יואב צפיר יכול לחייך בנחת. כמעט 20 שנה הוא אחראי בהצלחה גדולה על הכוכבים הנולדים בישראל, ולא שזה היה קל: הזירה הזאת מלאה אקשן. בהתחלה היה "כוכב נולד", שעברה לפחות שלושה גלגולים. אחר כך "הכוכב הבא", שעברה גם היא כבר שני גלגולים. ביום שלישי הקרוב (1.6) היא חוזרת לעונה חדשה בקשת 12, הפעם כאירוע שבסופו מחכים לזוכה מיליון שקלים.
ששת המתמודדים ששלח צפיר בשנים האחרונות מ"הכוכב הבא" לאירוויזיון עלו לגמר ולא פישלו. נטע ברזילי הביאה לישראל זכייה מענגת. אבל צפיר לא נח על זרי הדפנה ולא מסתכל לאחור. מה שחשוב הוא מה שיהיה בעונה הבאה, בתכנית הבאה. הוא תמיד צעד קדימה, עסוק במציאת פתרונות שישמרו את פורמט תחרות הזמר הטלוויזיונית רלוונטי, כיפי ומניב רייטינג. גם על השאלות הקשות כביכול הוא עונה עוד לפני ששאלת. "אז בעצם הגענו לצומת מאוד משמעותי", הוא אומר, "כי אין לנו את האירוויזיון. לכן אנחנו הולכים מאוד חזק על עניין הכוכבות, שיש לנו קבלות והוכחות עליו. יצרנו בשנים האחרונות מלא כוכבים".
בוא נתחיל רגע ממצבן של תכניות המוזיקה בעולם בכלל.
"אני חושב שמצבנו טוב ורלוונטי יחסית לתכניות המוזיקה בעולם. אנחנו מייצרים על בסיס קבוע כוכבים לתעשייה המקומית. אם ב'כוכב נולד' החזרנו את הכבוד לזמר המבצע באופן כללי, ב'הכוכב הבא' לקחנו חלק חשוב במהפכת הפופ שהתרחשה כאן, כולל זה שסטטיק ובן אל שופטים אצלנו. נוצרה לגיטימציה בתוך הטלוויזיה לעשות קאברים לפופ, כי אתה אומר שמחפשים לאירופה, וזה הצליל של אירופה. ואז פתאום מופיעה לך כזאת אלה לי. היא שרה רק באנגלית בתכנית, אבל אתה יודע לדמיין שיכתבו לה שירים בעברית וזה יעבוד. נוצרה מערכת שלמה, תעשייה שלמה של מאחורי הקלעים שהיא הרבה יותר מקצועית ומהוקצעת, של ג'ורדי וחבריו וג'וני גולדשטיין וחבריו, שזה תענוג".
וזה הקו גם לעתיד?
"מצאנו המון המון המון אנשים מוכשרים. את הפרק הראשון תסיים מישהי שלדעתי תישאר איתנו הרבה שנים, לא משנה לאן תגיע בתכנית. היא ערבייה נוצרייה, והיא זמרת נפלאה, והיא שרה בערבית. בכל התקופה הזו לסיים את הפרק הראשון עם שיר בערבית, זה הכי נכון".
למרות שלזמרים מהז'אנר הים תיכוני מאוד קשה בתכניות שלך.
"זה נכון שיותר קשה להצליח כזמר מזרחי, אבל זה כי קשה להבריק כזמר מזרחי. קשה למצוא את הקול המקורי החדש, וקשה לזמר מזרחי להיות מגוון לאורך העונה. לא ברור בדיוק למה, אבל הם מאוד מתקשים. אין להם מגוון או מנעד גדול מספיק בשביל להפתיע לאורך זמן בתכנית. אין לי תשובה טובה יותר".
מה אתה חושב על האנשים שמצליחים ולא מצליחים בתכניות האלה?
