חודשים ספורים לפני שהשתחררה מצה"ל, בזמן שחיילים אחרים מפנטזים על הרגע בו יורידו את המדים לתמיד, נועה אָסְטָנְגֶ'לוֹב ייחלה רק להישאר בתוכם כמה שיותר. לא שירות קבע עמד על הפרק, אלא תפקיד פריצה בטלוויזיה שהיה כרוך בעוד אוגוסט אחד בחאקי. "יומיים אחרי השחרור כבר הייתי בהקראה הראשונה לסדרה", מספרת אסטנג'לוב על המסלול המהיר שהוביל אותה ממדור משתחררים לצילומי "המפקדת" (כאן 11). "יצאתי מהבקו"ם ואני ממשיכה עם השפה הצבאית, המדים, הכל. רוב הקאסט בני 27, אני הייתי הכי צעירה והכי קרובה לצבא מכולם".
אסטנג'לוב מגלמת ב"המפקדת" שיצרו עטרה פריש וניר ברגר את צליל בן משה, מ"כית נאיבית ונלהבת של חיילות איתן (מה שכונה בעבר מקא"ם – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), שחולמת על קצונה ומתעקשת להעביר את הטירוניות האדישות והקשוחות "תהליך משמעותי". לסדרה היא הגיעה עם דמות שרק מחכה לשימוש. "כשקראתי את התסריט, הבנתי שאני יודעת איך לגלם את צליל. שֵׁירַתִּי בתיאטרון צה"ל והייתה לי דמות סאטירית שמבוססת על המפקדת שלי מהטירונות, עם דיבור מונוטוני כזה. אחת שלמדה מאוד טוב בקורס איך לדבר עם הידיים ולהגיד 'בעצם' כל הזמן ולהיות נורא רשמית ורצינית ופיקודית, אבל לא מצליח לה. האפיון הכי מדויק של צליל זה שהיא גנרית".
גנרית זה לא משעממת?
"גנרית זה מצחיק ברמות, כי יש מלא כאלה. מישהי שחיה בסרט שהיא שפיצית אבל החיילות רואות שהיא הכי רכרוכית. הסדרה עוסקת בשאלה כמה באמת אפשר להיות משמעותית בסיטואציה כזו. צליל נורא רוצה לעשות שינוי אבל היא בעצמה ילדה, והיא מתמודדת עם דברים שגדולים עליה. למ"כיות בטירונות אין באמת מספיק הכשרה וניסיון חיים מטורף כדי לטפל בנושאים הרגישים האלה. אבל ככה זה בצבא שלנו. זו אולי הזיה, אבל זה שחיילים בגיל הזה מסכנים את החיים שלהם בשדה הקרב זה יותר הזיה בעיניי".
איך את הסתדרת בצבא?
"יש לי קושי עם מסגרות ושגרה, אז מהרגע הראשון בחנתי גבולות, לא אספתי את השיער, דברים כאלה. אבל בתכלס הייתי חיילת טובה. אהבתי ללבוש מדים, להרגיש חלק ממשהו. כדי לצאת מהקופסה צריך קופסה. ובואי, עשיתי טירונות שבועיים של תיאטרון צה"ל. הכי בקטנה".
אף פעם לא קל כשהמשפחה מתפרקת
אסטנג'לוב רק בת 21, אבל מבחינתה זה בדיוק הזמן לתפקיד הגדול הראשון שלה. "זה נשמע סופר פריבילגי, אבל אני משחקת מגיל עשר, אז יצא שחיכיתי 11 שנה", היא צוחקת. היא נחושה לא רק לגרום לכם לזכור את שמה, אלא גם לוודא שתבטאו אותו נכון: "אני תמיד אומרת שזה שם ממשפחת פשע, למרות שזה לא נכון, זה פשוט שם גרוזיני".
שני הורייך מגיאורגיה?
"אמא שלי נולדה כאן להורים גרוזינים, ואבא שלי עלה בגיל ארבע. יש הרבה גרוזינים באשדוד. ההורים שלי לא הכירו בשידוך, הם התחילו לצאת ואז המשפחות שלהם אמרו שאין דבר כזה לצאת בלי חתונה. אז חיתנו אותם כשהם היו רק בני 18".
