נטליה בוזגלו לא התלהבה בכלל מהרעיון שיצלמו אותה לטלוויזיה. שש שנים ושבע עונות של "הבוזגלוס" מאוחר יותר, היום היא נשמעת אחרת. "כשביקשו שאצטלם לסדרה הייתי הכי אנטי. זה נכפה עליי, כי אני חלק מהמשפחה. מבחינתי שלא יהיה. לא מפריע לי שאני לא בכותרות, אני לא מחפשת את זה", היא משתפת. "בעונות הראשונות לא הופעתי כמעט. היום אני יכולה להגיד לך שזה דבר מדהים. זה שינה אותי, זה נתן לי המון ביטחון. התבגרתי נורא. הבנתי כמה הסדרה היא פלטפורמה מטורפת להעביר מסרים. בעונה הנוכחית אני הכי חשופה שהייתי".
בוזגלו (31) שונה בנוף המשפחתי. היא אישה שקטה שחיה את חייה בצניעות בראשון לציון עם בעלה הכדורגלן אלמוג בוזגלו (31) ושלושת ילדיהם (10, 6 ושנתיים וחצי). ביחס לגיסותיה היא מקבלת מעט זמן מסך בתוכנית (המשודרת ב-yes וב-STINGTV), מבחירה שלה – וגם אותו היא מנצלת כדי להציף נושאים שחשובים לה. בעונות הקודמות דיברה על הפרעות האכילה ועל טיפולי הפוריות שעברה, ובעונה השמינית, המשודרת בימים אלה, בחרה אחרי לא מעט לבטים לחשוף את הילדות הקשה שעברה עם אבא מתעלל ומכה. "אבא שלי היה אלכוהוליסט. גרנו בבית קטנטן, מהבתים הישנים של פעם, זה בית שאת שומעת בו הכל. בכל פעם שהבלגן היה מתחיל, אמא הייתה אומרת לי, 'נטליה, קחי את האחיות לחדר ותסגרי את הדלת'. ואז, בחדר, הייתי עומדת ליד הדלת ושומעת את כל מה שהיא עוברת. כשהיינו יוצאות, היה מלא דם על הרצפה".
חששת לחשוף את הסיפור הזה בטלוויזיה?
"מאוד. אני עד עכשיו חוששת. אף אחד לא ידע, רק אלמוג וההורים שלו. לא דיברתי על זה בכלל".
החיים שלי היו יכולים להיגמר שם
היא גדלה בנצרת עילית עם שלוש אחיות צעירות ממנה והורים שעלו מרוסיה. "הייתה בבית אלימות מכל צורה. אמא שלי סבלה מאלימות עוד לפני שהתחתנה, היא הייתה חוטפת הכי הרבה. מכות, הצלפות, הוא היה שובר עליה הכל. היא הייתה בבית חולים כמעט בכל שבוע".
מאיזה גיל את זוכרת את זה?
"מגיל 4–5. זה היה קורה על בסיס יום-יומי. לא הייתה לי ילדות. הייתי האחות הגדולה והייתי גם אמא בשביל אמא שלי. החיים שלנו היו לא פשוטים גם מבחינה כלכלית, אבא שלי היה תמיד בין עבודות. אמא שלי הייתה מנקה, עבדה בכל דבר שאפשר לה להביא כסף הביתה. אבא שלי ישב כמה פעמים בכלא על אלימות במשפחה, אבל תמיד הוא היה חוזר ואמא שלי הייתה סולחת לו".
היא זוכרת היטב איך היה האב שולח אותה לקנות לו שתייה חריפה. "אבא שלי היה שותה כל הזמן. הוא היה אומר לי לקנות לו בקיוסק שליד הבית שני ליטר וודקה עם תמונה של נשר. ילדה בת 8–9 מגיעה לקנות אלכוהול. היו מוכרים לי את זה, מחביאים בשקית שחורה. הוא היה מפרק את זה תוך רגע. שותה את זה כמו מים, ואז אלוהים ישמור".
