הקליניקה של דני פרידלנדר שבמרכז תל אביב נראית ממש כמו כל קליניקה אחרת: עיצוב בצבעים רכים, חפיסת טישו נגישה למטופלים ולדמעותיהם (שלו היו נאספות לאורך השנים, היה בוודאי זורם כאן נהר מלוח), וספרי פסיכולוגיה מעלים אבק על המדפים. דבר אחד בכל זאת יוצא דופן – פרידלנדר עצמו, פסיכולוג קליני שמבקש לקרוא תיגר על העולם שמתוכו הוא צמח. "בואי נחליף מקומות, והפעם אני אשב על ספת המטופל", הוא מציע, מתיישב מולי, חולץ נעליו ומתרווח על הספה. עם כמות החשיפה שקיבל פרידלנדר מאז הצטרף ל"חתונה ממבט ראשון" (קשת 12), יכולנו באמת להחליף תפקידים: הכל ידוע אודותיו, ואילו אין ברשותו פרטים מזהים על זו שהתיישבה מולו; יחסי פסיכולוג-מטופל קלאסיים. "בדרך כלל כשפסיכולוג אומר לך שהוא לא יהיה בשבוע הבא, לא תעזי לשאול אם הוא יוצא לחופשה או עובר ניתוח מציל חיים", הוא אומר. "קוראים לזה 'פסיכולוג של פעם'".
פרידלנדר רואה את עצמו כמטפל חדשני, כזה שנשען על תפיסות קלאסיות, אבל באומץ מוביל אג'נדה אחרת ולפיה לפסיכולוג מותר לדבר בפתיחות על חייו האישיים וגם להופיע בפריים טיים. "הנה, עשיתי את זה ולא רק שהיקום לא קרס – מעבר לחוויה של 'חתונמי', השנים האחרונות הביאו אותי למקומות נפלאים, לעשייה וליצירה ופודקאסטים והרצאות", הוא מספר. "אני גם רוצה להגיד בצנעה, שתרמנו תרומה מאוד גדולה לפסיכולוגיה בארץ. זה לא היה פשוט לעיכול. הקולגות מאוד לא פרגנו, אולי ממבוכה או מקנאה, אולי פשוט היו המומים מהתעוזה שלנו. הפכנו למוקצים בקהילה המקצועית, הם חשבו שאולי אנחנו פוגעים באתיקה של המקצוע. והם באמת העלו הרבה שאלות: למה פסיכולוגים משתתפים בתוכנית ריאליטי? ומה זה הדבר הזה שהם עושים שם בטלוויזיה? האם זה טיפולי, האם זה אתי, האם זה ניסוי בבני אדם?".
לא היה אכפת לך לקחת את הסיכון הזה, שזה מה שיחשבו?
"אם אתה רוצה לעשות דברים – אתה צריך לקחת סיכונים. אני לא אגיד לך שלא רעד לי הפופיק בהתחלה. הציעו לי טלוויזיה עוד שנים קודם לכן, ואמרתי לא. אני למדתי במיטב האוניברסיטאות בישראל, עבדתי קשה כדי להיות פסיכולוג קליני, והפכתי לאחד מאוד מצליח. אז מה היה קורה אם זה היה פלופ, או אם היינו עושים איזה נזק נורא לאנשים שלא במתכוון? לקחתי סיכון מאוד גדול".
מה גרם לך להסכים?
"הבנתי שאני עומד מאחורי התוכנית, שיעל היא פרטנרית מעולה, ושכל מי שנמצא שם באמת בא לעשות טוב. אני לא מיתמם, אנחנו עושים טלוויזיה, אבל טלוויזיה שמטרתה לעשות טוב, ואני חושב שלאט-לאט התחילו לראות שמה שאנחנו עושים הוא פורץ דרך. 60%–70% מהמדינה לא ידעו מה זה טיפול פסיכולוגי".
בוא, יש פסיכולוגים בסדרות, הייתה אפילו "בטיפול", סדרה ישראלית שנמכרה לחו"ל וכל כולה טיפול פסיכולוגי.
