גאולה אבן-סער מבקשת לסיים מוקדם את הריאיון. "אני צריכה לאסוף מבית הספר", היא מסבירה. בעוד שבוע תחגוג 52 אביבים, בעלה גדעון סער בן 57, והם עדיין אוספים מבית הספר היסודי את ילדיהם הקטנים, בני 7 ו-10. "אנחנו הורים על מלא", היא אומרת. "לדעתי אנחנו הכי זקנים בבית הספר, למרות שלא בדקתי".
חמישה ילדים יש לאבן-סער (27, 24, 18 ושני הקטנים), שלושה מהם מנישואיה הקודמים. חישוב מהיר מגלה שכבר כ-25 שנה ברצף היא אוספת מהגן ומבית הספר היסודי, ולא נראה שהיא מתחילה להתעייף. "אני בעניינים, מעודכנת, יודעת מה זה החדש של עדי ביטי. זה טוב", היא צוחקת. "אני משוגעת על זה, הלוואי שהיו לי עוד ילדים. זו עבודה מאוד קשה ואני מאוד אוהבת אותה, למרות שאני מקטרת המון. אני רוצה ב-13:30 להכין את השניצלים של הצהריים, ב-14:45 לקחת אותה לחוג שלה, וב-17:45 להסיע אותו לאימון כדורגל. אני נמצאת, אני נוכחת. אצלנו אין מיקור חוץ. ככל שאנחנו יכולים, זה אנחנו. אם לא אני אז גדעון".
הוא עובד בירושלים ואתם גרים בתל אביב.
"ירושלים זה לא מעבר לירח. זאת העבודה, מה לעשות".
בחודשים האחרונים נמצאת אבן-סער בהפסקה נדירה מתפקידי הגשה בטלוויזיה. בתחילת 2023, אחרי 30 שנה ברשות השידור ובכאן 11, עברה להגיש את "העולם הבוקר" ברשת 13; היא כמעט סגרה שנה בתפקיד, ואז הגיעה השבת השחורה. "באותה נקודת זמן היה לי מאוד קשה, היו שידורים מאוד קשים", היא אומרת. בימים שלאחר 7 באוקטובר היא הוצפה בדמעות במהלך השידורים בראיונות עם שורדים מהטבח וקרובי הקורבנות והחטופים; גם היום, כשחוזרים לקטעי השידור שלה מאותם ימים, קשה שלא להרגיש מחנק בגרון.
"אני מורגלת בשידורים מורכבים וקשים, אבל 7 באוקטובר היה אירוע אחר", מסבירה אבן-סער את ההחלטה לפרוש מהתוכנית כחודש לאחר אותה שבת. "הרגשתי שאני זקוקה לפסק זמן, זה היה נכון לי".
הרגשת את השבר שכולנו הרגשנו.
"כן, זה היה מפחיד וגם מתסכל. איך הגענו לנקודה הזאת בכלל? למה זה? מה הולך פה?".
ואיך נקום מזה?
"נקום כי אין ברירה. אני חושבת שזאת באמת מלחמת קיום, להיות או לא להיות. מה, אתם באמת לא מבינים את שלל החזיתות שמולנו? המריבות הפנימיות האלה – יש יריבויות פוליטיות, אבל אנחנו עדיין לא סיימנו עם האויב האמיתי ואנחנו רחוקים מלנצח אותו. אז תתעשתו".
חצי שנה עברה ואנחנו עדיין במצב לא ברור. יש תחושה שמשהו צריך להשתנות.
"אין לי ויכוח איתך. אני לא מרגישה שאנחנו נלחמים במלוא העוצמה, אבל זה לא רק עניין של עוצמה. ההתבחבשות הזו של החודשים, לאן זה הולך – מה עם המטרות שהיו בתחילת המלחמה? מה עם הניצחון, מה עם חמאס, עם החזרת החטופים, מתי המפונים חוזרים הביתה, מתי הילדים חוזרים למסגרות?".
חשבתי שתגידי משהו אופטימי.
