כששחר לוי נכנס לחלל האודישן של מאסטר שף, הוא לא תיאר לעצמו שמנת העוף בסיידר תפוחים שלו חולקת סטטוס עם הזמר הלאומי. "האוכל שלך מכושף", פסק אייל שני, ופאנל השופטים הינהן בהסכמה. ובכן, אחרי ציפורה אהרון שכישפה את ארוסתו לשעבר של דודו, יהודית באומן שכישפה את שימי תבורי ודניאל גרינברג שכישפה את אייל גולן, הגיע לוי, כישף תרנגולת בתבנית אפייה וזכה בסינר זהב ששיגר אותו לפריים טיים. מכושפות או לאו, המנות של לוי הביאו אותו עד הגמר, ויתכן שאף יובילו אותו לתואר הנכסף. היום, רגע לפני קו הסיום הטלוויזיוני (גמר מאסטר שף ישודר בשבת, 21:15 בערוץ 12) - לוי די בטוח שהוא הבין למה התכוון הפילוסוף שני באודישן ההוא. "התיאורים של אייל הם לא קשים, צריכים פשוט להבין אותם", הוא מסביר: "כלומר לא צריך להתעסק בביטויים עצמם אלא להתעסק בסיפור הכולל, כי אייל מספר סיפורים באמצעות אוכל ומילים".
הוא אמר, ואני מצטטת, "נתת אשליה שאיברי הפנים חוזרים לתחייה בתוך הגוף, זה חומר לסיוטים, התרנגולת זזה לך בפה בעודה צלויה. האוכל שלך מכושף".
"אז צריך להבין את מה שהוא בעצם רצה להגיד דרך הסיפור הזה".
מה הוא רצה להגיד?
"שהיה לו טעים".
האמנת שתגיע עד הלום?
"לא ציפיתי שזה יקרה. חברים רשמו אותי לתכנית בשביל הצחוקים, מי חשב שאגיע למעמד הזה?".
ולאורך הדרך הבנת שאתה עומד להגיע לגמר?
"פחדתי להשתעשע ברעיון הזה, ובמהלך העונה התייחסתי לכל שלב בפני עצמו. לפני שני פרקים פתאום הבנתי שאני אשכרה בסוף, שזה קורה, אבל אני מעדיף לא לחשוב על זה יותר מדי אלא להתעסק בעשייה, באוכל, פחות בתואר האבירות של מאסטר שף".
אז הכל קרה במקרה? לא היתה מחשבה מאחורי מנת העוף המכושפת ההיא?
"מאחורי כל דבר עמדה תמיד מחשבה, אני חושב שאני מצליח לייצר חיבורים נכונים באוכל, החיך שלי יודע להגיד שדברים עובדים, ואני יצירתי. אבל בתכנית רציתי בעיקר ליהנות מהרגע, לזרום".
הזרימה שלך יצרה מנות כמו צ׳ייסר סביצ׳ה ופולנטה עם פרנץ׳ טוסט. לא חששת מכך שהאוכל שאתה מבשל בתכנית הוא לא עדתי? הרי המטבח העדתי תמיד מייצר עניין סביב המתמודדים, מייצר סיפור, לוקח מתמודדים רחוק בתכנית.
"להפך, זה היה היתרון שלי כי בסוף אוכל עדתי הוא מוגבל לעולם מסויים. יצירתיות בעיני היא יותר חזקה ממטבח עדתי וזה הדבר המרכזי שאני מצליח לעשות. יצירתיות היא המטבח העדתי שלי".