הזוג הביא לעולם שתי בנות – נועה היא הצעירה שבהן – אבל הנישואים החפוזים לא החזיקו מעמד. "להורים שלי קוראים דוד ובת שבע, ובתנ"ך זה קשר שהתחיל לא משהו ונגמר בסדר, אבל כאן זה לא נגמר טוב", מספרת אסטנג'לוב. "הם התגרשו כשהייתי בכיתה ב'. גירושים בעדה הגרוזינית זה לא דבר מקובל, שלום בית זה מעל הכל, חשוב שלא ידעו ולא ירכלו. אבל ההורים שלי עשו את זה, ועם הזמן זה שחרר משהו גם אצל ההורים שלהם. היה בזה משהו ששחרר מהכבלים של העדה".
מה את זוכרת מהגירושים?
"אני זוכרת את כל התקופה. זה לא נגמר בשנה אחת אלא התפרש על כמה שנים, הייתי מעורבת בתהליך. יצא שהייתי הפסיכולוגית של כל המשפחה מגיל צעיר, כי אני סקרנית ומאוד ערה למה שמתרחש סביבי. זה אף פעם לא קל כשמשפחה מתפרקת, אבל הייתה לי ילדות מהממת. ההורים שלי עשו הרבה כדי לשמור עלינו ולעשות את זה הכי מכבד שיש".
כיום, שני הוריה של נועה נשואים מחדש, וגם נולדו לה שלושה אחים חדשים – אחד מאמא ושניים מאבא. כל הדרמה המשפחתית הזו לא הפריעה לה בילדותה לטפח את הדרמה הפרטית שלה: "יש וידאו שרואים את אחותי הגדולה רוקדת בהופעה, ואני מאחוריה, בת חמש, מנסה לתפוס לה את הפוקוס. ילדה חסרת כישרון שלא יודעת לרקוד ולשיר אבל רוצה להיות בפרונט, מתחילה להרביץ לעצמי ולעשות שטויות ופרצופים רק כדי לבלוט. זה התחיל מצורך מוגזם בתשומת לב. מכיתה א' חיקיתי את המורות שלי, הייתי עושה הופעות לעצמי ומתראיינת במקלחת. גדלתי על 'השיר שלנו' ורן דנקר".
טעם טוב.
"ואוו, כמה שהייתי מאוהבת בו. אני עדיין, האובססיה חזרה בשנים האחרונות. הייתי לומדת דיאלוגים שלמים, יודעת את כל הסדרה, ורן דנקר תמיד היה הפרטנר שלי בפנטזיות".
אסטנג'לוב לא רצתה לחכות כדי לממש את הפוטנציאל, אבל בבית הספר באשדוד לא היה עודף אפשרויות: "לא הייתה מגמת תיאטרון ולא היה בית ספר לאומנויות, רק מגמת תקשורת בתיכון. הייתי היחידה שבאה למגמה כי זה באמת מעניין אותה ולא בשביל השיעורים החופשיים כמו שאר התלמידים".
אז איפה בכל זאת למדת משחק?
"בכיתה ה' נכנסתי לחוגי המשחק של בית הספר 'יצירתי' באשדוד, זה הגיל הכי צעיר שאפשר ללמוד שם. זה גם חוג וגם סוכנות. התקבלתי דרכם לסרט קצר, ושלחו אותי לעוד אודישנים בתל אביב. אבא שלי לקח אותי באוטו לכל אודישן, הוא האמין בי מאוד. היה מחכה מחוץ לדלת, מנסה לשמוע מה קורה בפנים".
אסטנג'לוב החלה לטפח חיים של ילדה-שחקנית: היא כיכבה בסדרת הילדים "מבצע קיפוד" בערוץ לוגי, הופיעה בסרט "הקפות" של לי גילת, הגיחה ב"Oboy" ואפילו ב"ארץ נהדרת" – ותמיד חזרה לבית הספר בשכונה. "לא הרגשתי מפורסמת או כוכבת. בדרך כלל הצילומים היו בחופש הגדול אז זה היה כמו קייטנת קיץ. אבל בבית הספר קראו לי 'נועה השחקנית', ידעו שזה מה שאני הולכת לעשות בחיים".
וגם את היית משוכנעת שזה מה שיקרה?
"לגמרי. כל מי שהעז לצקצק, או להגיד שזה תחביב ולא קל להצליח בזה, או אמר משהו כמו 'יעבור לך' – כל אחד כזה היה מקבל ממני נאום שוטף על למה זה לא יקרה ואני אצליח ואני לא כמו כולם ואתם לא תגידו לי. לקחתי את עצמי נורא ברצינות. כשחברים שלי חיפשו את עצמם והיו להם פאזות של להיות פריקים ולצבוע את השיער בגיל 14, אני אמרתי: 'מה פתאום לצבוע את השיער? זה מקבע לטייפקאסט'. חייתי בסרט".
