שרשרת אדומה, סרוגה בעבודת יד, מעטרת את צווארו של גל תורן, מרמזת על התפקיד החדש שהוא ממלא. "קיבלתי אותה במתחם שורדי הנובה", הוא מסביר. "אני לא מסוגל להוריד אותה. היא מלאה במסר". בחודשים האחרונים מסתובב תורן ברחבי המדינה, כמו אומנים ישראלים רבים אחרים, ומופיע לפני קהילות מפונים וחיילים בבסיסים. "בימים הראשונים הלכנו לחבר'ה של בארי, לים המלח, לכל מיני קהילות. למקומות שלא רציתי להיות בהם, אבל ידעתי שאני חייב".
למה לא רצית להיות שם?
"זה מפחיד להיות סביב כל כך הרבה תופת ואבל. יש שם ילדים שנשארו לבד, יש שם הורים ששחטו להם את הילדים. לבוא לשבעה למישהו שסבתא שלו נפטרה זה לא נעים, אז על אחת כמה וכמה. מה תגיד? מה תעשה? איזה פרצוף יש לך?".
אז למה הרגשת חייב?
"היום אני לא יכול להרשות לעצמי לא לעשות דברים שנמנעתי מהם קודם. אני לא מתערבבן מאוד גדול, אבל היום אני לא ארשה לעצמי לא להגיב, לא לצלם 'מזל-טובים', לא לבוא עם הגיטרה. בחודשים האחרונים אני מוצף בהודעות ובקשות ומוצא את עצמי עונה להכל. עונה, מצלם, שר. אתה מבין שיש לך תפקיד".
מה התפקיד שלך?
"קודם כל, לשמור על המשפחה שלי. יש לי שלוש בנות (8, 14, 17), אפשר לראות שריטות על הנשמות שלהן. זה סוג מסוים של התנהגות, שאפשר להבין שיש איזו פציעה על הלב. המפגש עם חוסר ההיגיון שיש בדבר, והניסיון לעשות לזה רציונליזציה, זה כמו איזה באג במטריקס. הילדים של היום כבר רגילים לזה שקורים דברים שלא קרו אף פעם, קודם הקורונה, ואז ההפיכה המשפטית ועכשיו המלחמה. הם רגילים שיש תקופות שלא הולכים בהן לבית הספר, שהכל הולך לקרוס, שאסור לצאת מהבית. העובדה שהן מתרגלות כל כך מהר מלחיצה. ימים יגידו מה יקרה איתן".
אתה יודע מי אלה שהכי הולכים לאכול אותה
לעתים נדמה שמצופה מאומני ישראל לעטות את שכפ"ץ האומנות ולהתייצב לדגל, אבל המשימה הציבורית שנרתם אליה תורן (48) מטשטשת את העובדה שהוא גם, ולפני הכל, אדם פרטי שהושפע מהמאורעות. "אני בבלבול. בתור איש משפחה, בתור אומן, בתור מפרנס, בתור ישראלי, בתור משתתף באירוע. מה אני אמור לעשות? מה אני אמור לחשוב?".
מה גילית?
"לא באמת חשבתי שאני משפיע על אנשים, והדבר הזה גרם לי להבין שצריך אותי. כשבן אדם שמחובר לעשייה שלך בכזו עוצמה צריך אותך, אתה לא יכול להגיד לו 'לא'. אין לך את הבחירה הזאת. זה לא באמת משנה מה אתה מרגיש, אתה צריך להיות שם. בדיוק כמו חייל שנלחם, זה לא משנה מה הוא מרגיש, הוא צריך להילחם. לצערי, הרבה ממי שהלך באירוע הזה היה מהמעגל של הקהל שלי, וקשה להגיד 'לא' לאח או אחות או אמא. בחיים לא חשבתי שאני אשיר מעל ארונות, זה קשוח. ואין לי שירים שמתאימים לדבר כזה, זה קורע את הלב. אתה מגלה מה התפקיד שלך".
איך היה לך להגיע לבסיסי צה"ל?
"זה סוריאליסטי בטירוף. גם אמא שלי הייתה זמרת, והסיפורים שלה מ-67', שהיו לוקחים אותה מבסיס לבסיס, נראו לי מעולם אחר – ופתאום אני קולט שזה קורה שוב. אתה פוגש חיילים עם זיעה, לכלוך וריח של נשק, ומאלתרים במה. ומלא חיבוקים ונגיעות ודברים שיוצאים לך מהפה כמו, 'אנחנו גאים בכם', ו'ביחד ננצח', וכל מיני דברים שלא חשבת שאי-פעם תגיד, ובעצם כל שיר שאתה שר אתה מגלה את המילים שלו מחדש".
