בר אילון מסוגלת להוציא מכל אדם את המורה הפנימי, זה שצועק על התלמיד שיש לו הרים של פוטנציאל וחבל שלא ימומשו. באודישן שלה ב"מאסטר שף" מיכל אנסקי קראה לה "כאב ראש", אייל שני נזף בה על זלזול ואהרוני לא העביר אותה, כי לדבריו היא לא מסוגלת להתחייב לסגנון בישול אחיד בכמה מרכיבים של מנה אחת. היא בכל זאת עברה ונכנסה לנבחרת תודות למנה של קלמארי צרוב עם במיה שאיל שני קרא לה "אחת המנות הטובות שהיו לנו פה", אבל המרדנות עדיין שם. גם באמצע הריאיון שלי איתה היא מחליטה פתאם שלא כזה מתאים לה. "פתאום קשה לי לדבר איתך ולהוציא את נשמתי", היא פולטת אאוט אוף דה בלו באמצע השיחה, "אולי נפסיק?".
אהרוני צדק. את לא יכולה להתחייב לכלום, אפילו לא לראיון!
"אני אדם דינאמי, אני יכולה להתחייב על משהו ואז לראות איך הוא מתקיים בשטח ולהבין אם זה מתאים לי או לא. לפעמים זה מטריף אנשים, אני יודעת".
אז לא, לא הפסקנו, וכן, כן נטרפתי. זוהי אילון, או "שמעון" כפי שמכנים אותה חבריה הקרובים בבדיחה פרטית שיצאה משליטה ("אנשים ברחוב כבר צועקים לי 'שמעון', זה כיף, שמעון מקבלת הרבה אהבה מהרחוב וזה מייצר בה את הרצון להחזיר אהבה"). לא סתם היא מותגה כבר בתחילת העונה כטראבל מייקרית מוכשרת שמסעה בתכנית צפוי להיות סוער. "זה לא שיש לי אינטרס מובהק לבוא ולעשות צרות", היא מסבירה, "אבל קורים דברים. הייתי הילדה הכי תעלולנית, מאוד אמיצה ודעתנית, הפחד לא שיתק אותי אלא להיפך, יצר בי אנדרנלין וכמעט תמיד בחרתי לקפוץ מהצוק. מאוד אהבתי לעשות שטויות ולבדוק גבולות. פעם מורה הוציאה אותי משיעור ותפסה אותי עושה פרצופים מהחלון לילדים שבפנים, ואז היא צעקה עלי שאני בושה למין הנשי. מעניין ששובבות אצל בנים לא נתפסת ככזה דבר גרוע, אבל כשנשים עושות את זה, זה נחשב לא אלגנטי".
את עדיין בוחרת לקפוץ מהצוק?
"אני חושבת שאני עדיין אותה ילדה אמיצה. הנה דוגמא למעשה שטות מהזמן האחרון: הסתננתי לאחד מהפסטיבלים הגדולים בארץ כי פשוט לא היה לי כסף לכרטיס. קפצתי מעל הגדר והתמזל מזלי לבלות לילה עם השוטרים שתפסו אותי. ברגעים כאלה אני יודעת בדיוק איך להתנהג, יש לי אינסטינקטים של פושעת. קצת צחוקים, קצת רגש והבעת הזדהות. לקראת הבוקר אחד השוטרים הסיע אותי החוצה מכותלי הפסטיבל. לפני שיצאנו הוא עצר רגע לעשות פיפי, כי הוא סומך על שמעון. באותו רגע רגליי נשאו אותי ורצתי כמו השד הרע, מהר כמו הרוח. נכנסתי לאוהל הראשון שראיתי, התעטפתי בסדין צהוב ומסיכה כדי להסוות את זהותי הקודמת ויצאתי לאויר האירוע בצהלולים".