לעבוד בגיל צעיר הגיע גם עם מחיר?
"היו גם חוויות פחות נעימות. הרבה סירובים, הרבה כמעטים. סרט גדול שהייתי צריכה לעשות ומשרד החינוך לא אישר לי. בגיל 11 מתאמת הפקה ביקשה ממני לסדר את הגבות לפני הצילומים – הייתי חד-גבה וזו הייתה נקודה רגישה אצלי, זה היה רגע מאוד קשוח ומביך. אמרתי לה 'ברור, זה מה שתכננתי לעשות'. הייתה לי אז שריטה עם זה שאני שעירה, עם הגרוזיניות שלי. התביישתי בזה".
ילדה שצמודה לפינצטה?
"לא, כי אבא שלי כל הזמן פמפם לי שאני אניה בוקשטיין הבאה ואם היא לא צריכה למרוט אז גם אני לא. מזל שהיום יש לייזר והשריטה נפתרה".
חלק ממשטר היופי המחריד ולא גאה בזה
בגיל 17 אסטנג'לוב כיכבה בסרטו של דוד קריינר "הסוסיתא של הרצל" לצד מיקי לאון ואוולין הגואל, בתפקיד נערה משדרות שחיה בצל הפגזות. מכל הפרויקטים שעשתה, זה היה הקרוב ביותר לחייה האישיים. "אשדוד זה לא שדרות, אבל גם אנחנו אוכלים טילים לפעמים", היא אומרת, "זו מציאות שנולדתי לתוכה, אז בעיניי זה לא דרמטי, אני קצת אדישה לזה. כשיש צבע אדום אני צוחקת והולכת לאט לממ"ד. אבל היו פגיעות ישירות סביבנו. אחת מתחת לבניין של אבא שלי, פעם טיל נחת בלילה במגרש של בית הספר".
דווקא נשמע כמו יופי של חומרים לפוסט-טראומה.
"אני לא חושבת שאני פוסט-טראומטית מהחיים באשדוד. בתור ישראלים כולנו קצת הלומי קרב, לא? זה נוגע בכולנו, המציאות הזו. אבל הרי גם אני בבועה לעומת שדרות והעוטף".
את אוהבת את אשדוד?
"מאוד. זה הבית שלי. בשלב מסוים בטח אעבור לתל אביב אבל עדיין לא מצאתי סיבה מספיק טובה. אני מתבשלת עם המחשבה הזו, לא ממהרת".
כיום נועה גרה עם אמה, בן זוגה של האם, אחותה ואחיה בשכונת הרובע החדש באשדוד. "זה אזור טוב, לא של עשירים אבל גם לא תחושה של שכונה קשת-יום בעיר פריפריאלית. יש אנשים שבטוחים שאם אני מאשדוד זה אומר שאני ערסית מבית קשה, וזה קורע אותי, כי מהר מאוד מבינים שזה לא נכון".
את מרגישה פער מאנשים שגדלו במרכז?
"לפעמים. כשהגעתי למיונים בתיאטרון צה"ל החשיפה שלי לתרבות הייתה מצומצמת. כולם הכינו מונולוגים של חנוך לוין ואני עשיתי מונולוג של חן אמסלם מ'זגורי אימפריה'. אנשים שם חשבו שאני איזו ערסית סתומה, אבל התקבלתי, אז כנראה שזה היה טוב".
גם "המפקדת" נוגעת בפערים בחברה. אחרי הפרק הראשון נמתחה ברשתות החברתיות ביקורת על הסדרה והאור הלא מחמיא שבו היא מציגה חיילות איתן.
"אני חושבת ששאלות על ייצוג הן שאלות חשובות, אבל בעיניי כתבו כאן דמויות עגולות ולא שטחיות בשום צורה. הרבה סטיגמות עומדות להישבר בהמשך. הייתה מ"כית שראתה פרק אחד וכתבה פוסט בפייסבוק שאנחנו גזעניות, אבל אם היא תמשיך לראות את הסדרה היא תראה כל מיני סוגים של חיילות ושל מפקדות, ממש כמו במציאות. לא צריך להיות יותר מדי פוליטיקלי קורקט עם זה. הסדרה מתייחסת בכבוד גדול לכולן".