גם לכן הוא הרביץ?
"הצלפות בחגורה. מכות. והוא לא היה בן אדם קטן, הוא היה רוסי חזק כזה. הוא היה מרביץ לאחותי הקטנה כשהיא הייתה בת שנתיים. אני הייתי הבת האהובה, אז הייתי חוטפת, אבל לא כמו כולן. היינו ילדות תמימות, שאוהבות אותו".
גם אתן הייתן סולחות לו?
"אני לא סלחתי לו. הייתי אומרת לאמא שלי, 'בבקשה, שלא יחזור. אנחנו לא יכולות לחיות בפחד שיום אחד לא נהיה יותר'. אבל הוא היה יוצא מהכלא, אומר, 'מצטער', ומתנהג נורמלי במשך חודש. היינו יוצאים לטיולים משפחתיים, נוסעים לכנרת, נוסעים לצפון, ואז הוא היה חוזר לסורו".
בפרק של "הבוזגלוס" שיעלה בשבועות הקרובים חוזרת בוזגלו לבית ילדותה בפעם הראשונה תוך שהיא מעלה זיכרונות מהתקופה הקשה. "השאלה שעלתה בי כשהייתי שם הייתה איך אנשים לא התערבו. איפה כולם היו? אף אחד לא הציע עזרה, אף אחד לא הזמין משטרה. בבניין גרו כל כך הרבה אנשים, אין סיכוי שלא שמעו. כשהיינו צריכות לברוח היינו יורדות למטה לשכנים ומתחבאות אצלם. כולם ידעו".
מקרה אחד היא זוכרת באופן מיוחד. "לא היינו בקשר עם המשפחה של אמא שלי, אבא שלי ניתק אותנו מכולם. אבל הם היו מגניבים לנו אוכל, כי המצב היה מאוד קשה. יום אחד הדוד שלי, אח של אמא שלי, היה אצלנו בבית. אבא שלי השתגע, לקח סכין והתכוון לרצוח את אמא שלי. אנחנו היינו בבית וראינו הכל. הדוד שלי יותר גדול מאבא שלי, הוא ענק. הוא תפס את אבא שלי ורצה לזרוק אותו מהמדרגות. התחלנו לבכות ולצרוח, אז אמא אמרה, 'רדו למטה, תלכו מפה, אל תהיו פה עכשיו', כדי שלא נראה מה קורה. התחבאנו אצל השכנה. כשחזרתי הביתה היה לי כל כך קשה לעלות במדרגות ולהבין שהחיים שלי היו יכולים להיגמר שם".
ביום-יום את מדחיקה את כל זה, או שמפעם לפעם הזיכרונות עולים?
"אני מדחיקה. אין לי זמן להתעסק בזה. אבל כשאני מדברת על זה, הזיכרונות חוזרים".
אבא אמר, "אני הולך להרוג את כולם"
בשלב כלשהו ברחו בוזגלו, אחיותיה ואמה מהבית ועברו לשיקום במקלט לנשים מוכות. "ביום שלפני הבריחה, אין לי מושג למה, נכנסתי לחדר של אמא, לקחתי שק, מילאתי אותו בבגדים שלנו והחבאתי אותו. למחרת אבא שלי קם ואמר, 'אני הולך להרוג את כולם', לקח את הסכינים שלו, ויצא. באותו רגע אמרתי לאמא שלי להתקשר לעובדת הסוציאלית, שתבוא להציל אותנו. חברה של אמא שלי באה לקחת אותנו אליה הביתה, ואני לקחתי איתי את השק שארזתי ביום הקודם. כשאבא חזר, הוא ראה שאנחנו לא שם. אני לא אשכח בחיים איך עזבנו את הבית עם השק הזה של הבגדים ומאז לא חזרנו".
מה קרה אז?