"אין לי ברירה אלא לקוות לטוב, אבל אני מאוד מוטרדת. איך אתה מטפל בזה כדי שזה לא יקרה שוב? אין לי תשובות כרגע. אני בעיקר חושבת שאנחנו צריכים לאזור כוחות, לנסות להפוך את המקום הזה להרבה יותר טוב, ולהבין שההנהגה שהובילה אותנו ב-7 באוקטובר צריכה לתת דין וחשבון".
את מפחדת על העתיד, העתיד של הילדים?
"בוודאי שאני חוששת, אבל אין אפשרות אחרת. אין לי דרכון זר, זה המקום שלי, זה הבית שלי ואני אילחם עליו. ואין אופציה להפסיד, אין דבר כזה. זה מה שגדעון עושה: אנחנו נלחמים על המדינה שלנו, על הפנים שלנו, על העתיד של הילדים שלנו, במקרה שלו גם של הנכד".
חשבת ללכת בעצמך לפוליטיקה?
"לא, ממש לא. מספיק אחד בבית, הוא עושה את זה מצוין, הוא תותח-על, הלוואי שהיו אלפים כמוהו. חוץ מזה, אני מאוד אוהבת את העבודה שלי".
את וגדעון תמיד ראיתם עין בעין מבחינה פוליטית? למי הצבעת לפני שהכרת אותו?
"ליכוד. אני לא מסתירה את זה, אין לי מה להסתיר. אני באה מבית מאוד ימני, מאוד, וגם הדעות שלי הן ימניות. אנחנו לא חושבים אותו דבר על כל נושא, אבל סט העמדות שלנו דומה".
ואם יום אחד הוא ירצה להיות ראש ממשלה?
״אני אהיה לצדו בכל מה שהוא יבחר לעשות. אמרתי לו פעם שהייתי מעדיפה חיים אחרים, שזה מאוד קשה ותובעני בשבילו וגובה מחיר ממני ומהמשפחה. הילדים אומרים, 'אבא שלי עובד בשביל עם ישראל'. זה נכון, זה הלקוח שלו".
יש תחושת ריחוף בלהופיע על במה
בימים אלה מופיעה אבן-סער כמתחרה ב"רוקדים עם כוכבים" של קשת 12. אפשר להבין את הצורך שלה במנת אסקפיזם, ועדיין קצת מפתיע לראות אותה על הבמה בשמלה נוצצת. אנחנו מכירים אותה ממלכתית, סולידית, ופתאום היא עושה ואלס וינאי ועומדת לביקורת מול דוד דביר הקשוח בעניבת זברה מבריקה.
"ההצעה באה אחרי 7 באוקטובר ואפשרה לי ניתוק והפוגה שהייתי זקוקה להם", מספרת אבן-סער על הרגע שבו הוזמנה לרקוד, "אז הלכתי על זה בכל הכוח".
יש לך רקע בריקוד?
"כלום. אני מאוד אוהבת לרקוד, אבל ניסיון אין לי, אלא אם חוג בלט נחשב".
עד איזה גיל?
"14. זה לפני המון זמן, אבל מאוד סקרן אותי לעשות את זה".
וזה נותן לך את ההפוגה שחיפשת?
"כן. בין השאר כי יש לי פרטנר נהדר, נדב שחם, שהוא בחור משגע ורקדן מחונן וכוריאוגרף בחסד עליון. הוא לא מוותר לי, מאוד קשוח איתי למרות שהוא לא צועק עליי".
זה לא נשמע כזה כיף.
"עבורי זה כיף, כי רציתי לאתגר את עצמי ואת היכולות של הגוף שלי להגיע למקומות שאני לא מורגלת בהם. תשמע, יש תחושת ריחוף בלהופיע על במה".
היו רגעים שאמרת לעצמך, "אין סיכוי שאני מצליחה בזה"?
"כל הזמן. נגיד, נדב אומר לי, 'עכשיו הרמה'. מה הרמה, מאיפה? יש לו כל מיני משפטים כאלה, 'תוציאי את הצלעות, תכניסי את הבטן'. אני אומרת לו, רגע, קודם כל איפה זה הצלעות, אחר כך לאן אני מוציאה אותן? זה גם נורא כואב ואתה עם סימנים כחולים אחרי שעות של עבודה, אבל אני מאוד מרוצה מזה שלא ויתרתי לעצמי. זה מסר שאני רוצה להעביר, לא לפחד לעוף באמצע החיים על חלומות, גם אם זה נראה ממש 'מה קשור עכשיו'. יש משהו שאת רוצה – תסתערי עליו. תנסי לפחות. לא להיבהל מ'מה יגידו'".