אז מי היא בעצם השמעון הזו? ניסיון להבין מותיר את השואל מעט מבולבל. לפני שנה סיימה לימודי צילום בבצלאל, אבל נדמה כי הרובריקה "צלמת" צרה עליה. "עשיתי כל מיני דברים לאורך הדרך", היא משחזרת, "למדתי תפירה, צרפתית, מפוחית, ועבדתי בהרבה מסעדות, כמלצרית וטבחית. אני לא אהיה מסעדנית, אבל אני עובדת על פרויקט שישלב אוכל ואמנות. אני אמשיך להיות ענייה שמבשלת, כנראה", היא צוחקת. את החיבור לאוכל קיבלה מאחיה, תום, המבוגר ממנה בארבע שנים ועבד במסעדות נחשבות כמו "כתית" ו"שולחן". "ילדים אחרים מבשלים אחרי שלמדו מאימהות וסבתות, אצלי מגיל מאוד קטן זה היה אחי. הייתה לו סקרנות ועניין באוכל, הוא היה מבשל לנו ארוחות משפחתיות ואני הייתי הסו-שפית שלו, או שהיינו עושים כאילו יש תכנית בישול והוא השף ואני העוזרת. אחר כך הוא הלך ללמוד והוא עובד בתחום כבר 14 שנה. אני חושבת שהוא גאון בכל מה שקשור לאוכל".
איך זה שאותו לא שלפו לשום ריאליטי בישול?
"זה לא מעניין אותו, הוא קצת מתנשא על זה ובעצם גם אני. אני מניחה שעכשיו הוא מתנשא גם עליי, כי איכשהוא נקלעתי לזה", היא צוחקת, "הייתה לו תמיהה מה קשור עכשיו אני ומאסטר שף. התכניות בישול שהיינו רואים ביחד הן בריטיות, איינסלי וג'יימי אוליבר ופלויד. כולם יודעים שהסיפורים האישיים והרגש משחקים בריאליטי תפקיד ולפעמים זה מייצר ציניות. יותר מעניין לראות אדם מכין אוכל מאשר משחק כל מיני משחקים. ראינו יחד את העונה הראשונה של מאסטר שף ונהניתי אבל אז הפסקתי לראות טלוויזיה באופן כללי, מעל עשור שאני לא צופה, אפילו לא רואה סדרות במחשב".
אז איך הגעת לתכנית?
"רציתי למצוא את עצמי באזורים שפחות נוחים לי. לא להיכנס למיינסטרים, אבל אולי לבחון אותו. אני הכי מחפשת את המקומות הזרים, הלא מוכרים - כל חיי חיפשתי, יש לי רעב עצום לזה".
להיות וירוס בתוך המערכת?
היא מחייכת. "השם של הפרויקט גמר שלי בבצלאל היה סמי-פרסייט, חצי טפילה. אז כנראה שכן, זו השאיפה שלי".
זה לא המפגש הראשון שלנו עם וירוסי ריאליטי שכאלה. פגשנו את התופעה כשאסף אמדורסקי החל קריירת שיפוט ב"כוכב הבא" או כשאריאנה מלמד, שהייתה כותבת טורי נאצה על "האח הגדול", מצאה עצמה בסוף בתוך הבית, כדיירת. תמיד יהיה מי שיגיד שעם כל החתרנות, בסופו של דבר הרצון בפרסום, הכרה וכסף גוברים על הכל. בלי לחשוף את הדרמות שעוד תעבור במהלך העונה, בר עצמה עדיין לא יודעת מי ניצח כאן. "במהלך התכנית לפעמים ניסו לשבור בי את הציניות הזו שבאתי איתה אבל אני לא חושבת שהצליחו. ובכל זאת, עברתי דרך. למדתי הרבה דברים על חוקי המשחק, איפה אני הולכת לפיהם ואיפה לא. הבנתי שלא תמיד צריך ישר להתנגח".
למרות שבמהלך האודישן היא הצטיירה כמי שלא מתחייבת לכלום, אילון אומרת שהיא דווקא אדם מאוד מסור ומחוייב. "אני מתחייבת למה שאני סומכת עליו, לדברים שאני רואה בהם טעם, דברים שעושים לי טוב".
למאסטר שף?
"יש לי כמה מוטיבציות בלהשתתף בתוכנית הזו, והן לא בהכרח המוטיבציות הרגילות שמתמודדים מגיעים איתן לרוב לריאליטי, כמו למשל לפתוח מסעדה או להיות סלב ליום אחד. אני לא רוצה לעשות ספויילרים, בהמשך אוכל לספר יותר".
איך הסתדרת עם השופטים?
"את אייל שני אני אוהבת מאז שהייתי ילדה, הוא השראה בשבילי, הוא מתקשר לי למושג שלקוח מהבודהיזם, 'טריסקטר', מין יישות שלוחת רסן ומפתיעה שעושה דברים בלי לחשוב איך החברה תגיב עליהם. אני לומדת להיות כזו בעצמי. חשוב לי ללמוד איך אני מורידה מגננות, נותנת לנפש של הילדה ושל התחבולן שבי לצאת החוצה".