"העובדת הסוציאלית הגיעה, ואחרי כמה זמן הגיעה מונית ונסענו מנצרת עילית לירושלים למקלט לנשים מוכות. זאת הייתה נסיעה קשה, לא הפסקנו לבכות. פחדנו גם במונית. החלונות היו שחורים ועדיין פחדנו. אמרתי להן לא לגעת בחלונות, לא לפתוח חלונות, לא להציץ בטעות. את מפחדת שהוא אחרייך, שהוא רודף אותך. ואז הוא נכנס שוב לכלא. במשך השנה וחצי שהיינו במקלט הוא היה בכלא".
איך את זוכרת את התקופה במקלט?
"אנחנו, הילדות, נהנינו. זה בעצם מקום אחד גדול עם מלא אנשים שכולם באותו המצב שלך. מלא ילדים. היו עושים לנו כל כך הרבה כיף, כדי שנשכח את המצב הזה. התקופה הזו הייתה באמת תקופת שיקום לנפש של כולנו, ובמיוחד של אמא שלי. לאמא שלי היה הכי קשה, אני זוכרת אותה בוכה הרבה. היו אומרים לה, 'תקשיבי, אם את לא מתאפסת על עצמך, אנחנו לוקחים לך את הבנות'. הייתי אומרת לה, 'אמא, את לא עושה לנו את זה. אין לנו אבא, אבל אין סיכוי שלא יהיה לנו אותך'. היא הייתה שבר כלי, בגלל זה אני מעריצה אותה. היא האישה הכי חזקה בעולם".
אבא שלך חיפש אתכן?
"הוא ניסה ליצור איתנו קשר דרך אנשים, אבל אף אחד לא ידע איפה אנחנו נמצאות, אפילו למשפחה שלנו אסור היה לנו להגיד. אחרי שנה וחצי עזבנו את המקלט ושכרנו דירה בחולון, ואבא שלי בדיוק השתחרר מהכלא. הוא חיפש אותנו ובסוף גם מצא. פתאום הוא הרים טלפון לאמא שלי, 'אני רוצה לבוא', ככה. סבתא שלי גרה איתנו באותה תקופה, כי היינו צריכות עזרה. נכנסתי אליה לחדר ואמרתי לה, 'סבתא, אם הוא חוזר לחיים האלה, אני ואת עוזבות את הבית, אנחנו בורחות'. הייתי בכיתה ה'. איך שאמא שלי חזרה הביתה אמרתי לה, 'זה או אני או הוא'. הוא היה מחוץ לבית, ממש דפק על הדלת, ולא הסכמתי שייכנס. התקשרנו למשטרה, הם באו, לקחו אותו והוציאו לו צו הפסקה. בכל פעם שהוא התקשר הייתי אומרת לו, 'אתה לא יכול לבוא לפה יותר. אם עוד פעם אחת אתה מגיע, אני מתקשרת למשטרה'. הוא ניסה בכל מיני דרכים, הייתי הולכת לבית הספר והוא היה מחכה לי שם".
ומה עם האחיות שלך?
"הן לא היו מודעות למצב כמוני, אז הן שנאו אותי כי לא הסכמתי שאבא יחזור הביתה. הוא היה מדבר איתן והן היו הולכות איתו לפיצה. הן היו ילדות. היום הן אומרות לי שצדקתי בכל מה שעשיתי, אבל כשהן היו קטנות הן רצו אבא. היו לו רגעים של אבא טוב, אני לא זכרתי את הרגעים האלו, לא רציתי לשמוע אותו. פחדתי ממנו. אני לא אשכח רגע אחד שהלכתי ברחוב ודמיינתי שאני רואה אותו – או שבאמת ראיתי אותו – ודפקתי את הספרינט הכי מהיר בחיים שלי מרוב בהלה".
את הצלת את אמא ואת האחיות שלך.
"כן, אני הצלתי אותן. אמא שלי יודעת את זה".
איך אפשר לפגוע בילדים?
