אמור פז (25)
ביום יום קצינה בצה"ל, מטפסת מקצועית ומאמנת טיפוס. בת הזוג של סול בוסיאון, שהשתתף גם הוא בתכנית.
נקודת הזינוק שלי הייתה בגיל 8 כשגיליתי את הטיפוס ומאז לא הפסקתי. זה תחום שהוא לא רק פיזי, אלא גם מאוד אינטיליגנטי. להתמודד עם קיר טיפוס זה כמו לפתור חידה שאפשר לפצח במיליון דרכים. זה ספורט לחנונים, בדיוק כמוני.
אני מתאמנת בכל רגע פנוי. מתעוררת מוקדם לאימון בוקר, ואז בצהריים, במקום ללכת לחדר אוכל בבסיס, הולכת לעשות במשך שעה את הסטים שלי בחדר כושר, ולפעמים גם כשחוזרת הביתה מסיימת את היום עם אימון. התפקיד שלי דינמי, אז אני משבצת אימונים לפי המשמרות.
לסול ולי יש מסלול נינג'ה שבנינו בחצר בבית, עם מכשולים שאנחנו מחליפים בכל פעם ומכינים בעצמנו מעץ. אנחנו יכולים ללכת להום סנטר ולמצוא איזה כלי שנחליט שמתאים להפוך למתקן, כשבפעם האחרונה זה קרה לנו עם אסלה, שהבנו את הפוטנציאל שלה כמכשול שנתלים עליו.
אוכל זאת נקודת החולשה שלי. אני לא אוהבת ירקות ואין לי תפריט מסודר. רוצה להקפיד על פחמימות לפני אימון וחלבונים אחריו, כמו שתמיד מלמדים, אבל אין לי זמן להתעסק בזה.
אני לא מחשבת קלוריות. מגיל צעיר אני מגרסה של אוכל ולמרות זאת דקיקה. אני מאמינה שזה עניין של גיל והעובדה שאני לפני ההיריונות, אבל בינתיים אני מנצלת את זה כדי לא לדפוק חשבון.
פופקורן. אני יודעת שאסור לי, אבל אני בכל זאת אוכלת את זה.
ספורט עושים ביחד. כשסול עולה על מתקן אני רוצה לעקוף אותו ובו זמנית רוצה שהוא יצליח, וזה נותן לי דרייב מטורף. בלילה כשאני חוזרת הוא אומר לי, "יאללה, בואי לעשות אימון". הוא לא עבר את היום הקשה שאני עברתי, אבל בכל זאת אני מכריחה את עצמי להצטרף אליו. גם לעשות את התוכנית איתו תרם לזוגיות שלנו, נרשמנו כאקסים וסיימנו את המסלול ביחד.
סקס = ספורט? כל דבר שמזיעים בו הוא ספורט. מי שאוהב להוציא אנרגיות, אוהב להוציא אותן בכל תחום.
לא מתאמנים בכל מחיר. אם לא ישנתי הרבה שעות והשרירים שלי כואבים, לא אעמיס על עצמי כי זה לא חכם ויכול להוביל לפציעה.
אין כמו גירל פאוור. אנטומית אולי נשים חלשות מגברים אבלהרבה מכשולים בנינג'ה שנראים פיזיים בלבד, אפשר לצלוח עם פיתרון יצירתי שמתאים ליכולות שלך כאישה. למצוא את הטכניקה, להשתמש בגמישות שלנו שטובה יותר משל גברים. אתי למשל עברה את הברוקן ברידג', המכשול של שיווי המשקל, בזחילה, כמו לביאה, מה שאף גבר לא עשה לפניה. דפנה עצרה לנוח במכשול שלפני הקיר, בזמן שמלא גברים מיהרו ונפלו בו. ובגלל זה אין שום סיבה שאישה לא תצליח ללחוץ על הבאזר, ובניגוד לאולימפיאדה שמפרידה בין מגדרים, אתגר הנינג'ה מאמין בשני המינים באופן שווה, בלי לעשות לנו הנחות.