"אבל זו הייתה דרמה מתוסרטת. פה לקחו שני פסיכולוגים אמיתיים, הכניסו אותם למשהו שנראה כמו קליניקה אמיתית. זה לא עומד בכללי האתיקה של טיפול כי זה מצולם, אבל זה מאוד מאוד דומה לטיפול, וההתמסרות הטיפולית היא של שני הצדדים. ככה יכולנו להראות לאנשים שטיפול זה כלי שעובד, שיש לו משמעות, שהוא חשוב, ושזה לא רק למשוגעים ולא רק לעשירים".
למה אתה חושב שהקהילה המקצועית נרתעה כל כך?
"חלק מהרעיון של פסיכולוגיה הוא שעוסקים במטופל ולא במטפל. המטפל הוא מן לוח חלק. על פי פרויד, כחלק מהטיפול את צריכה להיות מסוגלת להשליך עליי הכל. אז כדי שתוכלי לחשוב שאני אבא שלך, או בעלך, או הבוס שלך, כדי ליצור איתי יחסים מקבילים לדמויות האלה, את צריכה לא לדעת מי אני, כמה ילדים יש לי, אם אני גיי, אם אני רוקד במועדונים. לכן פסיכולוגים הם אנשים מאוד פרטיים. אבל אנחנו לא במאה ה-19 יותר. בארה"ב התחילו להבין עוד בשנות ה-80 שאנשים באים לטיפול בשביל המפגש האנושי, ושטיפול נשען על הקשר בין מטפל למטופל. כדי להשתמש בקשר הזה המטפל צריך להביא את עצמו, הוא צריך להגיד מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, ולפעמים, בזהירות גדולה, גם לספר משהו על עצמו. כשהוא טס לחו"ל הוא יכול למשל להגיד למטופל שלו שהוא נוסע לפסטיבל מוזיקה, וזה יכול לרגש נורא את המטופל שלו".
אז למה לא כולם עושים את זה?
"ברור שהמטפלים השמרנים לא היו עושים תוכנית טלוויזיה, כי זאת חשיפה ענקית, אבל הייתה לי מטרה להראות שטיפול הוא לכולם והייתי מספיק אמיץ לחשוף את עצמי בשביל זה".
ועוד באחת התוכניות הכי נצפות בטלוויזיה.
"נכון. אני לא אומר שלא רציתי להתפרסם, ידעתי שאני אתפרסם. אבל גם פסיכולוגים הם בני אדם, והם נורא בודדים. את יודעת כמה שנים אני יושב פה בקליניקה הזאת, ספון, ואף אחד לא רואה אותי? לכולנו יש צורך להיראות, מי יותר מי פחות. את העונה הראשונה צילמתי ביום ההולדת ה-50 שלי. במקום לקנות אופנוע הלכתי לעשות טלוויזיה, הלכתי להגשים חלום שלי להיות קצת פרפורמר, אני איש של במה. נורא רציתי להיות שחקן, אבל לא נתנו לי תפקידים בגלל הרי"ש שלי".
מאיפה הרי"ש באמת?
"מאבא שלי, הפסיכולוג הנפלא. אני נורא שמח שהוא הספיק לראות שתי עונות בחייו לפני שנפרד מאיתנו. יש לו רי"ש אוסטרית כזאת. כל הילדות שלי הרי"ש הזאת הייתה סיוט חיי, פחדתי לדבר, פחדתי שיצחקו עליי. אז לא יכולתי להיות שחקן ולא יכולתי להיות בגלי צה"ל, אבל היום אני שמח, אבא שלי השאיר לי שני דברים לפני שהוא הלך – את הפסיכולוגיה ואת הרי"ש. ועל שניהם אני מודה לו".