מולך בתוכנית יש אנשים עם רקע תנועתי.
"ברור שיש להם פור ענק עליי בגיל, בגמישות, בהכל. לינוי אשרם יכולה לשים את הרגל פה ואת השנייה ברחוב מקביל. אז מה? זה עושה את התחרות יותר מעניינת ואני לא מפחדת. מקסימום מה יקרה? ניסיתי, חוויתי. אני לא רוצה לחיות בתחושה מבוהלת ולא אוהבת לוותר לעצמי ולעשות לעצמי הנחות".
את תחרותית?
"כן, אני באה בשביל להצליח. גם בשביל החוויה, אבל גם בשביל להגיע הכי רחוק שאפשר. מה, שאני אישאר מורתעת בבית?".
מאיפה מגיעה הקשיחות הזאת? מההורים שלך?
"כן, אני חושבת. אבא שלי היה מאוד מאוד קשוח. 'אם אפשר לקבל 100 במבחן, אז למה לקבל 90'. קשה לגדול בבית כזה שאבא דורש, אבל זה גם מלמד אותך וממשמע אותך ובונה אותך. מחשל אותך".
אבן-סער סיפרה בעבר על תקופות של קשיים כלכליים בילדותה, כולל מפגשים עם ההוצאה לפועל. בריאיון לרוני קובן בתוכנית "פגישה" בכאן 11 תיארה איך הייתה צריכה להחביא את הטלוויזיה ולהגיד לגובים שהוריה לא בבית. "היה קשה", היא מסכמת את הנושא בחיוך נוגה.
אבל הילדים שלך כבר גדלים ברווחה כלכלית.
"מה זה רווחה? אל תניח הנחות. הילדים שלי לא חווים את המציאות שאני חוויתי, אבל הם לא מפונקים. מאוד חשוב לי לחנך אותם. הם צנועים, הם שומעים הרבה פעמים ביום 'לא' ו'אין'. גם אם לכל העולם יהיה, גם אם זה 'למה לו יש ולי אין'. חייבים להבין שלא הכל מותר".
טאבלט קנית להם?
"לא, אני פשוט כל כך לא טכנולוגית. אבל לילד שלי כן יש טלפון כדי שהוא יוכל ליצור איתי קשר. אני לא מנותקת, יש פשוט דברים שאני לא מרשה. לראות 'רוקדים עם כוכבים' אני מרשה, לראות 'האח הגדול' לא".
למה לא?
"השפה הוולגרית. זה לא משהו שאני רוצה שהוא יחווה. הוא אמר שלכולם מרשים, אבל החיים קשוחים. אצלנו לא".
ממש הורות מפעם.
"יש לי דברים של פעם. לילדה היה ג'ינס קרוע למטה בשוק, אז לא נתתי לה ללכת איתו לבית ספר. היא אמרה לי, 'אבל זה רק פה למטה', ואמרתי לה, 'נכון, אבל זה לא מכבד את המוסד'. זה של פעם, וזה מה שאני יודעת לעשות".
אל תסתכלו עליי, רק תקשיבו לתוכן
בשנותיה האחרונות בתאגיד השידור נתקלה אבן-סער במכשולים ובהגבלות עקב נישואיה לפוליטיקאי. לקראת כל מערכת בחירות לקחה הפסקה מהשידור עד שלפני כשנתיים התפטרה מכאן 11 וכתבה בטוויטר שלא ניתנה לה האפשרות המקצועית הראויה להמשיך לבצע את עבודתה. "כל אישה היא לא רק הגבר שהיא נשואה לו", הוסיפה. היום, כשהיא עוד מתאמנת על פירואטים והנפות, אבן-סער מבהירה: "עוד אחזור לראיין. זה דבר שאני מאוד אוהבת לעשות".
לראיין כמגישת חדשות או באזורים אישיים יותר?
