מהאומן. מה לעשות?".
אפשר להפריד אומן מהאדם שהוא? למשל במקרי הטרדה מינית?
"אומן ודעות זה לא כמו אומן ומעשים. יש מעשים שבן אדם עושה, ועל זה הוא נשפט בעיניי".
לפני כמה שבועות סיפרה תגר בטור השבועי שלה על אירוע חריג שהתרחש באחת מההצגות שלה: אדם מהקהל עלה לבמה והשחית את התפאורה, כיוון שתמונתו של הרבי מלובביץ' הוצבה, לכאורה, סמוך לפח זבל. "זה היה מאוד מאיים", היא מספרת. "איש גדול ממדים עולה פתאום מולך, לוקח משהו ששייך לך והורס אותו. זה מגיע מלמעלה. אם יש סרטונים של השר לביטחון הפנים הופך לאנשים בשוק שולחנות, והוא במעמד גבוה מאוד, הוא שר בכיר בממשלה, מה זה אומר? שהפעולה הזו היא כאילו בסדר. אז מה זה מישהו שעלה לבמה והשחית תפאורה? כשהייתי ילדה, בן גביר היה נער והוא תלש את הסמל של המכונית של יצחק רבין ואמר, 'כמו שהגענו לסמל של רבין, ככה נגיע גם לרבין'. ובסוף בא מישהו והורס את התפאורה, זה פועל יוצא של הדבר הזה".
וכשאומרים "זה לא זמן לערב פוליטיקה"?
"הכל פוליטי. אני מרגישה שיש שתי אפשרויות, או להתלהם או להשטיח את השיח – 'שקט, לא מדברים עכשיו'. וכשמישהו אומר לי לשתוק זה לא גורם לי להרגיע, להפך".
מה עמדותייך הפוליטיות היום?
"אני לא יודעת מה זה אומר. האם אני חושבת שצריך ללכת בחירות? חד-משמעית כן. האם אני יודעת למי אצביע? לא. האם אני חושבת שהממשלה עושה את הדבר הכי נכון שהיא רואה לנגד עיניה, לטובת העם? לא".
מה את מרגישה כשאת רואה שהמכת"זיות חזרו להפגנות?
"זה חמור, מבעית, מלחיץ ומעורר דאגה. האנשים בהפגנות האלה הם האנשים ששירתו במילואים והתנדבו בחמ"לים, אלה האנשים הכי טובים בעולם. אנחנו במאבק על מִי מלח הארץ".
אבא שלך היה חבר מרכז של הליכוד, גדלת בבית פוליטי ובתור נערה היית דוברת הליכוד בתיכון שלך, בליך. מה דעתך על הליכוד היום?
"נו, זה לא ברור מה דעתי?".
יש לך אמונה שיהיה כאן טוב יותר?
"ברור. התקווה בת שנות 2,000. אין נס גדול יותר מחזרת עם ישראל לארץ ישראל. זו תחיית המתים, זה שאנחנו מדברות עברית, זה יד אלוהים נגעה. לא כל מה שקורה כאן הוא הכרח, בידינו להפוך את הפור. אין כאן גזירת גורל".
אני אעשה סטנדאפ, ומקסימום יגידו "נלי גרועה"
האקטיביזם של תגר והקמפיינים שעשתה למען המאבק באסדות הגז הובילו אותה לקמפיינים נוספים, והיום היא גם הפנים של ארגון לקט ישראל. "אני לא מוכרת משהו שאני לא מזדהה איתו לחלוטין. כשדיברתי על קיימות אף אחד לא ידע מה זה, וזה הביא לי את הקמפיין של H&M. מה הקשר ביני לבין דוגמנות, אני מטר ושייבה, אבל זה פתח דלתות. לקט ישראל מעביר פירות וירקות בריאים וטריים לנתמכים, והחקלאים הם התורמים הכי גדולים. אין דבר קדוש יותר מלעבוד את האדמה, ככה ארץ ישראל התחילה, בחקלאות. זה העם העברי ששב לאדמתו".
בימים אלו חזרה תגר להופיע עם מופע הסטנדאפ שלה, היא עומדת להשתתף בתוכנית המערכונים החדשה "מועדון הסטנדאפ" (כאן 11) ובמקביל גם מגלמת סטנדאפיסטית בסדרה "חולי אהבה" בקשת 12 לצד עמוס תמם ואיילת זורר – ושותפה בעצמה בכתיבת החומרים של הדמות. "אני מאוד אוהבת את הסדרה ואת הדמות שלי. אני משחקת מישהי שהיא לא אמא, מישהי שהיא מאוד לא אני. הסטדנאפ שלי הוא מאוד על החיים שלי, ופתאום הייתה לי הזדמנות לכתוב על דייטים וטינדר. זו הרפתקה, זה כיף. אני במקום של ג'וי והודיה".
נשמע כאילו חוויית המשחק משוחררת וטבעית לך יותר.
"פעם אם הייתי עולה לבמה בלי לעשות מלא חזרות יכולתי להקיא בשירותים חצי שעה. פתאום מכל הדברים שאני עושה המשחק הוא כמו אסקפיזם. בין הסטנדאפ, הרדיו והעיתון, המשחק נהיה 'להגיע הביתה'. מישהו אומר 'קאט', מישהו אומר 'אקשן'. הכל מטופל, זה קצת כמו לחזור להיות ילד".