הגבר הגיי הראשון שאימץ ילדים
פרידלנדר נולד לפני 54 שנים בטורונטו שבקנדה, שם למדו הוריו. בילדותו עלתה המשפחה ארצה, והתמקמה בירושלים. "הייתי בצופים, רשג"ד, אחר כך התגייסתי לגרעין נח"ל. הייתי ילד טוב ירושלים ומלח הארץ שנהיה הומו". אומנם הוא מתאר זאת באגביות, אך מדובר בשינוי משמעותי בחייו של פרידלנדר. "יצאתי מהארון רק בגיל 24. עד אז היו לי בנות זוג והן תמיד ידעו. בדייט השני או השלישי הייתי אומר להן שאני נמשך גם לגברים, רציתי שהן יוכלו לבחור אם הסיפור הזה מתאים להן. אף אחת לא בחרה לעזוב. עד שיום אחד פגשתי מישהו שגרם לי להרגיש, והחברה המדהימה שהייתה לי אמרה, 'נכון שמשהו קורה לך בלב? שזה כבר יותר מסקס?', עניתי 'כן', והיא אמרה לי, 'דני, אני אוהבת אותך, אבל אתה צריך להיות איתו'".
לאחר השירות הצבאי עבר פרידלנדר לבאר שבע ללמוד רפואה, אבל משהו לא בדיוק הסתדר לו. "היה לי קשה מאוד בלימודים. הייתי בארון ולא הייתי פנוי לזה, רק רציתי לברוח לתל אביב. לא היה מחשב ולא היה גריינדר, ולא היה אפשר ליצור קשר עם אף אחד חוץ מגמלים, אז הייתי נוסע כל סוף שבוע לתל אביב. אחר כך עבדתי כדייל באל על, וכשאתה גם ככה הסטודנט הכי גרוע בכיתה ואז כל הזמן טס לניו יורק, זה פשוט לא עובד. באמצע שנה ב' עזבתי. הבנתי שאני רוצה להיות מטפל אבל אני לא רוצה להיות רופא, ועברתי ללימודי פסיכולוגיה. מלהיות הסטודנט הכי דפוק בכיתה נהייתי הסטודנט המצטיין".
לקראת סוף הלימודים פרידלנדר התאהב ועבר להתגורר עם בן זוגו בחיפה, שם למד לתואר שני, מתמסר לתפקיד שקיבל על עצמו כבר אז – להיות פורץ דרך. "אז הייתי הגבר הגיי הראשון שאימץ ילדים אבר", הוא מספר. "באותה תקופה לא נתנו לחד-הוריים גברים לאמץ. לנשים כן. אבל הייתי פסיכולוג ילדים, וזה קצת עזר, והייתה גם עמותה שעזרה לי. אז נסעתי לרומניה לאמץ את מאיה המהממת שלי. אחרי כמה שנים בן הזוג שלי אימץ את אדם, וכל אחד היה רווק חד-הורי. אחרי עשר שנים נפרדנו והמשכנו לגדל את הילדים במשמורת משותפת, מאיה הייתה עם שם המשפחה שלי ואדם עם שם המשפחה שלו".
אבל לא הכל הלך חלק. "יום אחד הלכתי עם אדם לקנות לו רב-קו ואמרו לי, 'אתה לא יכול כי אתה לא אבא שלו'. זה שבר אותי. אז עשינו תהליך בבית משפט של אימוץ הדדי. אחרי כמה שנים הכרתי את אלון שוורץ גולן, בן הזוג הנוכחי שלי. סבב ב' זה תמיד יותר נכון, יותר מדויק. יש לו ילד בן 5, בהורות משותפת עם חברה, אנחנו משפחה מורכבת וכיפית".
פרידלנדר הציג גישה חדשנית עוד בשנותיו הראשונות כפסיכולוג. "כשהתחלתי לעבוד הבנתי שאין מטפלים גייז, כלומר ברור שהיו, כי הם אנשים כמו כולם והם הולכים ללמוד ולפתח קריירות, אבל אם רצית ללכת למטפל גיי, לא יכולת ממש לחפש אחד כזה. לא היה דבר כזה. זה נורא מתאים לפסיכולוגים, כי אם אתה אומר שאתה מטפל בגייז, אתה בעצם חושף את עצמך. אז החלטנו קבוצה של מטפלים צעירים לפתוח קליניקה וירטואלית, וקראנו לעצמנו מטפלים גיי-פרנדלי. ככה בעצם תפסתי נישה. נכון שלא צריך להיות גרוש כדי לטפל בגרושים, אבל החוויה של להיות ילד גיי, ולצאת מהארון, ולרצות ילדים כגיי, היא אחרת. והעובדה שהייתי כזה הביאה לי הרבה קליינטורה".