"גם וגם. אני אוהבת לשמוע אנשים שמעניינים אותי, אני גם צרכנית אקטואליה, ואני אחזור לתפקידי הנחיה בחדשות ובפאנלים. להגיש מהדורה מרכזית ולהגיש ריאיון זה לא אותו דבר, וזה כל היופי. אני לא כובלת את עצמי למשהו מסוים".
תחזרי להיות ממלכתית יותר בכל הנוגע לדעות שלך?
"אני חושבת שלא מעניין לשמוע את דעתי כשאני יושבת במהדורה. הזמנתי את המרואיין כדי שיגיד לי את דעתו, וזה מה שחשוב בקונטקסט הזה. אבל אני כן מעדיפה שנדע את דעתו של מי שמגיש בטלוויזיה, שלא יהיה אניגמה. אני לא מאמינה באובייקטיביות ולא מאמינה שיש אדם נטול דעות. אני מאמינה בהוגנות".
אבן-סער הייתה רק בת 20 כשהופיעה לראשונה על המסך במה שהיה אז הערוץ הראשון. היא התבגרה לנגד עינינו, וכשאני שואל אם זה מטריד אותה היא משיבה: "בטח! בא לי להיראות טוב כל הזמן. זה משעשע כי בתחילת הדרך שלי, כשהגעתי לטלוויזיה, הייתי עסוקה בלהשחית את המראה שלי כדי להיראות יותר מבוגרת ורצינית. 'אל תסתכלו עליי, רק תקשיבו לתוכן ואיך אני מראיינת'. אני עדיין רוצה שיקשיבו לי, אבל בזמנו זה התבטא במשקפיים עבים כאלה שאני קוראת להם בחיבה 'תחתית בקבוק מיץ פז', תסרוקת קסדה לא מחמיאה ואיפור כבד".
כל זה היה בכוונה?
"ברור. גם הז'קט הלא מחמיא עם הסיכות מאחור כדי שיישב עליי יחסית בסדר".
ניסית להסתיר את היופי שלך.
כן, זו הייתה המשימה. עכשיו אני אומרת, 'לעזאזל, מה חשבת לעצמך? איזו טיפשה, למה לא להיראות טוב?'. אבל אז רציתי שיתייחסו אליי ברצינות, זה היה חלק מלפלס את הדרך. היום אני רוצה להיראות טוב, להיראות סבבה, ועדיין לעשות את העבודה. זה לא סותר, כמו שזה בסדר להופיע ב'רוקדים עם כוכבים'. מה, אם אני רוקדת אז אני כבר לא יודעת לראיין?".
אולי ההחלטות שלך בתחילת הקריירה היו נכונות לשעתן. זה היה עולם שונה.
"אולי, אבל זה משהו שגבר בחיים לא היה מעלה בדעתו לעשות, לא אז ולא עכשיו".
בעוד 30 שנה איך תרגישי?
"בעוד 30 שנה אני אבוא להגיש עם ההליכון...".
כמי שהתחילה בעידן אחר של הטלוויזיה, חווית גם שינויים אחרים בתחום. החדשות היום יותר בידוריות. אז הכל היה אפור.
"כמעט לא הוגן להשוות. היכולות הטכנולוגיות והשידוריות כל כך אחרות".
אני קצת מתגעגע לרצינות הכבדה שהייתה פעם בחדשות.
"אבל היה לך גם מעט מדי מהמשדרים, מהמגישים. היום אתה יכול לבחור מה אתה צורך. הרבה פעמים אתה גם צורך מציאות מדומה שמתאימה לדעות שלך, וזה בסדר".
לא מפריע לך שאנשים צורכים מציאות מדומה בערוצים מסוימים?
"אני מעדיפה שפע. אני רואה גם דברים מזעזעים על המסך, ועדיין מעדיפה שהכל יהיה מאוורר ובחוץ. זה חשוב ומחויב המציאות".
אני מרגיש שהיום לא נותנים לאף אחד לדבר, וגם לא נותנים לשאול שאלות המשך. המראיין לא יכול לאתגר את המרואיין כי ישר נהיה פיצוץ.