הקשר עם האב נותק לגמרי. "לפני שהתחתנתי אבא של אלמוג התעקש שניצור קשר עם אבא שלי, כדי שיהיה שותף, אבל אני לא הסכמתי. אני יודעת שאבא שלי ידע שהתחתנתי ושיש לי ילדים, אבל הוא לא יצר איתי קשר. לפני ארבע שנים הוא נפטר מדום לב, מכל האלכוהול שהוא שתה. הוא היה צעיר, בן פחות מ-50. אני זוכרת שכשגיליתי את הבשורה הזאת היה לי קשה מאוד. שאלתי את עצמי למה לא התעמתתי איתו על מה שהוא עשה לנו".
מי בישר לכם את זה?
"אשתו. הוא התחתן שוב, אבל היא לא ידעה כלום על ההתעללות".
היא לא סבלה ממנו?
"אני לא יודעת. כשהיא התקשרה היא אמרה שהוא לא הפסיק לדבר עלינו עד היום האחרון שלו, ושהוא מת כשהוא יודע מה קורה בחיים שלנו ואוהב אותנו".
מה שלום אמא שלך היום?
"אמא שלי מלכה. היא אישה חזקה, היא עובדת ועצמאית ויש לה זוגיות מדהימה. היא החיים שלי".
אמא שלך והאחיות היו שותפות להחלטה שלך לשתף בסיפור שלכן בסדרה?
"בטח. אמא שלי הייתה צריכה להתכונן נפשית, היא מאוד מוכרת בחולון, יש לה עסק של פדיקור-מניקור והרבה לקוחות של שנים שלא ידעו את זה עליה. היום מכירים אותה כלנה, אישה חזקה ועצמאית שגידלה לבד ארבע בנות. אף אחת לא ידעה את הסיפור שמאחורי הקלעים".
גם הילדים שלך יראו את הפרק הזה בטלוויזיה.
"נכון. גם הם לא יודעים. אני חושבת שנשב ונראה את הפרק ביחד, ונכין אותם מראש שהיום אמא פה והיא בסדר. היום אני אישה חזקה ועצמאית, אישה שמגשימה את עצמה ועושה מה שטוב לה. היום יש לי ילדים ומשפחה, ואני מסתכלת עליהם והם כל כך טהורים, ואני חושבת, 'איך אפשר לעשות את זה? איך אפשר לפגוע בילדים?'. היינו ילדות מקסימות עם אמא לביאה. אבא שלי היה מלך בבית, שיח' סעודי. אם הוא היה אבא נורמלי ונשאר איתנו, הוא היה זוכה במשהו שאין להרבה אנשים. הוא הרס את זה במו ידיו".
למה היה לך חשוב לחשוף את הסיפור הזה?
"כי הדברים האלה עדיין קורים. כשזה קרה לנו לפני 20 שנה לא היו טלוויזיה או אינטרנט, אבל היום המודעות הרבה יותר גדולה, מדברים על זה כל שנייה בחדשות, יש קווי חירום שאפשר לפנות אליהם לעזרה. לא יכול להיות שזה עדיין נמשך. אני עושה את זה בשביל שאנשים יראו שיש חיים אחרי, ולא יפחדו לפעול. אסור להישאר במקום הזה, כי החיים יכולים להיגמר בשנייה. אם לא הייתי בורחת מהבית באותו יום, לא הייתי היום בחיים. לא היינו בחיים".
מי שמסכימה ל"הסכם בוזגלו" שתהיה בריאה
נטליה ואלמוג הכירו בגיל 17 דרך חברים משותפים. מה שנראה בהתחלה כמו שני ילדים שמבלים קצת זמן ביחד הפך לזוגיות יציבה. "בסדרה אומרים שאנחנו זוג משעמם, כי אנחנו לא רבים. זה לא שאנחנו באמת לא רבים, אבל זה נכון שאין דרמות".
