מיכל אנסקי היא אישה שלא מרימה ידיים. היא לא ויתרה כשספגה מפולת כלכלית והפסידה מיליונים, לא כשעברה גירושים, לא כששיתוק עיוות ברגע אחד את פניה. היא הייתה נחושה לחצות כל אחת מהמשוכות האלה חכמה יותר וחזקה יותר, ולמי שמביט בה מהצד ברור שהיא גם הצליחה. אבל בינה לבין עצמה יש גם רגעי שבירה – ומדי פעם, באומץ, היא גם בוחרת לספר עליהם לעולם.
רק השבוע העלתה אנסקי תמונה מחויכת שלה על רקע לוקיישן טרופי חלומי, ולצד החיוך חשפה במילים כואבות שהיא מתמודדת עם פוסט-טראומה. "האבחון הגיע ואיתו ההבנה שהשיתוק שחטפתי והטיפולים הרבים שלא עזרו היו אירוע של טראומה מתמשכת", כתבה. "הבנתי שמה שאני צריכה לרפא זה לא את החיוך אלא את הראש, ואני עובדת על לאהוב את מה שהתעקם. אני מפסיקה לחלום על מכונות זמן ועל תרופות פלא. אתם כבר קיבלתם אותי ככה, עכשיו רק נותר גם לי לקבל".
עכשיו, לבושה בפיג'מה על הספה בביתה שמשקיף אל הים, מסבירה אנסקי איך הדברים באים לידי ביטוי. "לקח לי זמן להבין שאני מופעלת מטריגרים. יש לי עליות ומורדות. הנה, עכשיו אני חיונית, אני לפני אימון ואחרי יום צילום, בערב יש פרק חגיגי של 'מאסטר שף', כאילו הכל נוצץ. אבל אם למשל אני רואה את עצמי פתאום מצולמת בזווית שאני לא רגילה – זה יכול להיות טריגר, ואז אני יכולה ליפול לכמה ימים של דאון. בראש שלי אני חושבת שהתקדמתי, שאני בתהליך ריפוי – ואז אני קולטת שאני נראית בדיוק אותו הדבר. וזה שובר אותי".
הטריגרים נמצאים בכל מקום. "הבת הגדולה שלי, דניאלה, בת 12 וכבר מתחילה להתאפר. אני כבר לא שמה אודם אדום, כי זה מדגיש את חוסר הסימטריה בפנים שלי, אז לקחתי את כל האודמים שלי ונתתי לה", היא מספרת ודמעות מציפות את עיניה. "או כשישבתי עם רתם איזק (עיתונאית ידיעות אחרונות – ל"ש), שגם היא לקתה בשיתוק הזה לפני כמה חודשים, והיא סיפרה לי מה עבר עליה וכמה חשוב לה המראה החיצוני. במיון אמרו לה 'מזל שאת כבר נשואה', וזה נורא. היא אמרה לי באהבה שהיא מעריצה אותי על איך שאני כבר חיים שלמים בתוך הדבר הזה, ופתאום הבנתי שזה חיים שלמים. זה הפעיל לי טריגר, ונכנסתי ללופ של כמה ימים".
מה קורה כשמופעל טריגר?
"אייל, בעלי, שם ביטלס בבוקר והוא והילדות רוקדים ושמחים ואני מסתכלת מבחוץ ולא מצליחה להיכנס לתוך הסיטואציה, זו הרגשה איומה. הכל חוזר אליי, הרגעים האלה במטוס, כשהתעוררתי והבנתי שמשהו קרה לפנים שלי".