"לפעמים זו פונקציה של זמן. אם יש לך שש דקות לראיין מישהו – וזה מאוד מבאס, אבל זה הזמן הנתון – אז המשימה היא להוציא ממנו כותרת בשש דקות, או להוביל אותו למקום פחות נוח כמרואיין. כשצופים אומרים לי 'לא נתת לו לענות', לפעמים זה נכון כי אין לי זמן לתת לו לענות. ולפעמים זה נראה מעפן על המסך".
את דווקא מאוד מכבדת לתחושתי.
"אני מאוד מכבדת את המרקע ואת הצופות והצופים, ולכן אני רוצה להיערך פיקס ולשלוט במידע. בשביל זה התלבשתי, התאפרתי והכנתי את עצמי".
פילסתי דרך לעצמי ולאחרות
בגיל 18 היא כבר הייתה כתבת בגלי צה"ל, ולפני יותר מ-30 שנה כבר נראתה ב"בוקר טוב ישראל". בגיל 24 החליפה את חיים יבין בהגשת "מבט לחדשות", ומאז היו "יומן", "הערב עם גאולה אבן", "המוסף", "השבוע", "גאולה ולונדון" לצד ירון לונדון, המהדורה המרכזית בכאן 11 ותוכנית הבוקר של רשת 13. אני שואל אם פספסתי משהו, ואבן-סער עונה בשאלה: "למה ההספד?".
חלילה, רק סיכום ביניים. איך הייתה הדרך שעשית עד כה?
"מורכבת, מאתגרת, לא מובנת מאליה. מה שרואים היום, כמו מלא מגישות שוות על המסך – זה היה הרבה יותר קשה בהתחלה. זה היה עולם גברי, והיה צריך לחצוב בסלע. אני חושבת שבמידה רבה עמדתי באתגר הזה של לפלס דרך לעצמי ולאחרות".
אני מניח שבהתחלה היה גם יותר קשה לפנות זמן לילדים.
"נכון, אבל הקפדתי. גם אז הייתי איתם בבית עד כמה שיכולתי. כשהייתה לי תינוקת טיפלתי בה ואז נסעתי לעבוד".
יפה. קשה.
"תשמע, יש נשים שאין להן ברירה. להיות מורה או אחות זה קשה פי 5,000 מלהגיש בטלוויזיה. אני בת מזל מהבחינה הזו, אין לי מה לקטר ולייבב. אני עושה משהו שאני אוהבת, ומעריצה נשים שעובדות קשה יותר ממני – במפעל, בחנות. אז אני לא מקטרת. כלומר אני כן, אבל אני לא".
מה בעצם את עושה היום חוץ מ"רוקדים עם כוכבים"?
"כותבת טור דעה ב'מעריב', עושה כנסים ופאנלים ומסייעת למרכז הישראלי להתמכרויות".
מסייעת איך?
"עוזרת להם להגביר את המודעות. הם עוסקים בהתמכרויות של מבוגרים ובני נוער, דברים שהם בזינוק מטורף מאז תחילת המלחמה. זה לא רק סמים ואלכוהול אלא גם משככי כאבים, כדורי שינה. יש מחקר חדש שמראה עלייה של עשרות אחוזים בתחושות דכדוך ובחרדות של בני נוער, וזו לא רק נגזרת של אם פונית מהצפון או אם ספגת פגיעה ישירה בדרום, אלא גם עצם החשיפה למציאות הזאת".
יש גם משבר בשירותי בריאות הנפש. מתקשים לתת מענה ראוי לשורדים, קל וחומר למעגלים רחוקים יותר.
"אני לא בטוחה שלמדינה יש יכולות ומשאבים לתת מענה לכולם, לקחת כל אחד לטיפול ארוך וממושך. צריך יותר כלים של 'עשה ואל תעשה' ודרכים מעשיות ומיידיות כדי להתמודד. זה דבר שהמדינה צריכה לתת עליו את הדעת, משום שהמשבר הזה ילווה אותנו עוד הרבה זמן. זה יישאר איתנו גם כשהמלחמה תסתיים".
פרק חדש של "רוקדים עם כוכבים" ביום ראשון הקרוב, אחרי החדשות בקשת 12.
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: רותי עדי | שיער: ליאור גבריאלוב | ע.צלם: דור אליהו | ע. סטיילינג: טל דהן | הפקה: טל פוליטי