כשמכירים את הסיפור האישי של תורן, אפשר להבין קצת יותר את הקושי שהוא מבטא. כשהיה בן 21, בטיול במדבר עם חברים, נפל חברם הטוב מצוק ונהרג מול עיניהם.
ייתכן שהפצע הזה הוא חלק ממה שמקשה עליך?
"כן. ההסתובבויות בשבעות ובלוויות נורא מגרדות לי את הפצע. מהמקום שבו אני נמצא אני רואה את תחילת הטראומה, ואני יודע שייקח לבן אדם הזה 10–15 שנים עד שהוא בכלל יתחיל להבין מה קרה לו. נורא קל לזהות את אלה שהם כל כך קרובים שהם לא באמת מצליחים להרגיש, אז הם עושים מלא רעש ומלא בלגן או כל מיני התנהגויות כאלה שלא תואמות את המצב, ואתה יודע שהם הכי הולכים לאכול אותה. זה בן אדם שכן יש לו חור בלב, אבל ייקח לו הרבה מאוד זמן והוא יעשה הרבה דברים שיטשטשו את העובדה שהוא לא באמת מצליח לעבד. זה מחזיר אותי למקום שלי וזה מצער אותי על עצמי, על כל השנים שלא הבנתי מה קרה לי".
איך התמודדת?
"הקמתי להקה, מרסדס קמה לזכרו. כל ההתחלה של הלהקה הייתה הנצחה".
זה לעשות במקום להרגיש.
"לעשות משהו סינתטי, כי אתה לא מרגיש את מה שמצופה ממך להרגיש. זה הלם, פשוט הלם, והנפש הצעירה לא בנויה להכיל את זה. אתה רואה את כולם מסביבך בוכים ומתפרקים ואתה מוכן לעשות את הדברים הכי הזויים בשביל להסתיר את העובדה שלך זה לא קורה. אתה חושב שיש לך לב מאבן. אני מבין את אלה שמאז 7 באוקטובר התחילו להתנדב ומאז לא יכולים להפסיק, אבל זה נראה לי מסוכן ולא בריא".
מתי כן הרשית לעצמך להרגיש?
"זה לא שהיה איזה רגע, אבל דברים אחרים שקורים בחיים מפילים אסימונים על מה שקרה בגיל 21 ולאט-לאט אתה מרגיש את זה יותר. ואז פחות בא לך לעשות משהו, אלא רק לתת לזה לחיות בתוכך".
אני אשמח אם יציעו לי משהו גדול בחו"ל
אחרי הפסקה בת שלושה חודשים, ההופעות של תורן עם שני ההרכבים המוזיקליים שלו, מרסדס בנד וליילי, עומדות להתחדש. ב-18 בינואר (חמישי) תתקיים הופעה בבארבי החדש ביפו, וחברי מרסדס התחילו לעבוד על אלבום חדש. גם צילומי התוכנית "טיול אחרי צבא" התחדשו לאחרונה, ויחד עם שותפו להגשה פבלו רוזנברג חזר תורן לבקר חיילים בבסיסים. "היה מאוד מסקרן לראות את הצבא של היום", הוא מספר על הצילומים העכשוויים של התוכנית. "לא בכל יום פוגשים את המערך הזה של המלחמה, ולראות את המכונה הזאת בפעולה זה טירוף. את הילד שבי זה מאוד מעורר, ואת המבוגר שבי זה מאוד-מאוד מפחיד".
למה מפחיד?
"קודם כל, לראות חבורה שאתה מבין שעוד מעט יהיו פחות ממנה. דבר שני, אתה רואה את כל הכסף שנשפך שם, ואתה יודע שבשביל שהדבר הזה יעבוד כמו שצריך, צריך להחדיר בו מטרה, ויש למטרה הזאת השלכות. להיות סוסי קרב זה בהתחלה כאילו נורא מחרמן ואחר כך זה לאט-לאט משחית, וככל שזה מתקדם, זה מתעוות. זה מעוות כל חברה שמצויה במלחמה".
באחת מהעונות הקודמות ביקרת במנהרות בצפון. איך זה היה?
"נורא. אתה מבין מה אנשים מוכנים לעשות כדי להרוג אותך. שם נפל לי האסימון לגבי האמביציה של האנשים שאנחנו עומדים מולם להזיק לנו. דיברנו הרבה על כל הקונספציה שהתפוצצה לנו בפנים, איך ראינו את הבנייה של מסכי הענק ורשתות הברזל והמצלמות כנקודת כוח, וזה בכלל לא התאים נגד האויב הזה שבסוף בא יום אחד ושחט אותך".
מתגנבת לך לפעמים המחשבה לרדת מהארץ?
"יש כל הזמן את השאלה מה הולך לקרות, אבל אני יוצר בעברית ולא באמת יכול לקיים את מה שאני עושה במקום אחר. אני אשמח אם יציעו לי משהו גדול בחו"ל, אבל מזמן הבנתי שאני פה. יש לי את הקהל שלי, את המשחק שלי, את השפה שלי, את הארץ שלי, מספיק לי. אני רק מקווה שזה לא יתחרבן בסוף".