אהרוני נכנס בך באודישן.
"הוא היה כנה ואמר את מה שהוא חושב, למדתי להעריך אותו כי יש בו כנות מאוד גדולה והוא לא שחוק ממאסטר שף, הוא חדש ורענן ורואים את זה. הוא מביא משהו אחר והוא שקט ולא דוחף את הסנסציות שלו יתר מדי. האמירות שלו חדות ומדויקות".
"לא יוצאת עם נשים, אבל לא פוסלת"
היא נולדה בבת ים, בת אמצעית משלושה לאמא מנהלת חשבונות ממוצא מרוקאי ואלג'ראי, ואבא גנן ממוצא יווני ובוכרי. היא מתארת ילדות ליברלית, רגועה ונעימה. היא למדה פיזיקה והייתה תלמידה מצטיינת, "אבל הייתי כלואה במסגרת של מושגים כמו הצלחה וכישלון שהיום אני לא משתמשת בהם". בצבא הייתה מורה חיילת אחרי שנת שירות של "גרעין אמנות" של הנח"ל ברמת אליהו. היא כבר החלה לצלם בשלב זה, אבל לא הגבילה את עצמה למדיום. "עשינו הכל, קולנוע עם נוער, פרויקטים בעיצוב בשכונה. זה היה חולמני ואמיץ, וזה רק הצית בי יותר את המקום של האמנות".
אחרי הצבא טיילה בהודו, ואף שהתה חמישה חודשים בכפר בקמבודיה במסגרת פרויקט של ארגון למען חיות הבר. "זה ארגון שהמטרה שלו היא להפסיק לכרות את היערות והוא מכשיר ציידים וכורתי עצים להתפרנס מדברים אחרים. במשך חמישה חודשים עבדתי בחקלאות, שתלתי, זרעתי, עישבתי, עבדתי שעות בשמש בעונת המונסונים. היו רגעים קשים, אבל זה מדהים לחיות ככה כמו לפני מאתיים שנה".
הרגשת שאת עושה טוב?
"אני לא נאיבית. לא בטוח שעזרתי לאנושות, אבל לפחות החוויה עזרה לי להבין את עצמי קצת יותר".
הדרמה הגדולה, כפי שסיפרה לשופטים באודישן, נגעה לעבודת הסיום שלה בבצלאל. איך אפשר לזעזע מערכת שרגילה לפרובוקציות מכל סוג? להיות סטודנטית לצילום ולהגיש עבודת גמר שאין בה צילום, למשל. בר התעקשה שיתנו לה לסיים עם פרויקט של גינת עגבניות - ולא מתחרטת עד היום. "מי אמר שבגלל שאני לומדת במחלקה של צילום אני אמורה לצלם?", היא שואלת, "כל העניין הזה של ההגדרות. מי שלומד אמנות לומד אמנות. להרבה אנשים בבצלאל היה קשה עם זה, אבל בסוף סיימתי את התואר ומי שראה את העבודה הגיב אליה - חלק התעצבנו, אחרים התרשמו, זה עורר שיח וזה מה שחשוב. לא כמו כל העבודות בצילום שנטחנות שוב ושוב".
היום היא מתגוררת בדירת ארבעה שותפים ביפו. "אני חיה בתוך קבוצת אמנים, כל החברים שלי הם בוגרי בצלאל והחלטנו לגור אחד ליד השני ביפו. אנחנו מתחפשים לדיוות ועושים תצוגות אופנה ושירה, מעריצים מושבעים של ״רו פול דראגרייס״ (תחרות ריאלטי של מלכות דראג)".
אפשר לומר שאתם חיים בבועה.
"זה יהיה מאוד לא נכון. יותר נכון לומר שאנחנו אנשים שהאמת חשובה להם ואולי לא פשוט להם להתנהל במדינה שבה יש בין היתר הרבה צביעות וזיוף, במדינה שבה צריך להפעיל שרירים ולדחוף מרפקים כדי להתקדם, ולפעמים גם לרמוס אחרים לצערי. התעסקתי בזה בפרויקטים בלימודים, בבועה הבצלאלית שיושבת לה בראש הר הצופים עם חלונות שפונים מכל עבר לאזורים טעונים וקשים, אבל מה שמתחולל בפנים זו לרוב אוננות עצמית וחתירה להצלחה אישית. האינדיבידואליזם חוגג שם. לי היה חשוב לחשוף את כל המערך הזה ולשחק איתו. יש לי תשוקה לא מוסברת לחשוף חורים במנגנונים, לשחק עם המציאות".