"כולם מבינים שזאת חוויה מעצימה ואתה יכול לבחור לאן לקחת אותה, תלוי באישיות שלך. עידן עמדי או רוני דלומי זה אנשים עם אופי וחריצות ב-200 אחוז, אבל יש גם חרוצים שזה לא קרה להם. למה לא? לפעמים אין תשובה, יש אנשים שמגיע להם וזה לא קורה. הם נשארים במקצוע, אבל זה לא מתפוצץ. ההתפוצצות הזו - קשה לפעמים להסביר למה הוא כן והיא לא. לפעמים זה לא ברור, זה בגורלות".
אתה רואה עם השנים הבדל במועמדים עצמם? אם צריך לאפיין אותם, במה הם שונים היום בהשוואה לעונות הראשונות של "כוכב נולד"?
"בעניין החשיפה לחו"ל. היום מגיעים המון בני 16 שהאנגלית שלהם מדהימה, זה לא היה לפני עשור. יש לנו העונה מתמודדת בת 16 עם יכולות כמו של אריאנה גראנדה. זה מצחיק, כי ב'כוכב נולד' לא הרשנו בכלל לשיר באנגלית. היום אתה מסתכל על זה ואומר, מה חשבנו לעצמנו. אולי היה בזה משהו נכון, חשבנו שזו תכנית ישראלית ולא הבנו למה שישירו באנגלית. מצד שני, היום אנחנו לא יכולים יותר להחזיר שירים ישנים. אין לנו יותר 'הנני כאן', וגם קשה יותר לייצר רגעים איקוניים כמו 'ים של דמעות'".
אתה עדיין יודע לזהות את המנצחים במבט ראשון?
"לא תמיד. נטע ברזילי, מהרגע שהייתה אצלי בחדר ידעתי לא רק שהיא תהיה בשלישייה, אלא גם אמרתי לה שהיא תזכה באירוויזיון. להבדיל, אלה לי הייתה מולי בחדר, העברתי אותה לשופטים, אבל לא הבנתי שהיא הדבר. בדרך כלל אני לא מפספס את הדברים האלה ופה אני מודה שפספסתי, אולי כי היא הייתה בחדר בלי הגברה והיה לה קול קטן כזה ודק. זה מוזר, כי אני אמור לזהות - יש לה את הקלוז אפ, את הסאונד שהוא נורא 2020. אבל מרגע שהיא עלתה לבמה כבר הבנו שזה אמא'לה ואבא'לה".
והשנה יש לך שבעה שופטים. לא הגזמתם?
"השופטים אצלי זה 50 אחוז ביקורת מקצועית ו-50 אחוז קשקשת. למשל מול אסי ורותם, הם צוחקים עליהם כדי שיהיו חומרים לתכנית בידור. כולם שופטים מקצועיים טובים, אבל יש להם גם תפקידים בידוריים ולכל אחד יש את תפקידו המדויק".
והשנה יש גם שופטת חדשה.
"שירי ונינט, זה נחמד מאוד לראות אותן חולקות מסך. זה מספק רגעים יפים. אם אנשים מחכים לראות איזשהו פייט כי אלה בנות שלא דיברו ולא היו בקשר 15 שנים, אז נורא יפה לראות שהן מאוד דומות. יש להן המון על מה לדבר. אותו טעם מוזיקלי. הן ישר שרות שירים ומקשקשות. זה דווקא נורא יפה. יש משהו מרגש טיפה בדבר הזה, בסגירת מעגל הזו".
שתהיה לסבית, שתהיה מה שהיא רוצה
בניגוד לרבים אחרים, צפיר לא ישב בשנה האחרונה בבית. הוא עבד כל הזמן כאחראי על התוכן ב"טדי הפקות" וכיוצר בעצמו. ביחד עם השותף אורי גרוס הוא צילם סדרת נוער עם מרגי, וגם רקח ופיתח סדרות דרמה למבוגרים. כמו רבים וטובים הוא גילה שזה לא קל. "שמע", הוא אומר, "אם לי ולאורי גרוס אומרים לא בכזאת קלות, אני מבין מה עוברים אנשים לא מוכרים. יש בארץ המון כישרון ומעט מאוד גופי שידור שצריכים או יכולים להרשות לעצמם להשקיע בסדרות".