פתאום הבנתי שיש לי תפקיד
לפני שלוש שנים וחצי הפכה אנסקי (41) בעל כורחה לפרזנטורית התסמונת על שם בל – שיתוק עצב הפנים, או פציאליס בשפה המקצועית. במהלך טיסה לישראל היא הבחינה שחצי מהפנים שלה משותקות, וכשהובהלה לבית החולים לאחר הנחיתה אובחנה מיד. בשנים האחרונות קיבל השיתוק מנה הגונה של יחסי ציבור בעקבות מפורסמים כמו אנה זק וג'סטין ביבר, שלקו בו והחלימו ממנו בתוך חודשים ספורים כפי שאמור לקרות בכ-85% מהמקרים. אצל אנסקי, לעומת זאת, חלפו שלושה חודשים עד שהבינה שהשיתוק מסרב לעזוב את פניה. "הרופאים כל הזמן אמרו לי שזה יעבור והאמנתי להם. הם לא אמרו לי 'תטפלי בזה כמו שצריך, אחרת זה יכול להסתבך', ואני הסתבכתי, ממש, הכי שיכול להיות. בשלב מסוים הבנתי שאני סובלת מסיבוך שנקרא סינקינזיס, שזו תופעה שלא יודעים עליה כלום. זה לא מתבטא רק בנראות, זה מאוד-מאוד מציק. העצבים גדלים לא נכון ומחברים בין שרירים שלא היו מחוברים קודם, ואז תנועות מסוימות נראות כמו טיקים. החלק הפגוע של הפנים עובד פי כמה וכמה מהחלק השני ואז הוא כל הזמן נתפס. כשאני אוכלת, כשאני בצילומים, כשאני לא מרגישה טוב, כשאני עייפה או לחוצה".
אבל מה שהכי כואב לאנסקי יושב דווקא על הלב. "המצב אצלי כרוני, היום אני מסוגלת להגיד את זה. אני אדם הישגי, אני הופכת כל אבן, אם יש לי מטרה אני משיגה אותה, ואם אני חולה אני מחלימה. לקח לי כמעט ארבע שנים להבין שזהו, זה המצב. אין מרפא, אני יכולה רק להקל על עצמי קצת. עברתי מלנסות לרפא את הדבר ללנסות לרפא את ההסתכלות על הדבר".
אנסקי שיתפה את הציבור מהרגע הראשון בהתמודדות שלה. בין טיפול לניתוח היא עדכנה את העוקבים באינסטגרם, צילמה את עצמה ל"מחוברים" והמשיכה לשפוט ב"מאסטר שף" (קשת 12) בלב הפריים טיים. היא אולי לא התכוונה להפוך לפורצת דרך, וייתכן מאוד שהבחירה שלה הייתה הישרדותית, אבל באותו היום שבו התייצבה מול מצלמות "מאסטר שף" עם חוסר הסימטריה החדש והניכר על פניה – הייתה להחלטה שלה השפעה רבה על הטלוויזיה הישראלית ועל מקומן של נשים בה. "רסקין הגדיר את זה יפה בתוכנית הבוקר כשהתראיינתי אצלו", היא אומרת, "הוא אמר, 'הפכת מפרזנטורית של חברות אופנה לפרזנטורית של התמודדות'. כל רופא בכל חדר מיון בישראל קורא למחלה הזו 'שיתוק על שם מיכל אנסקי'. פתאום הבנתי שיש לי תפקיד. יש ערך לציבוריות שלי, אחרת מה אנחנו עושים על המסך? אנחנו מראים יופי, שלמות? שאנחנו חזקים, בלתי מנוצחים? שאין בנו רבב? זה בולשיט. זה השקר שמתנפץ היום, ותודה לאל שהוא מתנפץ".
אותו מנגנון פעל אצלה גם אחרי שילדה את בתה השלישית, מאודי, לפני שנה. בהפקת "מאסטר שף" כבר נערכו לכך שאנסקי לא תגיע לצילומים וצירפו לפאנל את רותי ברודו, אלא שאנסקי לא ויתרה גם הפעם, אפילו לא על יום צילומים אחד – והגיעה לאולפנים עם תינוקת בת יומה, בערך. "אני לא יכולה לאבד את מי שאני בגלל שכואב לי. 'מאסטר שף' במידה מסוימת זה מפעל החיים שלי, כשאני הולכת ברחוב זה השם שלי, זו מיכל מ'מאסטר שף', זו הזהות שלי. החלטתי להשתקם תוך כדי, להראות את מי שאני ואז גם לדבר על זה. היה לי מאוד קשה. הנקתי כל שעתיים. אבל הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את זה".