חתיכת משימה.
"זה לא פשוט אבל אני חושבת שאם יש לי תפקיד בעולם הזה זה להאיר חשכות, בין אם פנימיים או חיצוניים. אני מאמינה שבטבע הכי אמיתי של הדברים, העולם הוא מקום אי-דואלי, מקום פשוט אבל גם מלא בקסם ומסתורין. העניין הוא שבימינו אפשר גם לחוות מלא זיוף, אשליה של נפרדות וחוסר כנות, אז זו משימה לא פשוטה ללכת עם הזרקור הזה. זה איזשהו משא שלדעתי נולדתי איתו, ואין לי מנוס מפשוט להשלים עם זה ולנתב את זה למקומות יפים. אז אני עושה את זה בפאן ובהומור ובקלילות ככל הניתן".
אחד מהשותפים של בר הגיע איתה לאודישן, "אבל הוא בעניין של גברים", היא מבהירה.
ואת?
"גם אני בענייני גברים", היא צוחקת, "שנים הייתי במערכות יחסים ממש ארוכות. בשנים האחרונות אני נמצאת בקשרים הרבה יותר משוחררים, אפשר לומר שאני לומדת איך להיות בקשר ועדיין לשמור על החופש שלי. איזון איזון איזון! צריך בשביל זה מלא עמוד שדרה. אני לא יוצאת עם נשים אבל גם לא פוסלת. בכל פעם כשאני מתעמקת בזה אני אומרת לעצמי שתכל'ס מה זה משנה אם יש לך פות או פין. כולנו נזר הבריאה".
איזה גבר יכול להיות הבויפרנד הבא שלך?
"הוא צריך להיות מפותח רגשית, עם חוש יצירה, וחוץ מזה שיהיה מכל צבע וסוג, זה לא משנה. אני לא סוגרת את עצמי. אני משתדלת לראות את הבן אדם לפי הנפש שלו. אבל שיהיה חתיך".
את אדם פוליטי?
"כולנו פוליטיים ולא פוליטיים בו זמנית. אני מרגישה שיש פה סמטוחה וכולם מעורבים רגשית, פוליטית וחברתית. קיימות כל כך הרבה דעות, כל הברבורי שכל מעייפים אותי. צריך פחות לזיין את השכל ויותר לעשות".
היית עוזבת את הארץ?
"לא, אני רוצה לייצר את העולם שלי כאן, במקום בו נמצאים האנשים שאני אוהבת. אני חושבת שיש לנו את אחת המדינות הכי מעניינות מבחינה חברתית, זה לונה פארק של צבעים ועמים. העניין הוא שלפעמים הסלט הזה לא מתחבר ולדעתי הסיבה היא יותר מדי דעות, יותר מדי אינפורמציה. יש לי אנטי כלפי ישראל אבל גם שאיפה, אולי תמימה, שדברים יכולים להשתנות. אני בוחרת לחיות פה, אני לא אחת שמצאה את עצמה כאן בטעות. יש לי אזרחות צרפתית ואני יכולה בכל רגע לעזוב, אבל אני לא רוצה".
שורשייך המזרחיים יבוארו לידי ביטוי בתכנית?
"חקרתי את המשפחה בבישול, אבל חשוב לי לצאת מזה. זה טוב להעריך את המטבוחה של סבתא אבל אני רוצה להכיר גם עוד דברים, לערבב זהויות. זה יותר מעניין. גם בצילום התעסקתי במשך תקופה בשאלה מה זה אומר להיות אישה מזרחית, אבל שבעתי מזה, היום אני במקום פחות מתבחבש בעצמי".
לפחות את תלתלייך את לובשת בגאון.
"לגמרי. גיליתי לפני כמה שנים שהדודות שלי היו מגהצות אחת לשנייה את השיער, זה נורא! אני אומרת שחררו את התלתל, אם הוא רוצה להתלתל - תני לו, אל תשקיטי אותו. אני בעד כמה שיותר פרוע ומשתנה, כיף לי שאני קמה בבוקר בכל פעם בצורה אחרת. אגב, ידעת שאין אימוג'י של מתולתלת?".