יומן הטיפולים של פרידלנדר התמלא, והביקוש במרכז הארץ הוביל אותו לפתוח קליניקה בתל אביב, עד שלבסוף גם עבר להתגורר בעיר הגדולה. בגיל 50 הגיעה ההצעה שטרפה את הקלפים. ככל שעלה זמן המסך שלו, ככה ירדה הפופולריות שלו בקרב הקהילה המקצועית. "את מכירה את זה שאנשים לא רוצים להגיד לך שלום אז הם מתחמקים ממך? אז פתאום בכנסים כולם הלכו בצד השני של המסדרון, חשבתי שאני מצורע. סיפור אמיתי. הייתי מעדיף שיבואו ויגידו משהו, גם אם הוא שלילי, אבל הם לא אמרו כלום".
היה מצופה דווקא מפסיכולוגים לבוא ולדבר על הרגשות שלהם, לא?
"אני חושב שהם היו נבוכים או לא רצו לפגוע בי, אולי הם לא ידעו מה העמדה שלהם. אבל אחר כך משהו השתנה. זה קרה בעונה השלישית, שהייתה בשיא הקורונה והתוכנית הפכה למדורת השבט. זוגות כמו ניר והגר היו מדוברים בכל מקום. אז הפכתי מאדם אנונימי לאיש מאוד מוכר, קיבלתי חיקוי ב'ארץ נהדרת'".
ואיך החשיפה הזאת התקבלה אצל המטופלים שלך?
"הכנתי אותם מראש. זה היה מורכב, המטופלים הנרקיסיסטים היו נורא גאים שהולך להיות להם מטפל מפורסם, המטופלים המבוישים פחות התחברו, והמטופלים המרירים שנאו אותי על זה. והיו גם כאלה שעזבו אותי בגלל התוכנית. אני חושב שהיום המטופלים שלי מבינים שזה חלק מהפרסונליטי שלי, להיות מטופל שלי זה אומר בתקופת המיונים לשבת בחדר הטיפולים בין עשרות קלסרים, זה לראות אותי בטלוויזיה, ועוד לראות אותי מטפל באחרים. זו חלק מהפנטזיה של המטופל, את אומנם יודעת שלפסיכולוג שלך יש מטופלים אחרים, אבל את בטח לא רוצה לדעת מה קורה שם".
זה קצת כמו לראות את בן הזוג שלך עושה אהבה עם מישהו אחר, ועוד בטלוויזיה.
"זה באמת קצת כמו לראות משהו אסור. בעונה הראשונה שלי היה זוג שרב על ההתחלה. היה יום שישי, 22:00, אני הייתי בחיפה עם הילדים שלי, וקיבלתי טלפון מההפקה – 'אחד הזוגות רוצה להיפרד'. היה קרייסיס נורא. פתאום הבנתי איזה תפקיד יש לי בתוכנית, שאני אמור להציל את המצב. בהפקה אמרו לי שמקפיצים את כולנו לתל אביב. אבל הזוג בכלל בראש פינה, אז הצעתי להביא אותם לקליניקה שלי בחיפה. ב-23:00 צילמנו את אחד הטיפולים הכי טובים שעשיתי ב'חתונמי' אבר, הצלתי להם את הקשר. חצי שנה אחרי זה, כשהפרק שודר, קיבלתי הודעה ממטופלת שלי, 'תגיד לה שתוריד את הרגליים מהספה שלי'. זאת אומרת, זה לא רק לראות אותי עם מישהו אחר, זה גם קורה לכאורה בחדר השינה שלך".
וואו, באמת מורכב.
"זה עשה דברים מאוד מורכבים למטופלים שלי. אבל היום אני כל הזמן בדיון על זה איתם. אני מאמין כמטפל שכל דבר שעולה הוא חומר טיפולי. אם אני אפגוש אותך ברחוב אנחנו נדבר על זה, אם יש לנו חבר משותף – נדבר על זה, אם אני אסע לחו"ל – נדבר על זה. ואני אענה על שאלות קשות כמו 'איך אתה מעז? אתה פסיכולוג, אתה פרפורמר, מה אתה?'. זה קצת כמו שילדה תשאל את אמא שלה בגיל 50, 'את הולכת לחוג ריקודי בטן? מי את חושבת שאת?'. הילדה צריכה להבין שאמא שלה רוצה לחיות, שהיא לא רק אמא, היא בן אדם".