עשית את זה מתוך חרדה למקום שלך?
"לא היו בזה אלמנטים שקשורים לחרדה. יכולתי לא להיות בעונה הזאת, אבל החלטתי ביחד עם אייל כן לעשות את זה, כי אני אוהבת את העבודה שלי וכי רציתי. אני לא חושבת שלחזור לעבודה כל כך מהר אחרי לידה זה מה שנכון לעשות – אבל זה היה נכון לי באותו הרגע. אני לא מבקשת להיות סמל בתוך הדבר זה, אני לא גאה בזה ולא מעודדת את זה. זו החלטה לא פשוטה שעשיתי, אבל אני שמחה, כי ההתאוששות שלי נראתה על המסך והיא הייתה ניכרת".
הצופים לא חסכו ממך ביקורת. עסקו הרבה במראה שלך, כתבו בטוקבקים שזה לא מחמיא.
"כן, ממש נכנסו בי. אבל היה חורף והיה לי קר ולא עניין אותי כלום. לבשתי בגדים תרמיים מתחת לשמלה, שני גרביונים, אפודה. זה לא נראה טוב אבל לא אכפת לי. באתי לתת שירות אחר".
אנסקי ספגה ביקורת גם לפני כשלושה חודשים, כשתחקיר טען שהיא, בין ידועניות נוספות, קיבלה תשלום על השתתפותה בקמפיין ממומן מטעם מיזם "שעשני אישה" – שמטרתו לקדם את מצוות טהרת המשפחה. חלקה של אנסקי ב"סערת הנידה" הסתכם בריאיון שלה לסדרת רשת בהנחיית יעל בר זוהר, שבו שיתפה בחוויית טבילה חד פעמית שבה התנסתה. לפי הפרסומים, היא קיבלה בעבור הריאיון הזה עשרות אלפי שקלים. רבים התרעמו על מסחור הערכים, ומאז סירבה אנסקי להתייחס לנושא.
אייל היה מוכן לוותר על הכל, קנה כרטיס טיסה ובא
אנסקי היא אישיות טלוויזיה מצליחה, יזמית בתחום המזון, פרזנטורית ואמא לשלוש בנות, אבל ההצלחה הזאת לא הגיעה בקלות. "שום דבר לא ניתן לי. אני אולי קוצרת פירות היום, אבל את העץ הזה שתלתי כבר בגילי העשרה שלי", היא אומרת. "לפני כמה זמן נתקלתי במכתב שאבא שלי ביקש ממני לכתוב כשהייתי בת 26 לעשרה מבעלי ההון הכי גדולים בישראל. כתבתי להם שאני מבקשת מלגה ללימודים לתואר שני, כי אני רוצה לעשות מהפכה ולשנות את איך שאנשים קונים אוכל, מבשלים אותו ומתייחסים אליו בישראל, וכדי לעשות את זה אני רוצה ללמוד בבית ספר לגסטרונומיה. אף אחד לא ענה לי. בסוף לקחתי הלוואת בלון, כי ראיתי לפניי דרך. בכל שנה בראש השנה היה לי מנהג לכתוב לעצמי רשימה של מטרות, ובאחת הרשימות הראשונות שלי כתבתי 'אני אהיה הדמות הנשית המובילה בתחום הקולינריה בישראל'. ואז זה קרה".