האקססורי שלי הוא שק שקשור לאגן ומלא באבקת מגנזיום. פריט מאסט למטפסים, מכניסים לשם ידיים וזה מונע החלקה.
אני לא יוצאת להתאמן בלי חזיית פוקימון. המלתחה הספורטיבית שלי בנויה מבגדים מאוירים וצבעוניים, עם הדפסי קומיקס ושמושפעים מפופ יפני. אני אוהבת לאסוף קולקציות לפי נושא, נגיד בגדים עם הדפסים של אליס בארץ הפלאות, פוקימון וגיבורי על.
חופשה אצלי היא ממש לא מנוחה. לא זוכרת מתי טסתי שלא למטרת תחרות ספורט. המנוחה היחידה היא רק ביום שאנחנו מקדישים לפארק שעשועים. כמכורים לאדרנלין, מבחינתנו זאת עצירת חובה בכל יעד.
השרירים לא מאוד בולטים אצלי, עד כדי כך שבאודישנים לתכנית חשבו שאני אחת מההפקה ולא מהמתחרים, אבל זה רק עוזר לאנשים להיות מופתעים מהחוזק שלי. כילדה פחדתי שיהיו לי שרירים גבריים, כי לנסיכות דיסני יש גוף נשי, אבל היום תפיסות השתנו, ואם לאישה יש שרירים - הם בהכרח דבר נשי.
הרומן שלי עם בתי חולים התחיל כילדה, אין שנה שלא התקשרו לאמא שלי מאיכילוב ואמרו לה לבוא כי אני לקראת ניתוח, או גיבוס. היום אני משתדלת לשמור על עצמי יותר, כמו כל ספורטאי שמפחד מפציעת האל-חזור שתשבית אותו לתמיד.
טיפ למתחילות: לא לבחור במה שיגרום לך רק להתחטב, כמו חדר כושר, אלא למצוא תחום ספורט שאת נהנית ממנו ובגלל זה גם תתמידי בו. תחום שיערב גם את המוח שלך ולא רק את הגוף, שיגרום לך להסתקרן ולהרגיש מאותגרת.
דנה תייר (23)
ביום יום מטפלת בעצמי באמצעות ספורט.
אחרי מבצע צוק איתן שבו הייתי חיילת בחמ"ל בעוטף עזה, אובחנתי בפוסט טראומה ונכנסתי לתקופת שיקום בכפר איזון, מקום שמטפל בצעירים משבר. פגשתי שם את שי בן הזוג שלי שגם הוא מאובחן בפוסט טראומה מהצבא ואחרי שהשתחררנו משם עברנו לגור ביחד. ראינו את אתגר הנינג'ה בטלוויזיה והסתקרנו, החלטנו לבנות כזה אצלנו בחצר ומאז זה ממלא את כל היום שלי, מוגדר עבורנו כשלב הבא של הטיפול שלנו בעצמנו.
את הבוקר שלנו שי ואני משתדלים לפתוח ביוגה ואז יוצאים למסלול שלנו בחצר. בין לבין עושים סטים.
אתגר הנינג'ה הפך לפרויקט הזוגי שלנו. אנחנו בונים את המכשולים ביחד, מחפשים את החומרים, מתאימים אותם לחצר שלנו ואז בודקים אותם על עצמנו. הנפילות במסלול מצחיקות, אז לראות את בן הזוג שלך נופל זה עוד יותר קורע.
הספורט ריפא אותי מבפנים, זאת הסיבה שלי היום לקום בבוקר והפך להיות הדרך שלי לטפל בעצמי, להתמלא מחדש בכוחות. אפשר להגיד שהאהבה הזאת לנינג'ה הצילה אותנו, נתנה לנו משמעות.
אין דבר שיגרום לי לוותר על אימון. אני מזיזה הכל כדי לעשות אימון. זה ממש כמו אוויר לנשימה בשבילי.