אנחנו מנגישי פסיכולוגיה
רגע לפני שעלתה העונה החמישית של "חתונה ממבט ראשון", זו שהסתיימה בקול תרועה רמה בחתונה אמיתית בין קטיה לליאור, פרידלנדר הטיל פצצה והודיע שהוא עוזב את התוכנית. "כשאתה עושה פרויקט כזה בגיל 50, יש לך תובנות של גיל 50", הוא מסביר את ההחלטה שלא להמשיך לעונה הבאה. "קיבלתי מנה גדושה של אהבה, פרסום והכרה. והייתה לי תרומה ענקית, רק בעונה האחרונה הבאתי את גיא ומתן – זוג גייז בפריים טיים – וזה שלי לכל החיים. אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות גם משהו אחר. פיתחתי פורמט לתוכנית טלוויזיה טיפולית, צילמנו פיילוט והוא ייצא למכירה בחו"ל. וחוץ מזה אני לא נעלם, קורים עוד דברים (פרידלנדר לוהק לתוכנית הורות חדשה בקשת 12 לצד מדריכת ההורים עינת נתן – ל"ש), ואני כמובן ממשיך להיות פסיכולוג".
אתה מאמין בשידוכים?
"שידוכים זה משהו שעובד לאורך ההיסטוריה, אנחנו יודעים מחקרית ומדעית שאחוזי הגירושים בשידוכים נמוכים בהרבה, כי המחויבות גבוהה. אהבה מורכבת משלושה דברים: תשוקה, שזה כל הקטע הפיזי והמיני. אינטימיות רגשית, שזה כל הקטע של חברות וקרבה, והדבר השלישי הוא המחויבות. קשר זוגי טוב צריך להכיל את כל אלה, זה בסדר שכל פעם משהו מהם יורד, לפעמים החשק, לפעמים החברות. בשידוך המחויבות היא המרכיב העיקרי, כי משם הקשר מתחיל. הרי באים שני זרים שלא מכירים, שלא נמשכים, ומאמינים לאיזה שדכן או שדכנית. אני חושב שבעולם שבו אנחנו כל כך בודדים – הבדידות היא מגפה נוראה ולכן היום הצורך בזוגיות הרבה יותר גדול. הגריינדר והטינדר לא עובדים, ובסוף מה אתה רוצה? שישדכו לך. את יודעת כמה אנשים מבקשים ממני להכיר להם מישהו?".
אז כן לשידוכים ולא לאפליקציות?
"את הבן זוג שלי הכרתי בגריינדר. באתי לדייט חד-פעמי, פתחתי את הדלת, הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'לדעתי אנחנו הולכים להתאהב'. ככה, בדלת".
וידעת את זה בגלל שאתה פסיכולוג?
"לא, בזכות הילד הזה שבי שמעז להגיד את הדברים שאף אחד אחר לא מעז".
אחרי חמש עונות של "חתונמי" בהשתתפותך, היום אתה יודע כבר בהתחלה מה יקרה עם הזוגות?
"לא. אני יודע מי הזוגות שיש להם פרוגנוזה יותר טובה ואני יודע מי הזוגות שאני יותר חושש להם, אבל יש המון הפתעות. צריך לזכור שיש דבר מרכזי שלמומחים אין שליטה עליו: הפקטור של המשיכה. עם השנים למדנו שהמשתנים הכי חשובים בהתאמה הם ערכים ואידיאולוגיה. אם אחד מבני הזוג טבעוני והשני לא – זה לא ילך, אם אחד שומר כשרות והשני לא – בעיה, אם אחד ליכודניק ואחד מרצ - לא ילך. שי והדס, למשל, זה אחד הזוגות בעונה הקודמת עם התאמה ערכית מהגבוהות שהיו. הם שניהם אוהבי הארץ, אוהבי צבא, והם שניהם עושים קידוש ורוצים להקים בית מסורתי, והם אוהבים את אותה מוזיקה, זו התאמה מהגבוהות שיש, ועדיין הופתענו".