בדרך, בשנת 2015, נפלה אנסקי קורבן להונאה מתוחכמת ובה הפסידה מיליונים. "זו לא הייתה אבן דרך בחיים שלי", היא אומרת היום בהתייחסות למסעדת אחד העם 1 שפתחה עם קבוצת רוביקון והייתה תחת שמה, "זו הייתה הרפתקה מורכבת וכואבת עם קבוצת רוביקון בראשות אמיר ברמלי, שיושב עכשיו בכלא רימונים. השתמשו בי באופן ציני, אני הייתי קורבן מאוד גדול, זה היה מביך ומשפיל. הרבה נפלו בפרשה הזאת, אבל אני בנוסף לכסף רב שמתי גם את השם שלי. זה היה נורא, איבדתי את כל מה שחסכתי. אני מגיעה ממשפחה של תרבות, עיתונות וכתיבה, לא ירשתי ולא קיבלתי דבר. זה היה כסף שלי, אספתי שקל לשקל – והכל עלה בלהבות".
וככה, בגיל 33, היא הפסידה כמעט הכל, ותוסיפו למדורה הזאת גם גירושים עם ילדה בת שנתיים בבית. מזל שאנסקי נופלת תמיד על הרגליים. "הצלחה בעיניי נמדדת באיך שמתרוממים", היא אומרת היום, "הכישלונות שלי שכללו אותי, פיתחו אותי. למדתי לבחור נכון, שותף לחיים, שותף לעסקים". הבחירה הזאת, לפחות במישור הרומנטי, לקחה זמן. את אייל אמיר, בעלה, הכירה דרך חברים משותפים לפני כארבע שנים, כשהייתה בת 37. "כבר כמעט הרמתי ידיים, הבנתי שכנראה לא יהיה לי את הסיבוב השני שאני חולמת עליו. חשבתי שאולי יהיה לי איזה סידור, אבל לא את כל החבילה: חבר לחיים, מישהו להביא איתו ילדים, להתאהב מעל הראש ולרצות לחיות כל רגע עד תום".
אמיר סיפר בעבר איך שמונה שנים לפני שהכיר את אנסקי ראה אותה לראשונה בטלוויזיה והודיע לחבריו שהיא תהיה אשתו. "ביום שדיברנו בטלפון בפעם הראשונה הוא ירד למטה והתחיל לרקוד ברחוב. הוא חי אז בניו יורק, ומישהו שאל אותו 'מה יש לך', והוא ענה: 'איי ג'סט ספוק וויד' מיי ווייף'. אייל ואני, זה היה כתוב איפשהו, באיזה ספר של החיים".
עשרה חודשים אחר כך הם אכן עמדו תחת חופה מרגשת במיוחד. אמיר ניגן ושר לה את "מודה אני" של מאיר אריאל, ואנסקי ליטפה את הבטן הקטנה שבה צמחה לה גבריאל-לי, הגדולה שלהם, היום בת שנתיים וחצי. "אתמול בערב אייל ואני ראינו 'הכוכב הבא'. הייתי נורא עייפה, שמתי עליו ראש, הרגליים שלנו משוכלות ואנחנו מאוהבים ומבושמים מקוקטייל נגרוני, הילדות ישנות במיטה והלב מתפוצץ מאהבה. אני שלמה, אין לי תסכול במקום הזה של אהבה, וזה הכי חשוב".
מה זה תסכול באהבה?
"שהצד השני לא רואה אותך, שהוא לא מפרגן לעשייה שלך. שאת מרגישה שקופה ובודדה בתוך זוגיות, זו הבדידות הכי כואבת. שאת מרגישה שאת מחויבת לתת מזמנך ומהגוף שלך כדי להחזיק מערכת יחסים שבסופו של דבר את משחקת בה תפקיד וזו לא באמת את. זה מקום מסוכן לחיות בו, בטח למסד אותו. מצד אחד לקום וללכת זה מפחיד, כי האלטרנטיבה טראגית, לכאורה. אני העדפתי להיות לבד מאשר להתפשר או להרגיש ככה. זה דורש אומץ להתגרש בגיל צעיר יחסית, אבל לבחור בך זה הצעד הראשון לשחרור ולאושר".
לך זה השתלם בסוף.