"אין לי סיפור חיים מרגש, אני לא מבין למה אני במאסטר שף"
כששואלים את שחר למי מבין מתמודדי התכנית הוא הכי התחבר הוא שואל בחזרה "את מי את יותר אוהבת, את אמא או את אבא?"; כשהוא נשאל את אותה שאלה על צוות השופטים הוא אומר "אני מעריך את כולם, כל אחד בצורה שונה", ועל הילדות הוא אומר "גדלתי בהרצליה למשפחה הטרונורמטיבית, אין לי סיפור חיים מרגש ולכן אני לא מבין למה אני במאסטר שף". ואכן, לוי, שעובד בתכנית "מסע" של הסוכנות היהודית שמחברת צעירים יהודים לארץ ומפיק בחיי הלילה, לא קורץ מהחומרים של משתתפי ריאליטי. הוא אסוף, הוא פוליטיקלי קורקט והוא גם פוליטי, אבל שוקל מילים. גם היציאה שלו מהארון בגיל 13 וחצי לא לוותה בקשיים גדולים או בקונפליקטים עזים ("אני אדם שבאופן כללי אין לו התנגדות לתהליכים פנימיים, להפך, אני מנסה להכיל אותם וללמוד אותם"), והרי לכם מתמודד שהצליח להגיע לגמר של ריאליטי ללא סיפור חיים קורע לב וללא חוויות מבית אמא שצפות באמצעות מפרום. "הילדות שלי היתה מאוד מכילה" הוא משחזר; "אמא שלי תמיד לימדה אותי ששונות היא דבר טוב, שזה ייחודי ושאני מיוחד. ובאמת הייתי קצת לא שגרתי, הייתי מצחיק, שובב, חושב מחוץ לקופסא".
וכשיצאת מהארון הם קיבלו את זה בקלות?
"היציאה היא היתה יחסית חלקה להפתעתי. תמיד ידעתי שאני הומו, ולי לקח כמה שנים לקבל את עצמי אז לא ציפיתי מאחרים לקבל אותי ברגע, בטח לא לפני כמעט 20 שנה שלהיות הומו התחבר לאנשים עם זה שלא תהיה לך משפחה וילדים, שתהיה מנוכר מהחברה, דברים קשים שהצלחנו לשנות בעשור האחרון. לוקח זמן להסביר לסביבה שזה לא סוף העולם. בגלל ההומוסקסואליות למדתי לחקור, לחפש, לשאול שאלות. זה שאני הומו הפך אותי לבנאדם טוב יותר".
יצאת מהארון בגיל צעיר, וילדים לא תמיד מחבקים את השונה. זו יכולה להיות חוויה קשה מאוד.
"אני חושב שהתהליך שהרבה הומואים עוברים זה לבנות מגננות כדי שלא יוכלו לפגוע בך. זה מייצר ציניות ולכן הרבה הומואים חיים בעולם של ציניות כי זה משתלט עליך, אתה עוקץ לפני שיעקצו אותך, אתה לא מפגין חולשה וזה מייצר מגננות שכאדם בוגר הן פחות טובות".
אז הפכת להיות ציני עם השנים?
"כן, ובגיל מאוד צעיר, וזה קרה כמגננה בגלל הזהות המינית שלי אבל למדתי להחזיר את הגלגל אחורה. בשנים האחרונות עשיתי תהליך של ללמוד ולנקות את המגינים האלה, לפתח רגישות. היום אני מנסה לחזור להתרגש כמו ילד, לימדתי את עצמי ליהנות מחדש מדברים קטנים כי הרעה הכי חולה שלנו כחברה היא הציניות, חוסר האמונה בשום דבר, לקחת הכל כמובן מאליו. זה עושה לנו רע כאנשים וכחברה".
היום אתה פעיל מאוד בקהילה הגאה.
"בהחלט. הייתי חניך בארגון הנוער הגאה איגי לפני 16 שנה בקבוצה הראשונה בכפר סבא".
הקבוצה הראשונה היתה בכפר סבא?
(צוחק): "נכון מפתיע? אבל יש שם אחוז מאוד גבוה של הומואים, אולי זה משהו במים, צריך לבדוק את זה. עם השנים גדלתי בארגון ובהמשך חזרתי אליו כמדריך קבוצות. איגי זו האוניברסיטה של הקהילה, שם מפתחים תיאוריות, רעיונות, ואז זה זלג לחיי הלילה".
ואיך אתה זלגת לחיי הלילה?
"תמיד מאוד אהבתי לצאת ולבלות. לאחד מחבריי הטובים שהתנדב איתי באיגי היה ליין מסיבות, והתחלתי להיות המפיק האומנותי בליין הזה. הפקתי את המשאיות שלהם במצעד הגאווה ומתברר שהמון בטיחות כרוכה בנושא הזה, צריך לתפוס הומואים שיכורים בשיערות לפני שהם נופלים לגלגלים של המשאית, זו חוויה מעניינת".
בעידן הנוכחי של מי טו, יש גם קולות מתוך הקהילה שטוענים שבחיי הלילה של הקהילה יש הטרדות מושתקות ופגיעות שלא מדברים עליהן.