כש"הסוסיתא של הרצל" הגיע לבתי הקולנוע בסוף 2019 אסטנג'לוב כבר הייתה חיילת בתיאטרון צה"ל, שם שובצה באנסמבל קומי שהסתובב בין בסיסים. "היינו ההרכב הראשון שכתב לעצמו את התכנים. זו הייתה חוויה מדהימה. המערכונים היו סאטיריים על הצבא, בעיניי גם פוליטיים. האנשים שהיו איתי בצבא עומדים להסתער על התעשייה, עוד תשמעי על כולם".
קצת לפניה השתחררה ממדור ההפקות של צה"ל אלונה סער, היום המ"מית של אסטנג'לוב ב"המפקדת". "לאלונה ולי יש חברים משותפים עוד מלפני הסדרה, והיה עליה דיבור מאוד טוב במדור. ידעתי שהיא הבת של גדעון סער, קשה לפספס, היא נראית כמוהו".
יצא לך לדבר איתה עליו?
"לא, זה נראה לי רכילותי. היא קנאית לפרטיות שלה ויש לה עולם רחב ומדהים משלה, המון עומק בלי קשר לאבא שלה. אני מבינה למה מדברים איתה על זה בתקשורת, זה מעצבן אבל גם מתבקש. אבל היא שחקנית מבריקה, ובאסה שהפוקוס הולך על זה".
על הציוץ של רונית הביביסטית שדחף את אלונה סער לקרקס הפוליטי ("(גדעון) סער יודע לדבר עם ערבים, הבת שלו שוכבת איתם") אומרת אסטנג'לוב ש"זה מחריד, הקאתי קצת בפה. מה יש לומר על רמה כזו?".
איפה את במפה הפוליטית?
"יש לי דעות אבל אני אשמור אותן לעצמי. אני יכולה לספר שלמרות שאני תמיד מצביעה, בפעם האחרונה כמעט לא הצבעתי. בכל פעם זה אותן תוצאות ואף פוליטיקאי לא עושה משהו כדי שזה ייראה אחרת. אני מרגישה שהממשלה עושה מאיתנו בדיחה וכל הכסף הולך לעוד בחירות בשביל מלחמות אגו של גברים".
לפי הפייסבוק שלך את פמיניסטית די פעילה.
"כולנו אמורות להיות פמיניסטיות. אישה שלא מגדירה את עצמה פמיניסטית לא מבינה עד הסוף מה זה. אני אדם דעתן, לוחמת צדק באישיות שלי. יש הרבה דברים שצריך לשנות בפטריארכיה. אני לא קוראת לנדות גברים, אבל עכשיו זה הזמן שלנו".
איך זה יבוא לידי ביטוי?
"נשים כמו עטרה פריש, יוצרת 'המפקדת', היא מעוררת השראה בשבילי. ב-80 אחוז מהסדרות שאני רואה, האישה היא לא הגיבורה אלא האהובה של הגיבור, סטטיסטית בסיפור של מישהו אחר. והמציאות היא לא כזו. יש לנו סיפור בפני עצמנו ונקודת מבט, וזו הזיה שהיא כמעט תמיד לא מוצגת. ב'המפקדת' עטרה פשוט מראה נשים כבנות אדם ומתייחסת לדמויות הנשיות שלה בכבוד ובצורה מורכבת. גם הלוק הוא חלק מהעניין".
באיזה אופן?
"אנחנו לא על תקן יפות בסדרה. כשאני מסתכלת על המסך אנחנו יפהפיות בעיניי, אבל רואים שאנחנו לא יפות קלאסיות. היינו מאופרות ממש בקטנה, כדי שניראה כמו חיילות שמזיעות בחום ולא בתצוגת אופנה. זה היה מאוד חשוב לעטרה".
לפני הצילומים, מודה אסטנג'לוב, לקח לה זמן לקבל לגמרי את מה שראתה מול המראה. היא חשבה שבשביל המסך היא צריכה להיות רזה יותר. "גם אני חלק ממשטר היופי המחריד ואני לא גאה בזה. זה מרגיז אותי שהמסרים שמכניסים לנו 24/7 על הסגידה לרזון נכנסו גם אליי. אמרתי לעצמי: 'תרדי קצת במשקל לפני הצילומים'. ניסיתי לרוץ מלא אבל זה לא תפס. אני לא עומדת בשום דיאטה. בסוף הצטלמתי כמו שאני ואני נורא מרוצה מזה. אני נראית שם לא שמנה ולא רזה, אלא פשוט כמו חיילת אמיתית שאוכלת בשקם".
מה חשבת על הלוק החדש של מרגלית צנעני?
