הגר משה זוכרת היטב את הערב האחרון של חודש מרץ האחרון. ירידה חפוזה למכולת בשיאו של משבר הקורונה הפכה למסוכנת אפילו יותר, כשבכניסה למקום היא נשאלה שאלה שלא קשורה לחום גופה. "באתי לקנות חלב ועמדה שם אישה, בת 45 אולי, נראתה נורמלית לגמרי", היא משחזרת. "היא הסתכלה עליי, שאלה 'את הגר מהתכנית?' ולפני שהספקתי לענות היא אמרה לי 'איכס, את מגעילה אותי' ופשוט ירקה על הרצפה". מההלם קפאתי במקום, ותוך שנייה התחלתי לבכות. רצתי משם, בלי החלב, וכשהגעתי הביתה בכיתי את נשמתי. זה היה בכי של 'מה לעזאזל עשיתי לעצמי?'. באותו היום חטפתי אש גם במשמרת בבית החולים, כל האחיות שטפו אותי, אמרו לי 'הביאו לך חמד של בחור, למה את מתנהגת ככה? את באמת מתפלאת שאת לבד?'".
חתיכת יום.
"כן, וזה עוד בלי לדבר על הטוקבקים".
את קוראת?
"בהתחלה קראתי כי נורא רציתי לדעת מה חושבים עליי, וגיליתי ששונאים אותי. כתבו לי שאני מתוסבכת, שלא מגיע לי אף אחד, שאין פלא שאני רווקה בת 40".
מה הכי העליב אותך?
"שמישהו כתב 'את לא ראויה לאהבה'. זה משפט קשה. התגובות האלה הגיעו במאסות, לא היה טוקבק טוב שאיזן את זה. כולם ממש נכנסו בי. הרבה כתבו לי 'תגידי תודה שהוא בכלל מסתכל עלייך'".
כי מגיל מסוים מצופה מרווקה בישראל לקפוץ על כל מי שמציעים לה, ואת עוד העזת להיות דעתנית, סקפטית.
"כן, בארץ זה כאילו יותר בסדר לגבר להיות דעתן או קצת קשה, ואישה צריכה להיות 'רכה' ו'נותנת'. אולי מצב הפוך היה מתקבל אחרת".
ואם שמים את העניין המגדרי בצד, מה לדעתך הוציא מהמקלדת שלהם רעל?
"היה להם קשה לראות אותי מתנהגת ככה לגבר כל כך טוב. לא הבינו שההתנהגות שלי לא הייתה קשורה אליו, אלא לחרדה שתקפה אותי. אני מבינה שאנשים נורא רצו לראות סיפור הוליוודי, אבל אלה לא החיים האמיתיים, בטח לא בתכנית הזו. במהלך הצילומים ידעתי שמה שקורה לא הולך להיראות טוב על המסך, וזה עדיין תפס אותי לא מוכנה. את לא באמת יכולה להתכונן ליום שבו את הופכת מאף אחת למישהי שלכולם יש מה להגיד עליה".
ועכשיו, אחרי שהתקרבתם ואפילו הייתה נשיקה, איך התגובות?
"לראשונה מזה חודשיים לא קיבלתי הודעות קשות. אנשים נורא אוהבים לראות שיש התחלה של משהו אחר, הרבה אנשים כותבים לי שממש רואים את התהליך שאני עוברת על המסך ושזה מעודד אותם, מישהו כתב לי שאנחנו דוגמה לזה שלא צריך לוותר כל כך מהר, שאיזה מזל שלא חתכנו. אנשים מאוד שמחו לראות את הנשיקה, הם ממש חיכו לזה".
אני מניחה שהמעבר החד הזה נעים לך.
"כולם רוצים שיאהבו אותם בסוף, אף אחד לא רוצה להיות שנוא הקהל. המעבר הוא חד, אבל בואי, אני עדיין לא המאמי הלאומית".
מטופלים בבית החולים מזהים אותך?