אומנם ביניהם אין דרמות, אבל משפחת בוזגלו המורחבת מספקת לא מעט כאלה: בקיץ עורר אוהד בוזגלו מהומה תקשורתית כשחשף את "הסכם בוזגלו", חוזה שהציע לבת זוגו לשעבר, מריה, ולפיו הוא חופשי להתנהג כרווק מספר ימים בשבוע ואילו היא צריכה לשמור לו אמונים, ולפני כשבועיים תועדו אסי ועדי בוזגלו תוקפים מילולית עובדת בנמל התעופה בן-גוריון.
כמה פרסומים כאלה משפיעים עלייך ועל אלמוג?
"זה לא מעניין אותי, אנחנו מצחקקים בינינו. עוד כותרת ועוד כותרת. כל אחד והחיים שלו. אם טוב להם, סבבה. אני מתעסקת במה שבבית שלי, במשפחה שלי, בעסק שלי".
דיברתם במשפחה על המקרה של עדי ואסי בנמל התעופה?
"לא דיברתי איתם על זה. קרה מה שקרה, זה יכול לקרות לכל בן אדם. פשוט הם אסי ועדי בוזגלו, אז אנשים פתחו מצלמה וצילמו. אפשר להבין את הצד שלהם, זו הייתה סיטואציה מבאסת. נכון שאפשר להתנהל גם אחרת, אבל היו שם שני צדדים ואי אפשר לשפוט אותם. התגובות שהם קיבלו היו רעות ממש. הרשת היא מקום רע".
מה דעתך כאישה על "הסכם בוזגלו"?
"מי שמסכימה לזה – שתהיה בריאה".
איך היחסים ביניכם במשפחה המורחבת?
"המשפחה מדהימה. אני בקשר טוב עם הבנות. היום אנחנו כל אחת במקום אחר בחיים, אז לא תמיד יש זמן להיפגש ולדבר. מזל שיש את חני שמחברת בין כולן".
היית שוקלת להשתתף בתוכנית ריאליטי אחרת?
"לא נראה לי. אני לא בן אדם של ריאליטי, הם הרי מחפשים צהוב, את הגועל. לא ייקחו מישהי משעממת כמוני".
גם ב"הבוזגלוס" אתם הזוג "הרגיל".
"כשישבנו עם ההפקה הם אמרו לנו, 'החלום של כולם להיות אתם, אבל טלוויזיונית אתם זוג משעמם'. אמרתי, 'אני מבינה, אבל אני לא אעשה משהו בשביל לקבל דקות מסך'".
גם בחיים האמיתיים, בארוחות השישי המשפחתיות, אתם הזוג הרגיל?
"כן. אנחנו לפעמים יושבים בצד ככה ו...".
ומסתכלים על ההצגה?
"כן".
את מרגישה שהתוכנית קידמה אתכם?
"זה עשה לנו טוב, אבל יש גם חסרונות. לפני חודשיים חיפשנו דירה, ובעל הדירה לא רצה אותנו כי אנחנו בוזגלו. לפני יומיים זה קרה שוב. המתווך התקשר ואמר לי שבעל הדירה הבין שאנחנו ממשפחת בוזגלו והוא לא מוכן שנצלם בדירה. במילים אחרות, הוא אמר שהוא לא רוצה אותנו בדירה שלו, אין לי הסבר אחר, כי אני מחויבת להחזיר את הדירה כמו שקיבלתי אותה, לא יכולים להגיד לי מה לעשות בתוכה. זה נורא עצבן אותי. לפעמים זה כן פוגע".
מבחינתך היית ממשיכה לעוד עונות של "הבוזגלוס", או שמיצית?
"לאן עוד אפשר? זה כיף וזה מחבר ואנחנו מגלים על עצמנו דברים חדשים בכל פעם מחדש, אבל אני חושבת שהוצאנו את כל מה שיש. מה אני עוד יכולה להביא? חשפתי את הכי עמוק שלי. אין יותר מזה".