"לא אהבתי את העליהום שעשו עליה. הרי לנשים קשה להתבגר, ובמיוחד במקצועות האלה. תראי איך בסרטים וסדרות ייקחו גבר חתיך מבוגר ויצמידו לו בחורה צעירה במקום אישה בגילו. קשה לחברה לקבל נשים עם קמטים, ואין להן ברירה אלא להתאים את עצמן, ואז אם זה לא נראה מספיק טבעי יגידו שזה מתאמץ. לא מספיק שאת צריכה להיראות יפה, את גם צריכה להיראות כאילו זה בא לך בקלות. שמרגול תעשה מה שהיא רוצה, ומי שזה לא מתאים לו שיסגור את העיניים".
לא רוצה להיות קלישאה של שחקנית
את המשך הקריירה החלה אסטנג'לוב לשרטט במהלך שנת הקורונה, כשהצטלמה לא רק ל"המפקדת" אלא גם לסדרת הנוער החדשה "האחיין שלי בנץ" שתעלה בהמשך השנה בכאן חינוכית. דווקא לימודי משחק לא בתכנון. "אני מרגישה שאולי לא צריך. אני יודעת שבבתי הספר למשחק יש המון התעסקות בעצמך ואני מתעסקת בעצמי הרבה גם ככה, זה קצת נרקיסיסטי. אני לא רוצה להיות קלישאה של שחקנית. אבל יש מצב שאשנה את דעתי".
מה מצבך הזוגי?
"רווקה", היא מכריזה בחיוך. "היה לי חבר רציני אחד שנה בתיכון, ואני עדיין לא יודעת מה מתאים ומה נכון לי. אני מחכה לפרפרים בבטן שיגיעו".
מי יכול לעשות לך אותם חוץ מרן דנקר?
"אני אוהבת אנשים מיוחדים ומעניינים, בוגרים, אנשי שיחה. אין הרבה כאלה בגילי. חוש הומור חשוב לי וביטחון ורגישות. זו הרשימה הקלאסית, לא? אני רוצה שיהיה לי גם מעניין וגם מצחיק וגם מקום מפלט. זה יגיע. הדרכים פשוט צריכות להיפגש".
מתחילים איתך הרבה?
"כן, בדרך כלל באינסטגרם. היום בנים לא מתחילים עם בנות במציאות, אנחנו דור חסר ביטחון, זה עצוב. גם אני התחלתי עם בנים באינסטגרם. ועכשיו אחרי הסדרה האינבוקס שלי מפוצץ עם משפטי פתיחה גרועים שאת לא מאמינה".
תביאי דוגמית.
"'וואי איך הייתי רוצה שתהיי המפקדת שלי', 'שתי דקות פתחת לי ח''', 'שתי דקות ענית לי להודעה'. כל אחד בטוח שהוא היחיד שכתב לי את זה. אז לא, אתה לא היחיד. וקשה לי לענות לכאלה. לא משנה כמה אתה חתיך, משפט כזה מאוד מוריד לי. אני עונה רק אם מישהו מחמיא על המשחק שלי".
המשחק, בינתיים, זוכה למחמאות – וכך גם "המפקדת", שכבר נהנית מהשוואות ללהיט "חזרות" ובשבוע שעבר פורסם כי תזכה לעונה שנייה. "מרגש להיות חלק מדבר כזה", אומרת אסטנג'לוב.
ההשוואה ל"חזרות" נכונה בעינייך?
"אלה סדרות שונות עם קהל יעד שונה. אבל 'חזרות' היא יצירת מופת, אז אם משווים אותנו אליה זו רק מחמאה. מיה לנדסמן, שמשחקת את ספיר ב'המפקדת', הייתה גם ב'חזרות'. היא סיפרה לנו על זה בצילומים אבל לא ידענו אז כמה מטורף זה עומד להיות. מדהים בעיניי שיש טלוויזיה כזו בארץ".
ציפית שתהיה עונה שנייה ל"המפקדת"?
"ידענו שזה טוב ושזה הולך להתפוצץ, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר".
בעונה הבאה צליל תצא לקצונה?
"אני חושבת שככל שהפרקים מתקדמים מבינים שהקשר בין צליל לקצונה הוא הרבה יותר רחוק משנדמה לה. אבל מי יודע, אולי בעונה השנייה היא תפתיע ותחזור עם ארון על הכותפת. אני מאמינה בה".
צילום: אור דנון | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור: דניאל גורן | שיער: עמנואל | ע' סטיילינג: ליאת ביטן | התמונות צולמו ב"זבולון 9"