בינתיים הדרמה הגדולה התרחשה אצלו בבית, כשבתו הקטנה גילי יצאה מהארון כשהיא בת פחות מ-16. ולא רק יצאה אלא עשתה את זה ברשתות החברתיות, במהלך מעורר השראה. צפיר ואשתו מיכל התנהגו כמובן הכי יפה שאפשר, וגם הפכו לחלק מערוץ הטיקטוק הפעיל של הבת.
אז ספר על גילי.
"היא מתוקה, סוג של דור אחר. קשה לי כי אני אבא שלה, מבחינתי זה ללמוד על העולם. מה שקורה איתה משליך עליי מכל כך הרבה בחינות, מבחינה מקצועית אפילו. זה שהיא יצאה מהארון דרך הטיקטוק ונהייתה נציגת הקהילה, הסרטונים שהיא עורכת, היא כבר קולנוענית לכל דבר - זה מדהים, איזה אומץ יש לילדה בת 16 לעשות דבר כזה. אני מביט איך היא מתבטאת בטיקטוק, ואני מסתכל ואומר 'בוא'נה, אני לא רלוונטי".
איך בעצם היא יצאה?
"היא דיברה קודם עם מיכל, ומיכל סיפרה לי. אם יש אמא שצריך לספר לה את הדבר הזה, זו מיכל. היא הכילה את זה בצורה כל כך מרגשת ומקסימה, ואז היא תקשרה את זה אליי ואני באתי ודיברתי עם גילי וחיבקתי אותה וצחקנו. רק אז התחלתי לראות את הטיקטוקים שלה, והבנתי שאם היינו נחשפים לסרטונים יותר מוקדם, היינו רואים את זה שם. מי ידע שצריך להתעניין בטיקטוק הזה? היא עשתה את המעשה, כי זה דור שמשתף הכל ומספר הכל. ואז התחיל החלק המעניין, של התגובות".
למשל.
בשבילנו זה היה טבעי, אצלנו זה לא איזו התמודדות שאתה לא מאמין. אבל היו סיפורים ששמענו מהורים שאמרו למיכל, 'לא קיבלתי ככה את הילד שלי ולקח לי הרבה שנים'. או ההפך, הילדים שעדיין לא סיפרו להורים, או כן סיפרו וההורים הגיבו לא טוב. אז אתה מבין שמה שאתה עושה באופן טבעי יכול לעזור לאחרים. כלומר, בעיקר מיכל יכולה. אצלי זה בכלל פחות דרמה. אצלי זה 'אוקיי! אז מה, אז את באה למשחק כדורגל?'".
גילי הולכת איתך למשחקי כדורגל?
"היא הייתה הולכת איתי למשחקים של מכבי הרבה שנים, וגם שיחקנו כדורגל ביחד. היא עדיין שחקנית כדורגל וכדוריד, חוץ מזה שהיא מתופפת וקולנוענית".
לצערנו זה די נדיר שילדה הולכת עם אבא לכדורגל.
"אז תדע לך שכשהייתי משחק איתה כדורגל או לוקח אותה למשחקים, היו לי חברים ששאלו 'אתה לא מפחד שהיא תהיה לסבית?', שאלה גברית כזאת. תמיד עניתי שלא, שתהיה לסבית, שתהיה מה שהיא רוצה".
החברים האלה צלצלו אליך אחרי שהיא יצאה מהארון?
"לא, אבל אם אני אפגוש אותם היום הם יגידו 'אמרנו לך!'", הוא צוחק.
למה דווקא היא הלכה איתך למשחקים?
"היא הבת השלישית של אבא אוהד כדורגל שתמיד רצה שמישהו ילך איתו למשחקים, והיא רצתה את הקשר עם אבא שלה. בדיעבד היא תגיד שהיא לא כל כך נהנתה, כלומר היא אהבה את החוויה אבל לא את המשחקים עצמם. היא לא מכביסטית מטורפת שצריכה את המשחק כמוני. שמע, אבל היא נהדרת. ילדה אמיצה. לא מתביישת להפגין רגשות".
נראה לך שהיא ירשה את זה מכם?
"אם כבר זה ירושה ממיכל, היא אלופה בדברים האלה. אני לא מפותח רגשית גדול, אני מקצוען".
