אודליה סוויסה מירוחם היא מה שקוראים כוכבת. היא מפולפלת, חמודה, חדת לשון ומהירת תגובה. היא גם חמה, לבבית ואמביציוזית. מה שחסר בינתיים לאודליה זו הבנה יותר עמוקה בחוקים הלא כתובים של הופעה בטלוויזיה. עד לפני שבוע היא מעולם לא ראתה את עצמה על מסך, בוודאי לא בתכנית ערוכה היטב, ואני מניח שהצפייה בשני הפרקים של "בואו לאכול איתי" ששודרו השבוע בכיכובה הייתה עבורה די מפתיעה. אני לא יודע אם היא אהבה את התכניות או התעצבנה מהאופן שבו הוצגו דבריה; מה שבטוח, ההופעה ב"בואו לאכול איתי" היא לא האחרונה שלה. יש המון מלהקות בדרך אליה.
שני הפרקים ששודרו השבוע ב"כאן 11" וניתנים לצפייה גם ביוטיוב הפגישו שלושה זוגות מהדרום בפורמט המצליח, הבריטי במקור, של אנשים אקראיים שנפגשים לסבב ארוחות ערב בבתים פרטיים ומתחרים ביניהם על איכות הבישול והאירוח. אם אתם סוציולוגים חובבים, בשני הפרקים הספציפיים האלה היו יותר תובנות על ישראל החדשה משתמצאו בכל סדרה יוקרתית בחדשות.
קבלו את האורחים: אלי דודאי ונדב פרץ, זוג הומואים שעזב לפני כמה שנים את תל אביב לטובת חיים בנחל עוז, עוטף עזה; חן ברמי וענר זקוביץ', זוג סטודנטים מבאר שבע, הוא עובד בהיי טק והיא עדיין לומדת מחשבים; ואודליה ואבי סוויסה מירוחם, היא עם עדשות תכלת בעיניים ועבודה במפעל תרופות, הוא כבאי שמטפח את הגוף באופן שמזכיר עכברי מכוני כושר בתל אביב. צריך להחמיא ל"גיל הפקות" על הליהוק המושלם. דמויות כאלה אי אפשר להמציא, זה ייראה לא אמין.
על השולחן עלו אינסוף נושאים שנמצאים בלב הדיון הישראלי. האם חנונים הם באמת חנונים, או שאולי הם בעצם הרבה יותר שמחים וחרמנים מכולם? האם הומואים חייבים להיות אופנתיים, תל אביבים, רזים ושריריים, או שהם בקלות יכולים להיות זוג שמח מהפריפריה שלא שם זין על איך שהוא נראה ומה הוא לובש? והאם המזרחיים מירוחם, שיש להם בבית פוסטר של הרב עובדיה, הם באמת פריפריאליים או שגם הם עסוקים בסטייל וחולמים להגיש תכנית בטלוויזיה?
אם להרחיב את היריעה, התכנית הפכה מהר מאוד לדיון פופוליטיקה על התנשאות, קבלת האחר והפערים בין שכבות סוציו-אקונומיות בישראל. קבלו את ישראל השנייה - המזרחית, שכנראה מעריצה את ביבי נתניהו - מול ישראל היענו ראשונה, החנונית, ה-א-ש-כנזית.
תקראו לזה מבחן עופר לוי
כבר מהקדימונים היה ברור שהמאבק הגדול כאן הוא בין אודליה לענר. היא מרוקאית גאה שמתנשאת על האשכנזי הבהיר; בעיניה הוא לא ספורטיבי, לא גברי, חמוץ, עצוב, לא יודע לרקוד, לא שמח. הוא מנומס, מתאפק, ורק לקראת הסוף עונה לה. אבל מה, מתברר שטמנו לאודליה כאן פח קטן. כי ענר הוא אולי אשכנזיפת, אבל החברה שלו היא לגמרי "מרוקאית" - וגם זוג ההומואים היוקרתי הוא נצר לשושלות מפוארות מתימן ומטוניס, כך שהמצב האמיתי הוא שסביב השולחן יושבים חמישה מזרחיים מול אשכנזי אחד.
אם מחלקים את המסובים לאסכולות, או לחיתוכים הסטראוטיפיים הישנים של ישראל הראשונה והשנייה, מתברר שלפחות שלושה מהמזרחיים הם לגמרי מה"אליטות" או איך שקוראים לזה עכשיו. מה שאודליה קוראת "אשכנזים" מתאים גם לתיאור של שלושה מזרחיים שיושבים לצידה. כי, קבלו טיפה משגע: ישראל כבר מזמן לא מחולקת לאשכנזים ומזרחיים בחלוקה הקשוחה של מוצא. בין ההייטקיסטים מבאר שבע להומואים שברחו מתל אביב אין שום פערים, הם מדברים לחלוטין אותה שפה (והיא מה שמכונה בטעות ובאופן מיושן "אשכנזית").