אני מקפידה על שלוש ארוחות מסודרות ובעיקר משתדלת להקשיב לבטן ולמה שהגוף צריך, ולא לאכול מתוך מקום נפשי.
אני שואלת את עצמי מה אישה צריכה לעשות בשביל ללחוץ על הבאזר. המסלול לדעתי מאפשר לשני המינים להתחיל מנקודה שווה, אבל בנות צריכות להשתחרר יותר ולסמוך על עצמן ועל גוף שלהן. הזהירות שלנו מאיטה אותנו וגורמת לנו להיות הססניות. אנחנו נוטות לעודף תכנון הצעדים שלנו וזה עולה לנו בזמן ובביצועים. בנים מגיעים בטוחים יותר ביכולות שלהם, ומצד שני, לפעמים דווקא היהירות שלהם מפילה אותם.
גם נינג'ות מפחדים. זה רק נראה שאין פחד, אבל יש. לשי אפילו יש פחד גבהים. אני נהנת מעצם ההתמודדות.
דפנה גיטלר (23)
ביום יום סטודנטית שנה ב' לביולוגיה.
אני מתאמנת בהמון סוגי ספורט שונים, ולכל אימון יש את הזמן שלו בשבוע. אני הכי מסורה לטיפוס, מגיעה אל הקיר פעמיים-שלוש בשבוע, לרוב בלילה כשהיום מאחורי. עושה קרוספיט פעם בשבוע ואת השבתות מקדישה לפארקור.
התאהבתי בספורט בזכות המשפחה שלי. אבא שלי גילה את הטיפוס בגיל 40, אחרי הרבה שנים שהוא לא עשה שום ספורט, ואני הלכתי בעקבותיו. לפארקור הגעתי בזכות אחי הקטן שגילה את זה ראשון וצירף אותי לאימונים שלהם.
איך גיליתי את הנינג'ה? אבא שלי תייג אותי במודעה בפייסבוק, ובסופ"ש כשאח שלי חזר מהצבא אמרתי לו שהוא גם חייב לבוא איתי לנינג'ה, הוא ענה שהוא כבר נרשם.
ספורט עושים כמעט תמיד ביחד. יש לנו קבוצת וואטסאפ של כל קהילת הפארקור בדרום ואנחנו נפגשים לאימונים בפארק. אני תמיד הבת היחידה שם.
פארקור זה לא רק אלה שקופצים מבניין אחד לשני. אם זה מרגיע, אף פעם לאהגעתי לבית חולים בגלל הפארקור. כל תחום שאני מתעסקת בו היום יכול להיכנס להגדרה של 'אקסטרים', ובכל זאת גם יש בי פחד. יש סלטות או קפיצות שאני לא אעשה ובשביל להשתחרר בדרך כלל צריך לראות אנשים אחרים עושים את זה קודם, או לעבוד הרבה זמן בצעדים קטנים.
לפעמים אוותר על אימון. בעיקר בגלל פציעות שמסמנות לי שצריך לתת לגוף לנוח, ותקופות מבחנים עמוסות.
עדיין לא נכנסתי למסלול מסודר של תזונה. אני יודעת שספורטאי צריך לאכול בריא, וזה מה שמנחה אותי ביום יום.
שום דבר לא יגרום לי להפסיק לאכול שוקולד. גם כשיש תקופות שאני מרגישה בהן כבדה יותר.
יכולתי להיות זאת שלוחצת על הבאזר. הרגשתי שהסיכויים שווים. ידעתי שדברים מסוימים יהיו קשים לי מראש בגלל שאני יחסית נמוכה, אבל גם שיש לי יכולות שמאזנות את זה. אם זאת הגמישות שלי ואם זה שהנינג'ה הוא כמו שילוב של כל תחומי הספורט שאני מתעסקת בהם.
הדבר הכי טוב שקרה לי בנינג'ה הוא שהתחלתי להתאמן עם נבחרת הטיפוס הארצית ועם הנחייה מסודרת, אחרי שנים שלא היה לי מאמן.