אז אתה לא רגיש? יענו אטום?
"אני חושב שאני רגיש, אבל אני לא אחד שמדבר על הרגשות שלו. מיכל היא אחת שמדברת על רגש, שיודעת לטפל ולאבחן. התקשורת שלה עם הבנות הייתה מאז ומתמיד מדהימה, גם עם הגדולות. היא הייתה מדברת איתן על הכל וככה זה היה מגיע אליי. מיכל לא באה ממשפחה אשכנזית כמו שלי, אצלנו מדברים פחות על הדברים. אצלם הכל בחוץ, הרגשות בחוץ. זה קצת סטריאוטיפ, אבל זה נכון, וטוב שזה ככה".
הרבה גברים לא מוכנים לראות את האישה
דיברנו על מיכל, אתם 30 שנה ביחד.
"ממלחמת המפרץ, בדיוק עכשיו שלושים שנה, באפריל. זכיתי בפיס".
זוגיות נראית לך זכייה?
"לא, זה עבודה. זה שני אנשים שמאוד מתאימים ומאוד יודעים לתקשר ולהיות פתוחים".
מה היה המשבר הכי קשה שלכם בנישואים?
"היו שנים שמיכל הרגישה שהיא לא מגשימה את עצמה, היה לה קשה. ברגעים כאלה הזוגיות נבחנת, כי בדרך כלל בן הזוג משליך בעיות על השני ומאשים אותו קצת. השאלה היא איך בן הזוג מגיב. הרבה פעמים הגבר נרתע ונסגר, ושם נהיה איזה משבר. אבל אני חושב שצלחנו את זה בתבונה".
מה הסוד?
"פירגון הדדי. זה כאילו קלישאה, אבל לא קל לפרגן באמת לבן הזוג, לראות את השני ולרצות בשבילו שיגשים את עצמו. חד משמעית, אצל רוב האנשים שזה לא מצליח - זאת תמצית הבעיה. והרבה גברים לא מוכנים לראות באמת את האישה שלהם ולתת לה להגשים את עצמה".
למה?
"כי הם מרגישים שזה על חשבונם. במודל הגברי הפשוט זה ככה. אתה מרגיש שאתה עובד קשה והיא צריכה לדאוג לבית ולילדים, וזאת טעות. כי ברגע שאתה כן נותן מקום לרצונות ולחלומות שלה, ועובדים ביחד כדי להגשים את החלומות אחד של השני, נוצרת אידיליה. הבעיה היא שבדרך כלל יש המון חשבונאות בין בני זוג, וכשלגבר יש קריירה מצליחה אז זה עוד יותר נוטה לשם. כלומר, לי יש קריירה מצליחה, את תישארי בבית. זאת הנטייה הטבעית של האלפא מייל המצוי".
אתה גדלת במודל קצת הפוך.
"אמא שלי עבדה עם אבא שלי, אבל עדיין הייתה עם הילדים 100 אחוז. אני הייתי הרבה יותר מעורב בגידול הילדים ממנו. הוא היה שם, והוא אבא והוא הכל, אבל זה היה נורא מחולק. גידול הילדים זה אמא".
אגב, מה שלומו של טוביה?
"הייתה חתיכת שנה, הוא ממש היה הראשון שנדבק בקורונה. בהתחלה נבהלנו, כי לא ידענו מה זה".
מישהו חייב להיות הראשון.
"הוא תמיד חייב להיות הראשון. אני בכלל טענתי שהם המציאו את זה כדי לשים אותו פרזנטור למחלה, ממש היו לי טענות כאלה בהתחלה, גם בגלל שהוא עבר את זה מאוד קל. בכלל לא דאגתי. אני מתאר לעצמי שאם זה היה קורה אחרי שיהודה בארקן חלה, אז הייתי הרבה יותר היסטרי. כשהוא חלה זה היה כזה, 'אוקיי, יש לו קורונה, למי אכפת'".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: יהלי אביכזר | איפור: עדי גרינברג לסוכנות ד.שטרן ביוטי | הפקה: רותם פנחס