"בחיי הלילה של הקהילה, למרות מה שאנשים מנסים לצייר, יש פחות הטרדות מאשר בעולם הסטרייטים. בכל חברה בלי קשר לנטייה מינית יש רעות חולות. זה שיש תאונות דרכים לא אומר שנבטל את כל המכוניות על הכביש. יש מה לשפר בעולם חיי הלילה, צריך שהוא יהיה יותר מכבד, אבל הוא עולם מאוד מלכד. המועדון של הקהילה זה בית הכנסת שלנו. כמו שאנשים הולכים לבית כנסת בערב שישי ופוגשים את הקהילה שלהם, זה מה שקורה בחיי הלילה. זה אנשים בודדים שהופכים לאחד, וככה בונים קהילה. בלי חיי הלילה של הקהילה לא היה מאבק קהילתי. אושיות התרבות שלנו צמחו משם - דנה אינטרנשיונל, עופר ניסים. אנחנו חייבים חוב גדול מאוד לחיי הלילה מבחינה ציבורית ומבחינת זכויות משפטיות".
ועדיין, מבחינת זכויות משפטיות אתה לא יכול להביא כאן ילדים.
נכון, חוקקו חוק שאומר שלכולם מותר להיות הורים ורק להומואים אסור. זה בעצם להגיד לך שאתה יכול לתרום למדינה ולשלם מיסים אבל לא מגיע לך להיות אבא. לאמא שמכה את הבן שלה או לאבא האלכוהוליסט מותר, אבל לך אסור. ובסוף בשביל שיהיה לי ילד אני צריך ללכת לתהליך פונדקאות בחו"ל בחצי מיליון שקל. זה יוצר מצב שרק הומואים עם כסף יכולים לעשות ילדים. אי אפשר להמשיך עם המצב הזה, להתייחס אלינו כאל לא שווים".
"רק הומואים עם כסף יכולים לעשות ילדים"
כששחר מדבר על חוק הפונדקאות, הוא כבר לא מיסטר קול. הוא רותח, הוא מתוסכל, והוא מאוד צודק. בארבע השנים האחרונות הוא מנהל זוגיות עם דולב, קצב בן 28, והשניים גרים יחד בתל אביב. הם הכירו באפליקציית גריינדר, שזה אולי לא מאוד רומנטי, אבל גם המציאות שמולה ניצבים השניים, כמו זוגות הומואים אחרים, רחוקה שנות אור מלהיות סיפור אגדה. על פי חוק הפונדקאות בישראל, גברים חד מיניים לא זכאים להליך פונדקאות, מה שמונע משחר ודולב להפוך למשפחה. "אנחנו לגמרי שם, לגמרי רוצים להיות הורים" אומר לוי; "אני מחכה לדבר הזה מאוד, אבל העלויות הכרוכות בתהליך הזה בגלל חוסר השיוויון בחוק לא מאפשרות לי את זה. אני לא יכול להרשות את זה כלכלית כרגע, זו סיטואציה שהרבה מאוד חברי קהילה נמצאים בה".
מתסכל מאוד.
"מאוד. אנשים אוהבים לראות הומואים בטלוויזיה, זה מצחיק להם, זה משעשע, אנחנו צבעוניים ויצירתיים, אבל כשזה מגיע לזכויות שוות אז זה לא שם, וזה חבל מאוד. היום אני פריווילג, אני נמצא בפריים טיים, אנשים מכירים אותי ומחובתי להשתמש בהזדמנויות האלה כדי לייצר שיוויון לחברי וחברות הקהילה שלי, מטרנסיות ועד פמיניסטיות. הקהילה הגאה היא קהילה של ערכים, של אנשים שמאמינים בערכים של שיוויון, קבלת השונה, סבלנות, המאבק שלנו לא יכול להיות ללא המאבק הפמיניסטי, ללא המאבק של האתיופים, ללא המאבק של העולים מברית המועצות. אוי ואבוי לנו אם נשכח אנשים אחרים".
אז אולי חבל על כל דקה במטבח, אולי אתה צריך ללכת לפוליטיקה.
