קל להבין לא נכון את דוד דביר. הוא דמות צבעונית שעשויה מחומר שמתלקח בקלות יתרה. אין לו עצם בלשון, אמת היא ערך עליון עבורו, גם אם לפעמים היא פוצעת. אבל בפגישה בארבע עיניים מתגלה האישיות הנעימה, לפרקים אפילו מתוקה, שלו. בניגוד למצופה, דביר לעולם לא מתכוון להכאיב, אבל הוא בהחלט מודע למעמדו השנוי במחלוקת. "בעבר לא הייתי הכי נחמד", הוא אומר היום. "הייתי מאוד קפדן על דברים שלא נראים טוב, אמרתי מה אני חושב ואנשים לא תמיד אהבו את זה. פעם הייתי מסתובב עם כובע ומשקפיים, כל מה שאפשר כדי להסתתר".
אלא שבעונה הנוכחית של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12) יוצא ממנו גם הצד הרך, והצופים מגיבים בהתאם. "היום אני הולך בלי כובע. המשקפיים נשארו כי אני צריך לראות משהו, אבל אני לא מסתתר. יצא לי לעמוד מול צעירים שחושבים שהם המציאו את העולם, והייתי צריך להגיד להם 'רבותיי, זה לא זה'. אבל כשאני רואה אנשים שזה לא הזון הטבעי שלהם והם עושים מאמץ כזה גדול, מגיעה להם הערכה אחרת", הוא מסביר את הסוויץ' הניכר. "אני לא שופט אותם בתור רקדנים, אלא בתור סלבס שעושים משהו שהוא לא המקצוע שלהם. באופן כללי, צריך לראות מי עומד מולך".
מה קרה, דוד, זה הגיל שהופך אותך לרך יותר?
"בעבר גם את עצמי שפטתי מאוד קשה. עד היום אני לא יכול לראות דברים שעשיתי, למרות שהייתי סולן והייתי מנהל אומנותי של 'בת שבע', השיפוט שלי היה מאוד קשה כלפי עצמי. אי אפשר לעגל פינות במקצוע הזה. אחרת לא מגיעים".
כמה קשה לך להגיד למישהו שהוא לא טוב?
"ממש לא קשה לי, אני חושב שאני עוזר לו. אני אומר לו שלא ישקיע כי לא ייצא מזה כלום, ואם ייצא מזה בסוף משהו הוא יהיה נר ד' במערכה 7 בהבימה, למה לסבול? אני יודע שאנשים מאחור נורא סובלים תמיד. חבל, עדיף להפוך את זה לתחביב".
ריקוד זה עולם אכזרי.
"זה המקצוע הכי קשה מכל האומנויות. זו השקעה נורא גדולה עד שאתה מגיע לבמה, אם אתה מגיע לבמה, ואז אחרי גיל 40 אתה נראה פתטי וכבר חייב לפרוש. יש עולם חדש מאחוריך, צעירים מוכשרים שמחכים. ככה הרגשתי בגיל 40 ב'בת שבע', אז קמתי והלכתי".
בטח כואב לעזוב את הבמה באמצע החיים.
"זו הייתה החלטה מאוד מושכלת, עברתי ישר לתלמה ילין ללמד ילדים ונוער והרגשתי מאוד שלם עם זה, המשכתי להופיע במסגרות אחרות. לא כאב לי כי אני עובד המון דרך הראש. הכל אצלי עובר דרך השכל, חוץ מהריקוד. יכולתי להיות רופא או עורך דין, אבל הרגש היה בריקוד וזה המקום היחיד שבו הרגש ניצח את הראש. אי אפשר להעליב אותי, אני יודע לצחוק על עצמי וזה יתרון גדול".
נוצץ, שפיט, יפה
ב-2005, כשהפורמט האמריקני המצליח "נולד לרקוד" עלה לישראל, גילה דביר במה חדשה שתפורה למידותיו, שבה נודע כשופט חד לשון ובלתי מתפשר. כשהפורמט "רוקדים עם כוכבים" חזר למסך בגרסתו המחודשת, היה ברור שאי אפשר לעשות את זה בלי דוד דביר. "כשהתקשרו אליי קפצתי משמחה", הוא מודה. "יש כל כך הרבה תוכניות בישול על המסך, כבר אי אפשר לראות את זה. גם את 'הישרדות' מתחו בלי סוף ואין לזה כבר רייטינג, לא קורה שם כלום. ואז מגיעה התוכנית הזאת, זה נוצץ ושפיט ויפה. אנשים ממש אוהבים ומפרגנים".