אז איך זה לא עבד?
"משיכה, גברת. בסוף התוכנית הזו מבוססת על הפחד של אנשים מלהישאר לבד, ומה אנשים מוכנים לעשות בשביל לא להיות לבד. זה כולל ללכת לתוכנית בפריים טיים, למומחים שמי יודע מי הם ולתת להם להחליט בשבילך, וזה כולל להיות מוכן שיכתבו עליך את הטוקבקים הנוראים ביותר בעולם, כל זה מתוך התקווה למצוא אהבה".
לקראת פרישה, אתה חושב שהצלחת לגרום גם לקולגות שלך לאהוב את "חתונמי"?
"אני לא יודע. תראי, טיפול נתפס כמשהו מאוד אליטיסטי, זה עולה הרבה כסף, זה נורא תל-אביבי, פסיכולוגים רוצים לטפל בכולם, אבל הם קצת מורמים מהעם. אני חושב שמה שהפחיד את הקולגות כשהלכנו לטלוויזיה היה שנחשוף את הסודות. אבל בעיניי הקסם של הפסיכולוגיה הוא הקשר האנושי, ואם בזכות החשיפה עוד אנשים במדינה מבינים שזו לא בושה להיעזר בטיפול, אז אני יכול להיות מאוד גאה. אני חושב שפסיכולוגים עסוקים נורא בהסתרות, אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיות שלא יראו עלינו, ומאז שאני בטלוויזיה ורואים אותי ויודעים עליי, והכל בחוץ – אז זה משחרר. קראתי ריאיון עם יובל נח הררי, שדיבר על ההבדל בין מדענים למנגישי מדע, יש מדענים שחוקרים ויש את אלו שתפקידם להנגיש את המדע לציבור. הוא אמר על עצמו, 'אני לא מדען, אני מנגיש מדע'. אז יעל ואני – אנחנו מנגישי פסיכולוגיה. אם אנשים מדברים היום על מושגים פסיכולוגיים, על טיפול, על מורכבות רגשית – אם זה מה שהשארתי אחרי 'חתונמי', מבחינתי עשיתי את שלי".
דני על הצלם רונן אקרמן:
כשהתחילו לדבר איתי על הכתבה הזו במגזין מאקו ואמרו לי שגם מתוכננים צילומים שלי בה, האינסטינקט המיידי שלי היה לבקש שרונן יצלם אותי.
רונן אקרמן הוא אחד הצלמים החשובים פה בארץ בכלל, ויש לו סיפור אהבה ארוך עם קשת בפרט: לאורך שנים הוא מצלם משתתפים, שופטים ומומחים בתכניות המובילות של הערוץ. אבל רונן כבר לא מצלם, לצערי הגדול, ולצערם של כל מי שהוא צילם שנים רבות בכשרון ובמקצועיות. רונן נלחם כבר תקופה במחלת ניוון שרירים (ALS) והיום מתקשה לעשות את מה שעשה רוב חייו – לאחוז במצלמה.
כשנכנסתי לתוכנית "חתונה ממבט ראשון", רונן צילם את תמונות היחצ הראשונות שלי. הייתי טירון וחסר ניסיון, לעמוד מול מצלמת סטילס איים עליי, ולא הצלחתי בשום אופן להשתחרר. אני זוכר איך הוא היה חם ומלא אהבה, ואיך לימד אותי לעמוד מול העדשה עם ביטחון, וכבר לא הייתי מאויים. "אגודלים מחוץ לכיסים תמיד", הוא אמר לי, "אחרת בתמונות תראה קטוע ידיים".
אז רונן כבר לא מצלם, אבל האימפקט שלו הולך עם הרבה מאיתנו וימשיך להזכיר שרונן הוא אמן גדול ואיש יקר, שנלחם באומץ במחלה קשה תוך שהוא שומר על אופטימיות וחיוך. הוא הגיבור שלי, והרגשתי חייב לו את האזכור הזה. כדי שבכל זאת, קצת יהיה איתי כאן בצילומים.
צילום: עופר חן | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: פז מחלבני | הפקה: אור-אל רבינוביץ | ארט ועיצוב: אלון שוורץ גולן @artell.art