לאחרונה תפסתי קצת מסת שריר, זה לא קרה ביום אחד ואין לי איתם יחסים מיוחדים. אני כן מרגישה יותר גדולה מבנות אחרות, אבל זה לא מטריד אותי בשביל שאעשה משהו אחרת.
ההשראה שלי היא קייסי קטנזרו, שכמוני, נמוכה (גובהה של קטנזרו הוא 1.50 מטרים ושוקלת 45 ק"ג) ביחס לשאר המתמודדים אבל בכל זאת מצליחה כל מכשול שמציבים. בחצי הגמר נעזרתי בטכניקה שגיליתי רק אחרי זה שגם היא השתמשה בה במכשול הזה.
מאחורי העדשה
איך מצלמים זיעה, ככה שתיראה סקסית ומגניבה? איך גורמים לספורט להיראות מפתה יותר מערב של נטפליקס? צלמת הספורט רונית כהן שמפעילה את עמוד האינסטגרם Roco Runs שלו 90 אלף עוקבים, יודעת איך. לאף אחת מהמצולמת שלה, ספורטאיות מקצועיות, חברות שמתאמנות איתה או סלבס מהזן הספורטיבי, אין שפה עליונה מיוזעת ופרצוף אדום ממאמץ, אבל כן שרירי תאומים מרשימים ומדליות ממרוצים ברחבי העולם. "כצלמת חשוב לי שהכל יראה אסתטי ופוטוגני והנשים שאני מצלמת יראו הכי טוב שאפשר לא משנה אם הן עושות עכשיו מרתון של שבעה קילומטרים או עשרים. אני רוצה לייצר להן אימג' מהמם של עצמן, שהן יוכלו לעלות לאינסטגרם ולעוף על עצמן. בהתחלה כשהייתי מצלמת את החברות הקרובות הן לא רצו, זה אפילו היה קצת מביך, אבל משם התחיל תהליך שבו הן נפתחו ומאז כבר הפכתי למקצוע את היכולת לגרום למישהי להרגיש טוב עם עצמה".
עמודי ספורט וכושר צברו פופולריות באינטסגרם כחלק ממגמת ה-Self Caring. לראות אנשים שפותחים את היום בסמות'י בול, קמים לריצה ומורחים מסכות פנים, או במילים אחרות דואגים לעצמם, נחווים כלוח השראה ממכר. הם אמנם לא מבטיחים להפוך אותנו לגרסה החטובה של עצמנו בין לילה, אבל כן גורמים לניסיון להיראות מגניב. "העמוד שלי רוקו ראנס הפך לקהילה, אני מצלמת גם ספורטאיות מקצועיות ובכל פעם שאני טסה לחו"ל אני נפגשת ליום צילום עם מתאמנות מקומיות. ספורט הפך לטרנד בשנים האחרונות והאינסטגרם נתן לו בוסט. נשים כותבות לי, 'התמונות שלך עושות לי חשק, הוצאת אות אותי לריצה'".
אז יוצאים לאימון של Roco Runs?
"זה הרבה פשוט ממה שחושבים. הרעיון הוא שלא מסתכלים על השעון לבדוק תוך כמה זמן עשינו קילומטר, אפשר לשתות בדרך בירה ולהיכנס לים, לעצור לדבר או לאכול סביח, הכל מותר. זאת הגישה שלי בכלל, אימון לא חייב להיות נוקשה, אפשר לעשות מה שרוצים. כשאני התחלתי לרוץ עם החברות קראנו לזה 'באנו ליהנות'".
שלב חצאי הגמר של "נינג'ה ישראל 2018" יתחיל בשבת הקרובה ב-21:00 בקשת 12
צילום: רוני כהן ROCO RUNS | ע. צלם: חיים ורסנו | איפור שיער וסטיילינג: הדר חדד | בגדים : REEBOK