כל זה בלט במיוחד כשאודליה ואבי רצו לפנק את האורחים בקטע קריוקי והביאו מילים לדואט של עופר לוי ועדן אבוטבול, "נשיקות על השפתיים" (שיש לו, אגב, יותר משני מיליון צפיות ביוטיוב). לוי הוא אליל גדול אצל הקהל ששומע מוזיקה מזרחית כבדה, אבוטבול היא זוכת העונה השלישית של "אייל גולן קורא לך", זמרת עם פוטנציאל עצום שנעלמה משום מה עם סוף צילומי התכנית. אודליה ואבי חשבו שיהיה כיף לשיר ביחד דואט שהם אוהבים, אבל היה ברור שארבעת האורחים האחרים לא מכירים את השיר, לא מכירים את המורשת של עופר לוי, וגם קצת מתנשאים עליה. הייתי מהמר שהמשפט "אנחנו לא מתים על מוזיקה מזרחית" היה עובר את ארבעתם די בקלות.
מה שמשאיר אותנו עם פערי תרבות של מרכז ופריפריה, גרסת 2020. אודליה סוויסה אולי נולדה בירוחם ולא קבלה את ההזדמנויות שיש במרכז הארץ, אבל היא בהחלט ממוקדת מטרה והיא גם צרכנית של כל הזבל שמפומפם בתקשורת. בגלל זה ורק בגלל זה היא משתמשת בעדשות מגע מוגזמות בצבע תכלת, שמוסיפות לה מימד מעט קומי. היא מתגאה בכך שאחרי ארבע לידות היא עברה סדרה של טיפולים פלסטיים כדי להחזיר לעצמה את הגוף שהיה לה, וכדי להשלים את התמונה חולמת להגיש תכנית עם אביבית בר זוהר. נראה לה שהן תהיינה חברות. אודליה, בקיצור, היא התשובה לשאלה "מי קונה את כל השטויות שמאכילים אותנו".
מי אתם, אנשים שבאמת מאמינים לקמפיינים מגוחכים, לזוהר מזויף? כן, אודליה. ולכן היא אולי שאלה את ההומואים שאלות מצחיקות כמו "מי הגבר ומי האישה" וניסתה לנחש מי הוא מי על סמך חלוקת העבודות בבית. מצד שני, ברור שגם המסר שעובר בתקשורת שלהיות להט"ב זה לגיטימי בהחלט הגיע אליה ואל בעלה אבי, שנראה קצת מבוהל בהתחלה אבל מהר מאוד נכנע לפלרטוטים המעט מסורבלים של הזוג הגאה.
בקרוב אצלכם בטלוויזיה
אנשי ההפקה, שבוודאי שייכים לישראל הראשונה, עשו בסיום הפרק השני מעשה עריכתי ששווה דיון בפני עצמו: לקראת סוף הארוחה ביקש לפתע נדב מהסובבים שכל אחד יספר על משהו שהוא לקח פעם מבית מלון. לא היה לשאלה הזאת שום קשר לדברים שנאמרו במהלך הארוחות, ולכן ברור שההפקה כיוונה לדברים שאודליה ספרה בתחקיר המקדים. כך יצא שאקורד הסיום בתכנית היה סיפורה הגבולי של אודליה, כיצד היא מגלחת מהחדר בבית המלון את המצעים, השמיכות והמגבות לתוך מזוודה ריקה שהביאה מהבית באווירת "אמרו הכל כלול, לא?".
הסיפור הזה, ברגעי הסיום, הוא בדיוק מה שצריך כדי לגרום לצופה בבית, שלמד לחבב את אודליה עם האנגלית הרצוצה, הוונאביזם והפרובינציאליות, לחשוב שנית. וכמובן שבסוף היא ובעלה לא זכו בנסיעה הנכספת לאיטליה, שנפלה בחיקם של ההומואים הידידותיים.
אני באמת לא יודע איך הרגישה אודליה אחרי הצפייה בתכנית. אני לא יודע אם הבטן שלה התכווצה כששמעה את עצמה מספרת בצחוקים על המלון, סיפור שכל האחרים סביב השולחן היו יודעים מראש שלא מתאים לספר בטלוויזיה. אולי באווירת העולם החדש של דונלד טראמפ, אודליה דווקא נהנתה מעצמה ומהאותנטיות והאמיתיות שלה. אולי היא בטוחה שזה ממש מתאים לגנוב ממלון מצעים וגם להתגאות בזה. אבל אל דאגה, היא תבוא בקרוב להתראיין בתוכניות הטלוווייה הקרובות לבתיכם ושם בודאי ישאלו אותה על זה. כולנו נדע את התשובה.