"כן, זה מטורף. הייתה סיטואציה שקיבלתי מטופלת והיא לא הסכימה להגיד לי מה קורה איתה עד שהיא תגיד לי מה היא חושבת עליי. אז ניהלנו שיחה, היא אמרה דברים ממש טובים וזה היה מקסים אבל גם נורא מביך כי אז את צריכה פתאום לטפל בה".
עבור האנשים שפוגשים אותך את סלב.
"אני לא מרגישה סלבית, אני סטאז'רית שעובדת בוולפסון והם רואים אותי כמו שהם רואים את שאר הסטאז'רים - עייפים ומרוטים שלא אכלו כל היום".
רק שממך מבקשים סלפי.
"כן. גם הצוות בבית חולים מבקש, האחיות, הרופאים. מתברר שכולם רואים את התכנית".
שאלתי אתכם מה לעשות עם הביציות שלי?
על פניו "חתונה ממבט ראשון" (מוצ"ש בקשת 12) לא הייתה אמורה לדגדג לד"ר משה את בלוטות החשק. מדובר באישה שבעשור וחצי האחרונים לא צפתה בטלוויזיה שכן הייתה ספונה עמוק במסדרונות האקדמיה: תואר ראשון במדעי החיים, תואר שני באימונולוגיה (חקר מערכת החיסון), דוקטורט במדעי המוח ולקינוח - לימודי רפואה. מה לה ולריאליטי, מה לה ולבידור להמונים בפריים טיים. אבל דווקא במסלול הזה, המקורקע, הבטוח והסיזיפי של השכל - הלב החל לדרוש גם הוא בית. וכשזה קרה, משה גילתה שהיא כבר בגיל שבו רווקה ישראלית נדרשת לדון בפרהסיה באיכות הביציות שלה.
"זה מאוד לא פשוט להיות רווקה בת 40", היא מודה בכנות החותכת והמהירה שלה, שניכרת גם על המסך. "הגיל הזה הוא יעד כזה שאת לא רוצה להגיע אליו רווקה. לא משנה מה השגתי בחיים, שסיימתי לימודי רפואה ושיש לי דוקטורט, אני קודם כל רווקה בת 40. זה כאילו לא לגיטימי שבחרתי לקדם קריירה או ללכת במסלולים שהם לא זוגיות ומשפחה, כי בישראל אישה צריכה להתחתן בתחילת שנות ה-30, זה מה שמצופה. אבל יש משהו יותר קל בלהיות רווקה בתל אביב כי את מוקפת ברווקות הזו. אני גרה בעיר כבר עשור".
אבל הצקצוקים מחוץ למדינת תל אביב קיימים.
"לגמרי. אנשים מתעסקים המון בביציות שלך, אמרו לי 'את צריכה להביא ילד לבד'. ואני לא מדברת על אנשים שקרובים אלי, אני מדברת גם על נהגי מונית. שאלתי אתכם מה לעשות עם הביציות שלי?".
ואותך זה מעסיק, הביציות?
"הקפאתי ביציות בגיל 37, זה קצת מאוחר אבל טוב שעשיתי את זה. אי אפשר לדעת מה איכות הביציות עד שלא מפשירים אותן, אבל זה נותן איזשהו ביטחון. רציתי את זה כגיבוי כי זה היה בעיצומם של לימודי הרפואה ולא ראיתי איך אני מצליחה למצוא ולנהל זוגיות במקביל, וגם אי אפשר לברוח מהגיל, השעון הביולוגי דופק. זה לא כזה הליך נוראי, זה ממש בקטנה".
סחתיין על הפתיחות.
"זה נושא שאני מדברת עליו כל הזמן עם החברות הטובות, עם המשפחה, עם אמא שלי, אבל עם אנשים זרים ששואלים אותך על הנושא זה מוזר. וזה עולה כל הזמן".
תני לי סיטואציה.