"הפוליטיקה היא מקום חשוך, היא מורכבת מהמון אינטריגות ודברים שעושים לי פחות טוב. אני אעשה כל מה שאני יכול על מנת להיאבק לשיוויון אבל הלכלוך של הפוליטיקה עושה לי רע. אני לא חושב שפוליטיקה היא מקום לכל בן אדם ואני לא בטוח שאני יכול לוותר על האושר שלי בחיים. אני מאמין שאני יכול להביא לשינוי ולהשפיע דרך חינוך".
למי הצבעת?
"אני מעדיף לא לדבר על זה, ורק אגיד שההצבעה שלי מבוססת על ערכים. אני משתדל להיות פעיל פוליטי למען ערכים והשגה של שיוויון ואני חושב שהשיח הפוליטי במדינה חצה המון קווים אדומים בנושא של דמוקרטיה. אני מאוד חושש לעתיד המדינה הזו, לטעמי אין לנו שום סיכון מהאויבים שבחוץ, והדבר היחיד שיכול להרוס אותנו זה אם לא נלמד לחיות ביחד ולכבד אחד את השני למרות השוני, בטח ובטח במסגרת הפוליטית".
אז למה אתה לא אומר למי הצבעת?
"כי אני לא רוצה להחזיק את הדגל הפוליטי מפלגתי, יש לי מספיק דגלים אחרים להחזיק ואת הדגל הזה מישהו אחר יכול לקחת. אני מעדיף לדבר על ערכים ולא על מפלגות".
בשבת יוכרז המאסטר שף החדש של ישראל, אבל ללוי זה כבר לא באמת משנה. בחודשים האחרונים הוא במגעים לפתיחת מסעדה חדשה בנחלת בנימין, ויתכן שממש בחודש הבא תוכלו להקפיץ צ׳ייסרים עם הדמות הצבעונית מהטלוויזיה. "אנחנו ממש בישורת האחרונה" הוא מספר בהתרגשות; "חברתי לאנשים מעולם המסעדנות וחיי הלילה ויחד אנחנו רוצים לייצר מקום שמבוסס על החיבור בין אלכוהול לאוכל. לספר סיפור, לעשות כיף, לייצר חוויה ותרבות. אם הכל ילך כמתוכנן נפתח אחרי החגים, ואני אהיה שם".
מי מבין השופטים יוזמן?
"כולם מוזמנים, ואני מאמין שכולם יבואו".
ואם ביבי יגיע, הוא יאלץ להוציא ארנק או שהמנות יהיו על חשבון הבית?
"המסעדה שלי פתוחה בפני כולם".
מנת העוף מהאודישן תוגש?
"היא תהיה, אבל בוריאציה אחרת. אני חושב שאייל עדיין יתאר אותה כמכושפת אבל עם אינטיליגנציה ופרשנות עכשווית".
ואם אתה היית מנה, איזו מנה היית?
"זו שאלה קשה. לפני התכנית או אחריה?"
החיים נחלקים ללפני התכנית ואחריה?
"אני חושב שכן. לפני התכנית הייתי לזניה או שניצל עם פירה, משהו מאוד חם ומחבק ומרגיע וגם כבד, והיום אני מנה יותר מתוחכמת, עם יותר אינטיליגנציה. אולי איזו מנה אסייאתית".
משהו מוקפץ?
"לא, כי במוקפץ יש משהו טראשי. את יודעת מה, הייתי הולך על מנה מקסיקנית".
אז אתה טאקו?
"לא, משהו יותר חדשני. אני מנה מקסיקנית מולקולרית".
תסביר.
"אני חושב שעברתי טרנספורמציה בתכנית, למדתי שפה. זה ריכך אותי, למדתי להקשיב, להכיל, פחות לשפוט - וזה נותן לי את האפשרות לייצר כמעיין המתגבר".
אז אולי בכל זאת אתה דמות ריאליטי. עברת תהליך.
"עברתי תהליך לגמרי".
אגב, את הפירה כולם אוהבים. את המטבח המקסיקני פחות.
"כנראה שזה יהיה התהליך הבא שאעבור. היום אני מתנסה בדברים חדשים ועוד כמה שנים אעבור תהליך של חזרה הביתה, לדברים הפשוטים".
תחזור להיות פירה.
"כל הדרכים מובילות לפירה טוב".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: זיו אימרי | איפור: נילי שריג | בגדים: מכופתרת טורקיז- VENTA |