הכל היה לפי אלמוג. מספיק
אחרי שנים ארוכות שבהן הייתה בוזגלו עקרת בית, לפני כשנתיים פתחה סטודיו לכושר בחולון. אומנם זה היה החלום שלה במשך שנים, אבל ההחלטה לפתוח את העסק הגיעה, בסופו של דבר, מתוך אילוץ. "אלמוג חתם בקבוצה חדשה, ועם שלושה ילדים כבר לא יכולנו לחיות רק מהמשכורת שלו. הייתי צריכה לצאת לעבוד".
ממתי חלמת על סטודיו משלך?
"אחרי הלידה של הבכור שלי, בגיל 21, לא חזרתי לעצמי ישר מבחינה גופנית. התחלתי תהליך של ירידה במשקל, התמכרתי לזה ופיתחתי הפרעת אכילה. ירדתי ל-40 קילו, לא קיבלתי מחזור. הייתי בתקופה רעה מאוד, פגעתי בעצמי וגם בסביבה. חייתי על תפוח ביום, לא הרגשתי רעב, וכשהייתי מסתכלת במראה הייתי רואה אישה שמנה. המשקל הפך להיות אובססיה. נשקלתי כל יום, אחרי פיפי, לפני פיפי, אחרי כוס מים. אלמוג עבר איתי תקופה לא פשוטה, הוא היה מחביא לי את המשקל בבית, הייתי רבה איתו כמו משוגעת".
מתי נפל לך האסימון?
"כשרציתי להיכנס להיריון ולא הצלחתי. הייתי בתת-משקל, קיבלתי כאפה. אמרתי, 'אמא'לה, אני ילדה בת 23, מה אני עושה לעצמי?'. כנראה שחררתי משהו, ואחרי חודש קיבלתי מחזור ראשון ונכנסתי להיריון"._
המאבק בהפרעת האכילה הביא איתו התמכרות טובה לאורח חיים בריא, ובוזגלו התאהבה בספורט. "בשלב מסוים אמרתי לאלמוג שמתישהו בחיים אני ארצה סטודיו משלי, אבל זה לא היה הזמן. עם הכדורגל אני צריכה להתנגן לפי החליל שלו. זה דבר מדהים, אבל זה התאים בתקופה מסוימת בחיים שלנו. עברתי עם אלמוג לצפון, גרנו שם שלוש שנים ולמדתי להיות מאמנת כושר. כשחזרנו לגור בראשון לציון והוא התחיל לשחק בבני יהודה אמרתי שדי, אני רוצה שהילדים שלי ילמדו בבית ספר אחד ולא יעברו יותר. כשהייתי צריכה לצאת לעבוד זה היה הזמן לעשות את הצעד הזה".
איך אלמוג הסתדר עם השינוי? בכל זאת, הפכת מעקרת בית לאישה עצמאית שעובדת מסביב לשעון.
"בהתחלה היה לו קשה מאוד, כי פתאום התחלפנו בתפקידים. עד אז הייתי האמא שלוקחת, מחזירה, מבשלת, נותנת לו לנוח צהריים, דואגת לו 24/7, וזה התהפך. הוא היה אומר, 'את שוכחת שאני כדורגלן, ובשביל להיות כדורגלן אני צריך לדאוג לעצמי'. הבנתי את זה, אבל בשלב מסוים אמרתי, 'עם כל הכבוד לך, אני עד היום גידלתי את הילדים, עשיתי מה שרצית והלכתי איתך לכל מקום שרק צייצת'. הכל היה לפי אלמוג. מספיק. איפה אני? אני בת 30 ולא בא לי להגיע לגיל 40, 50, 60, 70, ולהגיד, 'איזה באסה שלא עשיתי עם עצמי שום דבר'. אני לא ארצה להסתכל אחורה ולהצטער שלא הגשמתי את עצמי. כמה אפשר להיות רק אמא ורק בית ורק אישה טובה? אלמוג הבין את זה, הוא הכי תומך בעולם. היום אנחנו במקום מדהים. היום אני יודעת לאזן ולהיות בין לבין, להיות הכל מהכל".
צילום: רחלי פרידמן | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: רינת ישראלי | שיער: רז ארביב | הפקה: טל פוליטי