"במסגרת הלימודים עשינו סבב גינקולוגיה באיכילוב, שזה בעצם שמונה שבועות שבהם את צופה בניתוחים ונמצאת בחדרי לידה. את יודעת מה זה לשבת בסבב הזה, בהרצאה של פרופסור מהמחלקה שאומר 'לבחורה בת 35 שלא מביאה ילדים הסיכויים יורדים בצורה משמעותית'? הוא אמר את זה בהרצאה פרונטלית ל-10 סטודנטים וכולם ישר מסתכלים עליי".
ואיך הרגשת?
"נצבט לי לרגע הלב, ואז אמרתי אוקיי, הוא רופא, הוא מדבר סטטיסטיקה, זה המקום שלו. אני יודעת שיכול להיות שכשאני ארצה להביא ילד יהיה לי קצת יותר קשה, אבל אני מאוד מאמינה במדע ובטכנולוגיה ויודעת שיהיה בסדר. כשאת בעולם הרפואה את מודעת להכל, את מודעת לכך שהאיכות של הביציות יורדות, אבל זו החלטה שלך אם להביא ילד לבד או לא. אז, כשהייתי בהרצאה הזו בגיל 38, לא רציתי עדיין ילד. ידעתי שאם אעשה ילד לבד אצטרך לבחור בהתמחות פחות תובענית, וזו פשרה שלא הייתי מוכנה לעשות".
לא הרגשת ששילמת מחיר מסוים על כל התארים וההישגים האקדמיים?
"לא. אני לא מתחרטת לרגע על ההישגים שלי ועל המחירים שכנראה שילמתי בדרך".
ומה אמא אומרת? היא מסתכלת עלייך בתור "הבת הרופאה שלי" או "הבת הרווקה שלי"?
"אמא שלי סופר גאה בי, היא מאוד הייתה רוצה זוגיות בשבילי כי אני רוצה את זה, אבל היא אמרה לי פעם 'מצידי תישארי רווקה כל החיים, אם זה מה שאת רוצה וזה עושה לך טוב אני איתך, אם את רוצה להביא ילד לבד אני איתך'".
היה לך זמן לדייטים תוך כדי לימודי רפואה?
"לא הרבה אבל כן. הייתה לי מערכת יחסים ארוכה לפני שהתחלתי ללמוד רפואה, מגיל 30 עד גיל 34, וברגע שהתקבלתי ללימודים החלטתי שאני חייבת לסגור את הדלת על הדבר הזה, כי זה היה קשר מאוד חולה, מהדברים האלה שלא עובדים ואת מתעקשת עליהם כי את מפחדת להתחיל הכל מההתחלה בגיל הזה. מגיל 16 עד 34 הייתי במערכות יחסים כל הזמן, וכולן היו ארוכות".
אף אחת מהן לא נראתה כמו משהו שיבשיל לחתונה?
"בגיל 30 הייתי אמורה להתחתן עם בחור מדהים, על פניו כל מה שאת מאחלת לעצמך. קיבלתי הצעה, אמרתי כן, הייתה טבעת על האצבע, היה תאריך, היה אולם".
ומה קרה?
"חודש לפני התאריך הודענו שלא נתחתן בתאריך הזה, ושבועיים אחרי התאריך נפרדנו. זו הייתה מערכת יחסים שלא עבדה, התעקשנו עליה אבל בסוף החלטנו לוותר. אני חושבת שזו הייתה ההחלטה הנכונה כי אם הייתי מתחתנת איתו החיים שלי היו הולכים למסלול מאוד מסוים. הייתי מביאה ילדים, עובדת בחצי משרה באיזה מקום, מאוד בבית עם הילדים. כשנפרדנו לקחתי פנייה לקריירה, וברבאק".
עם איזה טיפוסים יצאת מאז?