דבר אחד הוא מבטיח לא לעשות: לשוב לבמה ולרקוד, אפילו לא להופעת אורח קטנה בתוכנית. "שום סיכוי שזה יקרה. אני לא אעשה מעצמי צחוק", הוא פוסק בנחרצות. "יש לי חבר טוב, עמירם אטיאס, שהוא פנטומימאי. עשינו מופע ביחד בעבר והוא לא מוותר לי, אז מדי פעם אני מופיע איתו וזה נורא. אני כל הזמן שואל אם זה נראה פתטי. אומרים לי שזה מקסים, אבל לא יודע אם אומרים לי את האמת. בואי, אני בן 73, זה פתטי. אני יודע שאני יכול אבל מרגיש שזה לא נכון לי, אני מבוגר".
לא שמעת את המשפט "תרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל"?
"אצלי לא עובד ככה. אני גם לא רוקד במסיבות. יש לי קול פנימי שאומר לי 'די, מספיק'".
מי שכן למדו לרקוד כאילו לא מסתכלים עליהם אלה הכוכבים בתוכנית. לא מזמן סנדי בר, אהובתך, הודחה. מה קרה שם? היא הייתה וואו.
"את זה תשאלי את אנה".
מי הכי הפתיע אותך בתוכנית?
"אוראל צברי, הוא עשה מהפכה והקהל כנראה מאוהב בו. הוא מקסים, הוא שחקן טוב, הוא משעשע. אבל אני לא באתי לראות שעשוע, באתי לראות ריקוד".
היית נותן לו תפקיד?
"תפקיד מיוחד, כן, בוודאי".
מיוחד, בסדר. ורקדן מהשורה?
"לא. בלתי אפשרי, זה חריג, אין מה לעשות. אוהד נהרין בזמנו עשה עבודה מאוד גדולה, הוא הכניס רקדן מאוד גדול, ממש שמן, וזה עבד, זה היה נכון. בתור אלאדין למשל אוראל היה מדהים, זה היה נכון, אם הוא ילך לברודוויי הוא הורס את ברודוויי. כובש".
העולם הופך להיות מתוקן יותר, מאוזן יותר וגם מקבל מידות גוף שונות, אבל הבלט הקלאסי מסרב ליישר קו. תראה נגיד מה קרה לכוכבות בתוכנית, כולן נהיו מקלות!
"אי אפשר אחרת. אם אני כרקדן צריך להרים רקדנית על יד אחת והיא תהיה אובר ווייט אני לא אוכל להרים אותה, אני מוגבל. פעם רקדנית שהופעתי איתה הייתה בהיריון ולא סיפרה, לא ידעתי. הרמתי אותה למעלה ונקרע לי גיד. באמצע ההופעה לקחו אותי לבית החולים".
נשמע קצת כמו אירה ויגדורצ'יק.
"אין מה לעשות, במקצוע הזה צריך משמעת היסטרית. תראי את התוצאות, תראי לאן היא לקחה את הנבחרת. אבל הנה, למשל לינוי אשרם. כשהיא לקראת תחרויות היא מורידה חמישה קילו, ואחר כך מעלה אותם. בין לבין היא נראית בן אדם רגיל, היא אחת המתעמלות הכי מלאות שראיתי, והיא עדיין מדהימה. היא הוכיחה לכולם שאפשר אחרת. שתי הרוסיות שהתחרו מולה היו חוטים, ואיזה יופי, היא עשתה נהדר".
זאת האמת שלי
בשנים האחרונות הסתבך דביר לא פעם עם אמירות קשות נגד הכוכבים של היום. בין היתר, הוא כינה את נועה קירל ואנה זק "גימיק". היום הוא מנסה להסביר מה קרה שם, לתקן – אבל הלשון הבלתי מתפשרת שלו לא מקלה עליו. "אנשים מוציאים דברים מהקשרם. עשיתי ריאיון אחרי 'הישרדות', שאלו אותי המון שאלות, בין היתר מה דעתי על הזמרות החדשות, אז אמרתי שהן לא זמרות. אין להן כישרון ספציפי, זה לא שירה בדיוק, זה לא ריקוד בדיוק, זה לא משחק בדיוק – זו הפקה נורא גדולה. כל אחת מהן היא, מה שנקרא, סוג של תופעה. אנה זק, באמת, חוץ מיופי אין שם שום דבר".