השבוע עלתה העונה השנייה של הסדרה "הטַבָּח" (yes ו-STING+), שזיכתה את תורן בפרס שחקן השנה של פסטיבל ברלין על תפקידו כדורי, שף מרוכז בעצמו, פרנואידי ובעל נטייה להרס עצמי שמתבטאת בהתמכרות לסמים. "קצת חבל שזה עולה בתקופה כזאת ואין את היכולת להתגאות בזה, אבל נראה לי שצריך לתת לאנשים משהו, אי אפשר לחכות שדברים יחזרו להיות רלוונטיים, כי לא נראה לי שהם יחזרו להיות רלוונטיים. בעונה הזו נמאס לדורי להיות שופט בטלוויזיה, והוא מחליט שהוא פותח מסעדה. כמצופה, דברים קורים".
איך היו הצילומים?
"מאוד כיף. מבחינה קולינרית הצוות בראשות מושיקו גמליאלי לקח את זה נורא ברצינות, באמת הקמנו מסעדה ותפריט ובישלנו והיה מהמם. יש משהו בסדרה הזאת שהיא לא מתאמצת, אין שם עלילה גדולה או מהלך דרמטי משוגע, הכל כזה כמו משהו שיכול היה לקרות לך אתמול כשהלכת לעבודה. ואז כשאומרים 'אקשן' השיחה ממשיכה להיות כמעט אותה שיחה שהייתה קודם".
שיחקת בסדרה הבין-לאומית "פגע וברח", שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף וששודרה בנטפליקס. אנחנו פה מתלהבים מהקרוונים הפרטיים, העושר והפאר, אבל מה באמת ההבדל בין הסטים?
"מבחינת רמה מקצועית אני לא חושב שיש הבדל, אנחנו באותה הרמה בארץ, אם לא יותר. ההבדל הוא שבארץ יש מלא רעש, אין חלוקה אמיתית של כל אחד במקום שלו, הרבה אנרגיה מתפזרת בגלל שאתה שומע שיחות שאתה לא אמור לשמוע, אתה עד לריבים, יש ויכוחים על הסט, אין לך מקום להיות בו לבד ולהכין את עצמך. בארץ אתה נמצא על הסט בכל פעם שבונים תאורה ומכוונים אותה, ובחו"ל יש מישהו במידות שלך שנמצא על הסט עד שמוכנים לצלם, ואז כשהכל מוכן קוראים לך, ואתה מגיע. בחו"ל אף סאונדמן לא יקום באמצע ויגיד לך, 'אחי, לא עשית את זה טוב'. ועם כל זה, זה גם כל הקסם שבארץ. בסופו של דבר, זו הגזמה שבחו"ל צריך 25 משאיות כדי לצלם מישהו חוצה את הכביש".
הייתה לך תחושה שנפתחה דרך לקריירה בין-לאומית?
"הייתה תחושה, והיא חלפה. זה כאילו במרחק נגיעה, אבל בסוף זה לא באמת. כל ההוליווד הזה, זה מאוד קשוח".
אני לגמרי רואה אותך בדמות אייקונית כזו ב"הלוטוס הלבן".
"גם אני. קדימה, יש לך דיבור איתם? אני אשמח".
אומרים שהיום אפשר פשוט לסמס לאחד מהיוצרים ולהגיע לכולם.
"אפשר, רק שכולם מסמסים לכולם, ככה שכמה שזה מתקרב, ככה זה מתרחק".
מי רוצה שהילדה שלו תצא עם דושבאג
תורן חדר למיינסטרים ב-2008, כשבתור סולן להקת מרסדס התבקש להדריך שחקנים בגילום רוקיסטים בסדרה "תעשה לי ילד". מהר מאוד הבינו בהפקה שהדבר האמיתי נמצא להם מול העיניים, תורן לוהק לתפקיד ראשי בסדרה, ומאז כיכב בסדרות רבות נוספות כמו "האחיות המוצלחות שלי", "לצבי יש בעיה", "לאבד את אליס" ו"אורי ואלה". "בתור נער הייתי אומר שאני אהיה שחקן, לא חשבתי שאני אהיה מוזיקאי", אומר תורן, "הרבה יותר קל להיות שחקן שרלטן מאשר מוזיקאי שרלטן. תסמונת המתחזה שלי עובדת יותר באזורי המוזיקה, כי בתור שחקן אתה אמור להיות מתחזה. כמוזיקאי אתה אמור לדעת דברים. שם אני אוכל הרבה יותר סרטים על עצמי".
כי מה יגלו?