"אייל הוא נס. ארבעה חודשים אחרי שהכרנו חטפתי את השיתוק. חזרתי מביקור אצלו בניו יורק לארץ כשנחתתי וגיליתי שאני משותקת. שלושה ימים אחרי זה הוא עלה למטוס. זה קרה כשהוא היה באמצע תהליך של קבלת אזרחות אחרי 11 שנה שהוא חי שם ואסור היה לו לצאת מארצות הברית, אבל הוא היה מוכן לוותר על הכל, קנה כרטיס טיסה ובא לטפל בי ובבת שלי. אייל ודניאלה הם צמד חמד, יש להם את השפה שלהם והכיף שלהם. הם כותבים שירים ביחד, מנגנים על תופים, הם צוות. אני זוכרת את עצמי בתקופה הזו אחרי שהוא הגיע לארץ מסתכלת עליהם מבחוץ ורואה משפחה. זה נס".
נראה שאתם מצליחים לעשות הכל. משפחה, קריירה, טיולים מדהימים בעולם, עם ובלי הילדות. איך עושים את זה?
"כשהפכנו למשפחה הפכנו לצוות, ואנחנו צוות טוב. אני בורכתי בו. אתמול יצאתי לצילומים בשש וחצי בבוקר, אז ישנתי בחדר של הבנות והן ישנו עם אייל במיטה כדי שלא יעירו אותי לפני היום הארוך שחיכה לי. אייל לקח את זה על עצמו ותקתק אותן בבוקר, לקח את גבריאל-לי לגן והיה עם מאודי, הוא ניהל את כל הדבר הזה כדי שאני אוכל לישון כמו שצריך. באותה מידה, כשהוא טס כל חודש לניו יורק לשבועיים אני לוקחת על עצמי יותר. באמצע יש את הדברים שאנחנו מקבעים שהם הכי חשובים לנו – להיות ביחד בטבע, לצאת להרפתקאות למקומות שלא היינו בהם בחיים. אנחנו לא רוצים לפספס את התקופה הזאת, שאנחנו עדיין יכולים לטפס על הרים ולשתות עד ארבע לפנות בוקר בברים שכוחי אל ולהכיר אנשים ולזרום, ולהגיד או-קיי, נשארים עוד שלושה ימים. אני לא יודעת איך עושים את זה, אני עדיין מעבירה משקל ממקום למקום, מנסה להתחלק בין עבודה אינטנסיבית לזמן עם הילדים לזמן עם הבן זוג, לחברות, לעבודה עצמית, לאימונים. אמא של אייל עוזרת לנו המון וחבל שמטפלת זו לא הוצאה מוכרת".
אף אחד לא מבטיח לי עוד עונה
הטראומה שינתה בה משהו. זה לא שהיא הורידה הילוך, היא פשוט בחרה נתיב אחר להתמקד בו. "פעם העשייה שלי הייתה למען עצמי או למען האגו. היום אני במקום של פחות לצבור הישגים ויותר לעשות דברים עם משמעות חברתית, לאומית או פמיניסטית. זה בא לידי ביטוי בכל דבר, בהסכמים שיש לי עם חברות, ביזמויות אישיות שלי, בפרויקטים שאני עושה עם חברות פוד-טק והיי-טק. אני תמיד אחפש את הדמות הנשית לעשות איתה משא ומתן. אני מלמדת במרכז האקדמי פרס ומלווה שם המון נשים צעירות שרוצות להיות יזמיות. אני פחות הישגית היום, אני יותר מנסה לשבת ולהרגיש בנוח".
מה גרם לזה?
"גם הגיל, גם הילדות שלי. אני לא רוצה שהן יגדלו ואני אפספס אולי את הדבר הכי קסום שאנחנו זוכים לקיים פה כבני אדם על הכדור הזה. ובעיקר אחרי מה שקרה לי, הרגשתי מאוד את הזמניות, את הבגידה של הגוף. הייתה לי התעוררות. אני עדיין צריכה לפרנס, יש לי משכנתה לשלם, אני יושבת עם אקסל ויודעת מתי אני צריכה לייצר לעצמי עבודה. אני עצמאית, ואף אחד לא מבטיח לי עוד עונה ואף אחד לא מבטיח לי כלום. הקורונה שינתה את חוקי המשחק שאנחנו בוטחים באופן אוטומטי בשמש שתזרח מחר. אני ריאליסטית, אבל בה בעת אני משחררת ומסתפקת יותר במה שיש".