אנה זק היא רקדנית!
"להוסיף תנועה ועוד תנועה זה לא נקרא לרקוד. זה נקרא פאסט פוד. זה לא יישאר לטווח ארוך".
אנה הגיבה על הדברים שלך, בין היתר היא אמרה שהיא עבדה מאוד קשה כל חייה.
"את יודעת כמה רקדנים בתלמה עבדו מאוד קשה ארבע שנים ובסוף הם מתכנתים? אז מה. על מה היא עבדה קשה? היא עבדה קשה על הצורה שלה, היא יפהפייה, יש לה גוף מדהים, יש לה גובה יפה, אבל זה לא הופך אותה לרקדנית. זה שהיא עושה ארבע תנועות ימינה, ארבע שמאלה, ושתיים למעלה – זו לא רקדנית. סליחה".
אז אתה לא מתחרט?
"לא. אני לא מתחרט אני רק רוצה שיבינו מה אמרתי. שאלו אותי – וזאת האמת שלי, אני לא יכול לשקר".
אתה לא יודע לשקר?
"אני יודע לשקר, אבל לא כשזה קשור למקצוע. אני יודע לעגל פינות בחיים ולא לספר את כל האמת אם זה יפגע במישהו, אבל כשזה קשור למקצוע – אין אשליות. תראי, רוני סופרסטאר למשל זו דוגמה קלאסית בשבילי – היא הייתה נהדרת ארבע–חמש שנים, אבל איפה, איפה זה היום?".
היא בדיוק הוציאה סינגל לא מזמן, גם קיבלה קמפיין חדש.
"בואי, זה כבר לא זה. היא הייתה חמה בתקופה מסוימת, גם רקדה, גם שרה, פרסומות – אבל זה נגמר, כי אין כישרון ספציפי. כדי לעשות קריירה ארוכה צריך כישרון ספציפי. רוני מקסימה, באמת מקסימה, היא אמא נהדרת, יש לה סטודיו לאימון גופני, היא באמת נהדרת, אבל בואי, היא לא אומן בתחום מסוים שהוא חזק לה".
זה חשוב?
"זה חשוב אם את רואה בזה קריירה. אני התחלתי במיוזיקל, הייתי מצוין, יכולתי לעשות קריירה נהדרת. הציעו לי לטוס לחו"ל, הכוריאוגרף של הסרט התאהב בי, אבל אמרתי שאני לא רוצה פאסט פוד, כי ידעתי שזה ייגמר מהר. רציתי משהו יותר עמוק והלכתי לריקוד המקצועי".
גם אתה חטפת ביקורות בחיים שלך?
"מעט מאוד".
לא אכפת לך מה כותבים עליך?
"כרקדן אכפת לי מאוד מאוד. עניינים אחרים – מה אכפת לי, זה לא מעניין אותי. אם אני מכיר את הבן אדם ומעריך אותו אני אקח את זה ללב. אבל את רוב המבקרים אני לא מכיר בכלל, אני לא מעורה בחברה של האומנים. אני לא יוצא למסיבות, לא לפתיחות, לא לסגירות, אני חי את החיים שלי בשקט ובשלווה".
מה הדבר הכי פוגע שכתבו עליך?
"אני זוכר שכשהייתי רקדן היה כתב, עיתונאי של מחול, הוא נורא התאהב בי, משהו קשה. הוא היה מתקשר אליי ומנסה ליצור קשר והייתי אומר לו 'אני לא שם, תניח, יש לי משפחה, יש לי שתי בנות, זה לא מתאים'. הוא נורא התעצבן או נפגע והוא כתב עלי שאני קרח נורווגי, שאני רוקד כמו פסל מקרח. כאילו אני אדם קר נורא, לא מביע רגשות".
נשמע לי קצת בעייתי מבחינת אתיקה.
"אצל הגייז זה אחרת, הם עושים מה שהם רוצים".
לא מעט אנשים ניסו לשייך אותה לקהילה.