איך העבודה עם איילת זורר, שמגלמת את אחותך?
"אני מאוד אוהבת אותה. היא עבדה סופר-קשה מהבוקר ועד הלילה, ועדיין באה לראות את ההופעה שלי בכפר סבא. זה היה מעשה לא רק קולגיאלי, הרגשתי שהיא עשתה את זה בשבילי כאחות גדולה. זה שהיא עשתה את המאמץ הזה ריגש אותי ברמה האישית, זה מקרב. וזה בדיוק המצב בארץ, השבר החברתי קיים כי אין תחושה שמישהו עושה בשבילך מאמץ, שלא בא מישהו מהממשלה ומחבק את ההורים של החטופים. אם ההורים של החטופים היו מרגישים שהם מחובקים אז המצב היה אחרת, אבל אם מגרשים אותם מהכנסת זו תחושה שלא עושים את כל המאמץ".
היא נמנית עם נבחרת סטנדאפיסיטיות מרשימה בתקופה שבה הסטנדאפ הישראלי הופקע סוף-סוף מבעלותם של הגברים בלבד, ומבקשת רק דבר אחד – שלא תקראו לסטנדאפ של נשים "סטנדאפ נשי". "אני לא אוהבת את הביטוי הזה, אפשר להקיא", מבהירה תגר. "מישהו אומר 'סטנדאפ גברי?'. גם אבי נוסבאום כפרה עליו המוכשר והמדהים לא מדבר על גריז ומכוניות או על פלאגים ופלאיירים וחשמל ודברים שהוא קונה באופיס דיפו. על מה הוא מדבר? על אשתו והילדים. גם אני מדברת על בעלי והילדים, אז למה שלו זה 'סטדנאפ' ושלי זה 'סטנדאפ נשי'?".
איך זה היה לחזור להופיע אחרי שפרצה המלחמה?
"בהתחלה לא רציתי בכלל, אבל אז הופעתי בכמה בסיסים והיה לי ממש טוב, החיילים זה משהו מאוד מרים, זה מוזר להגיד את זה בהקשר, אבל זה היה כמו נשיקה, שהיא מרוממת נפש כזו ואת חוזרת בעננים. הרגשתי שמישהו הרים לי את הראש מהרצפה, והזדקפתי".
את מרגישה שמשהו השתנה בחוויית הסטנדאפ?
"פעם הייתי הרבה יותר מתרגשת וחוששת, היום אני אומרת, 'או-קיי, מקסימום הם לא ייהנו, זה לא שעכשיו נכנסו להם מחבלים והשתלטו על הצירים'".
לפרוץ לתחום כמו סטנדאפ דורש אומץ.
"כשרציתי להיכנס לסטנדאפ חשבתי שזה בלתי אפשרי. מה שעזר לי זה לידת בני הבכור. נורא פחדתי להיות אמא, פחדתי מהלידה וחשבתי שבטוח יהיה לי קיסרי חירום, ובטוח שאני לא אצליח להניק ואני בטוח לא אתחבר לתינוק ואני בטוח אהיה בדיכאון אחרי לידה. ואז בסוף היה לי ממש סבבה, וילדתי מה זה טוב, וגיליתי שמה זה סבבה לי להניק, וגיליתי שמה זה כיף להיות אמא וגיליתי שלא רק שהשד לא היה כל כך נורא, אלא שזה בכלל לא היה שד וקרה לי דבר מדהים. ואז אמרתי, 'וואי, ואם זה היה ככה בסטנדאפ?'. מה יכול להיות יותר קשה מלהוציא תינוק מהגוף? חשבתי שזה הדבר הכי קשה בעולם, ועשיתי את זה. אז אני אעשה סטנדאפ, ומקסימום יגידו עליו, 'נלי גרועה. נלי לא ראויה. נלי משעממת, היא לא מצחיקה והיא גם לא נראית כל כך טוב כמו שהיא חושבת שהיא נראית'. האם אני יכולה לעמוד בזה? ואמרתי לעצמי: 'כן, אני יכולה לעמוד בזה'".
הסתכלות מעניינת כדי לקבל החלטה.
"זו החלטה מדהימה, אחת הטובות שעשיתי בחיים שלי, זה שינה את חיי. הגעתי למקום שהייתי צריכה להגיע אליו מבחינה מקצועית, וזה הביא לי המון מתנות. בגלל שהעזתי לעמוד על הבמה לבד ולדבר על החיים שלי, פתאום הבינו שיש עוד דברים שאפשר לעשות עם נלי, ואז נלי יכולה לכתוב בעיתון ונלי יכולה שתהיה לה תוכנית ברדיו, ואז נלי כבר נהייתה באיזשהו שלב יותר גדולה מהשחקנית. היום כששואלים אותי מה אני עושה, אין לי תשובה. בכל פעם שעולה בי הרצון לצמצם את עצמי, אני תופסת את עצמי והולכת לקיצוניות השנייה. תשאלי אותי מה אני עושה".
מה את עושה?
"Actually, I'm a movie star".
ההופעות הקרובות של נלי תגר: 23.3 המשכן, רעננה | 11.4 קלצ'ר, ראשון לציון | 9.5 אולם עינן, מודיעין | 23.5 גריי, תל אביב
צילום: שי יחזקאל | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: נגה תמיר | שיער: בנימין רואימי | הפקה: טל פוליטי | ע' סטיילינג: תאיר כהן