שינוי נוסף הוא הבחירה שלה להשקיע מזמנה וממרצה לטובת מי שפגשו כמוה במחלה. "אני מלווה המון אנשים שחטפו פציאליס עד ההחלמה. זו זכות שניתנה לי. כמעט בכל יום שישי יש לי זר של פרחים בבית. אני מבינה למה אנשים הולכים לעסוק ברפואה, לעזור לאחרים זו התחושה הכי טובה שיכולה להיות".
אנסקי דוברת אמת. כשאדם קרוב אליי לקה בשיתוק – הספיקה הודעה אחת בוואטסאפ אליה, והיא חיברה אותו ברגע הקריטי והאחרון לטיפול הנכון שהציל אותו. מרגע זה ועד ההחלמה היא סימסה לו בכל שבוע, המליצה על טיפולים משלימים ועזרה במאבק המנטלי, שהוא קריטי במחלה כזו. כעת היא שולפת את הנייד שלה ומראה לי ארבע תמונות של ילד, שצולמו לאורך ההחלמה שלו ועד שהגיע לריפוי מלא.
"יש כמות גדולה של אנשים שמתאבדים בעקבות סינקינזיס", היא אומרת. "זה לא עובר, זה מציק, הם לא מבינים מה יש להם, הם לא נראים כמו שהם נראו קודם, ואז הם שוקעים ומתאבדים. זה הקיצון, דקה אחת קודם זה פוסט-טראומה ודיכאון. צריך לדבר על זה. אני מנסה לשנות דברים, אפילו ברמת הרגולציה בבתי החולים. זו מחלה יתומה והיא צריכה אבא ואמא. אני כבר לא יכולה להחזיק את הדבר הזה לבד, זה מערך רפואי שלם. לפעמים אני מחזיקה פה את הכדורים שצריך לקחת בשביל אנשים שלא יכולים להשיג את המרשם הנכון. זה לא הגיוני, אז כינסתי את כל הבכירים בתחום, ובראשם ד"ר יותם שקדי, והודעתי להם שאנחנו מקימים מכון. לשמחתי הרצליה מדיקל סנטר שמחו לחבור אלינו, ואחרי החגים אנחנו נצא לדרך".
הרבה אנשים חייבים לך את החיוך שלהם.
"מצד אחד זו שליחות, אבל מהצד השני אני עדיין מחכה לקום בבוקר יום אחד, כמו שהרופא אמר לי, ולגלות שזה עבר לי. המוח שלי עדיין מאמין לזה איפשהו, אבל זה לא הולך לקרות. אני רוצה להגיע למצב שבו אני קמה בבוקר ולא מחכה שזה יעבור, אלא מקבלת את עצמי כמו שאני עכשיו. אני כבר לא שואפת להיות מי שהייתי לפני כן, אני שואפת להיות שלמה ומושלמת בעיני עצמי. אחת המטפלות שלי התחילה לטפל בי בשיטות שמטפלים באנשים שחוו אובדן, שהם באבל, כי אני בעצם מתאבלת על מי שהייתי. עד לאחרונה לא יכולתי לראות תמונות שלי מפעם וגם לא יכולתי לצפות ב'מאסטר שף'. אחרי ששיתפתי את הפוסט שלי קיבלתי כמויות של אהבה וחיזוקים וזה בהחלט עזר. השלב הראשון הוא הכרה, השלב האחרון הוא שיתוף. אני חושבת שאני סוף-סוף מצליחה לאהוב את עצמי, בדיוק כמו שאני. כמו שייחלתי".
צילום: שי פרנקו | הפקה: אור-אל רבינוביץ | סטיילינג: נופר נוריאל | שיער: קובי קלדרון | איפור: חן אלקבץ