"כן, הרבה ניסו, עד היום משייכים אותי לקהילה, בטוחים שאני גיי ושאני רק לא יודע את זה. בסדר, שיחשבו ככה. בהופעות בחו"ל היו מחכים לי מאחורי הקלעים, מציעים לי לבוא לבלות ואני לקחתי יו טרן, הביתה דחוף. אני לא שם, אז שיחשבו. ממש לא מפריע לי, להפך. זה מחמיא לי".
לא עושה חשבון
אם מישהו מחפש את סוד הנעורים, לא יזיק לו להתייעץ עם דביר. אומנם הוא כמעט בן 73, אבל בשום אופן לא נראה בן גילו. הוא לבוש בקפידה, עטוף בצעיף שקשור בשלמות ולבוש בבגדים צבעוניים. "אצלי כל יום זו הופעה", הוא אומר, לא מצטנע. "אני דואג למה שאני לובש, אם יש לי דברים שלא נראים לי אני שם מייק-אפ, אני לא עושה חשבון. מה שיפה בעיניי וטוב לי, אני הולך איתו. היום הרבה רוצים סלפי ברחוב, אני לא רוצה להיראות מקומט. אם צריך להזריק אני מזריק, אם צריך לעשות דברים אחרים אני עושה. אני לא מתבייש בשום דבר, ומי שקשה לו – שלא יסתכל".
מאחורי המעטפת המהודקת והקשוחה הזאת מסתתר ילד שגדל בפנימיות החל מגיל 6. "נולדתי לשני הורים שורדי שואה, שהגיעו לארץ בעלייה בלתי לגאלית והוגלו לקפריסין על ידי הבריטים. שם אמי נכנסה להיריון בטעות וילדה את בתם הבכורה, הם התחתנו ועלו לארץ. אני נולדתי שנה וחצי אחרי אחותי, וגם זה היה פנצ'ר. אמא שלי הלכה להפיל אותי ואמרו לה שאם היא תפיל אותי לא יהיו לה עוד לידות, אז כדאי שתשאיר. אבל הייתי פנצ'ר שיצא טוב, הייתי מסור להורים שלי עד יומם האחרון".
לא פשוט להיוולד ולגדול בידיעה שהיית ילד לא מתוכנן.
"לא לקחתי ללב. ההורים שלי לא הסתדרו עם עצמם, הם עברו מקיבוץ לקיבוץ, נדדו הרבה, עם מזרן על גג הרכב. הם החליטו לשלוח אותנו לפנימייה. היינו יוצאים הביתה בחופשים, זהו".
רק אז ראית את ההורים שלך? ילד בן 6?
"הם באו לבקר אותנו. אמא שלי לא באה כי הייתה חולה, פעם לא ראיתי אותה שנה שלמה. אבא שלי היה מגיע בהתחלה עד שזה הספיק לו. אבל הם היו הורים טובים, מאוד טובים".
איך אתה יכול להגיד את זה?
"כי לא הייתה להם אופציה אחרת. לא היה מקצוע, לא הייתה הכנסה, הם היו צעירים מאוד ורצו חיים חדשים. הם היו ניצולי שואה שעברו זוועות בגיל ההתבגרות, הם ראו דברים אחרת. ואז גם היה מקובל לשים ילדים בפנימיות".
ועדיין זה נשמע לי טראומטי.
"היום הראשון היה יום קשה, אני זוכר. בכיתי המון. אחרי יומיים הסתגלנו. הייתי ילד מוביל, הייתי טוב על הבמה, בתיאטרון, בריקוד, במשחק ובשירה, ואהבו אותי. בלימודים פחות הייתי מצטיין".
מתי הבנת שהורים שלך בעצם עזבו אותך?
"ברגע שהגענו. הם גם עשו לנו שיחה לפני כן בבית, שנפרדים, שאמא חולה ואבא צריך לעבוד ואין מי שיגדל אותנו. הצלחנו לשרוד יפה, אחותי סיימה בהצטיינות כל דבר, ואני בכל מה שקשור לבמה, והייתי מאושר, לא הרגשתי שחסר לי משהו. בתיכון החלטתי שאני רוצה לרקוד, אבל ההורים שלי אמרו שאין מקצוע כזה, ושמוטב שאלך ללמוד חינוך גופני, וכך עשיתי עד שהגעתי לצבא".