"שאני לא יודע כלום. נגיד, תווים. אבל היום אני מתעסק גם במשחק וגם במוזיקה, ובימים כתיקונם זה ממלא".
אתה יכול גם לפדבק את עצמך, להחמיא לעצמך, לשמוח במה שאתה עושה?
"לקצת זמן. בקטן אני יכול להיות לא מרוצה כל הזמן, אבל בגדול, עצם הידיעה שזה קיים מחזיקה אותי".
בין הדמויות הגבריות שהוא מגלם לבין תורן עצמו קיים הבדל תהומי. אומנם הוא רוקיסט בנשמה, אבל קרוב ל-20 שנה שהוא נשוי לבמאית והיוצרת קרן חכמה ומגדל איתה את שלוש בנותיהם בצפון תל אביב.
היית רוצה שהבנות שלך ייצאו עם אחת מהדמויות שלך?
"מי רוצה שהילדה שלו תצא עם דושבאג?", הוא משחרר צחוק ראשון מאז תחילת הריאיון. "אבל באבהות שלי למדתי שקשה באמת להחליט עבור הילדים שלך דברים. אפשר לנסות לדבר, אבל להחליט אי אפשר. הרבה פעמים דושבאגיות מגיעה עם צ'ארם, והיא מגיעה עם איזה רצון של הצד השני לתקן, להציל. אני מבין שיש משיכה לדבר הזה מאיך שקהל הנשים מגיב אליי, כי הן חושבות שאני כזה. אולי זו משיכה לסכנה. נראה לי שזו מוסכמה חברתית כזאת, שמניאקים זה דבר מושך".
אתה נשוי כמעט 20 שנה. איך שומרים על הזוגיות?
"קודם כל להתחתן טוב. זה הרבה מזל, והרבה עבודה, ולא פשוט. בסוף יש את אלו עם נתיב אחד שהולכים בו ויש את אלו שמבחינתם זו אופציה לנסיעה רב-נתיבית או לקחת פנייה. אצלנו זו לא אופציה. עובדים על הנתיב האחד ויש יותר טוב מאשר פחות טוב".
קרן כותבת סדרה שהיא הולכת גם לביים. יש מצב שהיא תלהק אותך?
"בעיקרון כן, תלוי אם אני אהיה בגיל כשזה יצטלם".
איך אתה עם הגיל?
"זה מלחיץ. להזדקן, להתפורר, להיות חולה, להתכער, להירקב".
פוחד לאבד את היותך סמל סקס?
"אני לא יודע אם אני עדיין ברשימות, צריך לבדוק אם אני עדיין מחזיק בטייטל", הוא משתעשע, "אבל כן, רוב האנשים כותבים דמויות לגילי 35–55, אז סטטיסטית זה לא הולך למקום כל כך טוב. ולצד זאת, יש מלא דברים שהגיל פותר. זה עושה משהו לרעב הבלתי פוסק, חוסר שביעות הרצון מתחלף באדישות, ויש איזה וויזדום כזה שמגיע עם הגיל".
שתף אותי באיזו חוכמת חיים.
"אתה מבין את התמונה. מצטבר מספיק ניסיון כדי להסתכל על סיטואציה ולהגיד, 'זה תכף יזוז'. מגיעות סבלנות ואורך רוח, אתה לא מבזבז אנרגיה. וכמובן יש הרבה חוסר סבלנות לדברים שאין בהם טעם. חוץ מזה זה חרא להזדקן".
במה אתה מרגיש את ההתבגרות?
"העור שלי. השיער. אתה מבין שאתה צריך לשמור על עצמך יותר, אז אני במצב הפיזי הכי טוב שהייתי בו בחיים, אני מתאמן, רץ ועושה חדר כושר, אבל זה מתוך בהלה".
שומר גם על תזונה?
"משתדל. חוץ מבמלחמה".
אכילה רגשית?
"אכילה טיפשית. כמו כולם, גם אותי היה צריך באיזשהו שלב לקלף מהטלוויזיה ולהוציא לי את הכף מהיד".
איך אתה כשאתה לא מופיע?
"לא טוב. זה מתכון לבעיות. זה כנראה משהו שאני חייב, ואם אין לי, זה יוצא במקומות אחרים. זו תחושה שכאילו אני לא מקבל את המנה שלי של האהבה, של ההתחרעות. כל הדבר הזה מצטבר, ואז יוצא לא טוב".
יש מחשבות על עוד נתיבים?
"כן. אבל זה רק בגדר מחשבות. תמיד אני יכול לפתוח מסעדה".
אז את הריאיון הבא נקיים במסעדה?
"לא תהיה ברירה, אני אצטרך לעשות הרבה ראיונות כדי לקיים מסעדה".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | איפור: תומה (תמר) גילאון | ע' סטיילינג: שחר הראל | הפקה: טל פוליטי