ושם הלכת הכי רחוק מהבמה, היית לוחם.
"הייתי מועמד ללהקת הנח"ל, אבל בחרתי בצנחנים. הייתי קרבי שלוש שנים וזה היה כיף גדול, אבל לקראת סוף השירות אמרתי למפקד של המחנה שאני רוצה לצאת מוקדם ולנסוע לתל אביב לרקוד. יצאתי מהיחידה, אבל לא היה לי כסף, לא היה לי כלום. החלטתי לחתום קבע, הלכתי להיות קצין אימון גופני של טייסים בחצור, הייתי מאמן כל בוקר שעתיים ואחר כך הולך לרקוד בבית ספר למחול. אחרי שנה מנהלת בית הספר אמרה לי שאומנם אני מוכשר, אבל לא בשל להיכנס ללהקה. היא הייתה מאוד קשה ואני הייתי מאוד חצוף. אמרתי לה 'תודה, שלום', והלכתי. ואז ניגשתי לאודישן להפקה אמריקאית שקראו לה 'ישו כוכב עליון'. הגיעו רקדנים מכל הארץ וקיבלו רק אחד – אותי".
אנחנו רוצים חופש
אומרים שכל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו. דביר לא היה זקוק לדמות כזאת, מכיוון שמאז ומעולם הוא פשוט האמין בעצמו. מיד אחרי הסרט שפתח את הקריירה שלו דביר אותר על ידי רקדנית בשם דליה, מי שלימים הפכה להיות אשתו. היא הזמינה אותו להצטרף אליה לריקוד בבלט הישראלי, ומאז הם לא נפרדו. אחרי שנה הם עברו יחד ללהקת בת דור, ושם דביר גילה שלא הכל ורוד. "היו לי כל הזמן ויכוחים עם המנהלת ז'נט אורדמן על היחס לרקדנים. היית עבד שלהם, מגיע בתשע ולא יכול ללכת עד שהם אומרים. ואז נולדה לנו אלינור, הבכורה, והודעתי לגברת אורדמן שדליה ואני הולכים כל יום הביתה בשעה ארבע. אחרי שלוש שנים אמרנו לה, תודה רבה, אנחנו עוזבים. שאלו אותנו 'מה אתם רוצים כדי להישאר? דירה? מכונית?'. אמרנו להם 'אנחנו רוצים חופש' והלכנו".
הזוג דביר עבר ללהקת בת שבע, נולדה להם בת נוספת. הם המשיכו לרקוד, עד שבשלב מסוים דליה נפצעה ודוד נשאר על הבמה לבדו. "יש לנו עליות ומורדות כמו לכל זוג", הוא אומר, "אבל יש לנו את הביחד שלנו, ואת הבסיס המאוד חזק שזה המקצוע שלנו, הילדים והאהבה זה לזה, הדאגה זה לזה. וזה יימשך עד הסוף".
כבר שלוש שנים שדביר בפנסיה, למורת רוחו. אנשים מחכים כל חייהם להגיע לרגע הזה שבו יוכלו לנוח, אבל לדביר זה פשוט לא מסתדר. "אני בעיקר נהנה מהעובדה שאין הורים שמציקים לי. חינכתי תלמידים, אבל הייתי צריך לחנך גם את ההורים שלהם. זה נורא קשה".
כשהוא לא מצטלם לתוכנית, הוא נמצא בעיקר בחדר הכושר, ומקפיד על אורח חיים של ספורטאי מצטיין. "אני אוהב להשקיע בחיצוניות שלי. אני מתאמן הרבה ודואג לעצמי. אני אוכל בריא, אין עוגות ומתוקים ברפרטואר שלי. אפילו הנכדים יודעים שאצלנו אין מתוק. בסוף הצילומים להישרדות אמרו לנו שמי שיצאו עם הציון הכי גבוה במבחני הכושר הם ירדן ג'רבי ואני. זה רק אומר שאני עושה משהו נכון".
כשאתה הולך לישון בלילה אתה מרגיש שלם?
"מושלם, לא שלם. הכל טוב. היום עבר נפלא, לפחות במחשבות. אני מאושר וטוב לי".
צילום: אור דנון | סטיילינג: יהלי אביכזר | איפור ושיער: שירן קמר | הפקה: רותם פנחס