"גם עם בחורים מאוד טובים שמאוד רצו זוגיות והיו מאוד בעניין אבל משהו בי לא היה שם, אני ברחתי מזה כל פעם והמשכתי לבחורים שאיתם אין סיכוי שיהיה משהו אמיתי. כאלה מתוסבכים, טיפוליים, לא סגורים על עצמם, לא סגורים עליי, נעלמים אחרי כמה דייטים. אני לא מבינה למה אנשים עושים את זה. מה הבעיה להתקשר אחרי דייט ולהגיד 'תקשיבי, חמודה, לא מתאים'? מה הבעיה לשלוח וואטסאפ?".
את נעלבת כשזה קורה?
"זה קשה. את חושבת שעם הבחורים האלה את זו שתעשי את התיקון. יצאתי עם בחור שלא היה בשום מערכת יחסים רצינית בעשר השנים האחרונות, ברור שיש לו שם בעיה אבל את אומרת 'איתי זה יעבוד'".
קלאסי.
"כן. ופתאום הבנתי שאני עושה משהו ממש לא בסדר, שקל לי לייצר דייטים אבל זה דייט אחד או שניים שלא ממשיכים לשום מקום, אם הוא טוב מדי אני בורחת ואם הוא מתוסבך הוא בורח. קלטתי שמשהו לא עובד, שאני חייבת להבין מה אני עושה לא בסדר. ואז חברה רשמה אותי לתכנית, פנו אלי ומשם זה המשיך. אני מאוד מאמינה בפורמט. נורא לא רציתי את המחיר של החשיפה שהוא באמת מטורף מבחינתי, אבל ידעתי שאני חייבת לעשות משהו אחרת".
אם אבא שלך עזב, כל אחד יכול לעזוב
העשייה האחרת הגיעה בדמותו של ניר פור. מדען ואקדמאי בן 40 שהוצמד למשה על ידי מומחי התכנית, ונופל על פי הקריטריונים שלה לקטגוריית ה"טוב מדי": גבר אפוי ומגובש שלא מחפש במערכות יחסים את ידית כסא המפלט, מה שיצר דינמיקה זוגית מורכבת, לפרקים קשה לצפייה, מעין מחול מהוסס וקרינג'י של צעד קדימה חמישה אחורה. המפגש הראשוני תחת החופה אמנם נראה מבטיח, אבל ברגע שהשניים נחתו בירח הדבש במוסקבה, הדינמיקה הישנה החלה לתת אותותיה. הוא רצה את הביחד, היא ביקשה זמן לבד; הוא חייך, היא החמיצה פנים; הוא השאיר לה בבוקר זר פרחים, היא ביקשה שיפסיק.
כדי להבין את את ההיסוס לעומקו, אין מנוס מלחזור 14 שנים אחורה, ליום שבו אביה של משה עלה על מטוס ולא שב, השאיר מאחור את אשתו ושלושת ילדיו, המשיך לחיים חדשים וניתק כל קשר. "הופתעתי לגלות בתכנית כמה הסיפור עם אבא חי ובועט בי", היא משחזרת בזהירות. "היינו מאוד קרובים, הייתי ילדה של אבא, וכשהייתי בת 26 הוא פשוט קם ועזב. בהתחלה עוד היה בינינו קשר, ואז הוא נותק. הוא אמר שהוא טס לנסיעת עבודה, ואז אמר שהוא קצת מאריך אותה, ואז שהוא לא חוזר. מאז לא ראיתי אותו. אני ממש זוכרת את הרגע שהוא יצא מהבית. אחי הקפיץ אותו לשדה. אני זוכרת את המבט האחרון הזה שהוא נותן והולך, וזהו, לא ראיתי אותו מאז".
הבנת שזה מה שקורה?
"הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא טוב קורה אבל ממש לא חשבתי שלא אראה אותו יותר".
מה היה הטריגר לעזיבה?
"יש לי השערות, אבל אני לא רוצה להכנס לזה".
לא היה ניסיון לקשר מצידו בעקבות התכנית? הוא צופה בה לדעתך?
"אני יודעת שהוא צופה בתכנית כי אני בקשר עם אחיו, שאיתו הוא כן בקשר. אבל לא הייתה תגובה מצידו".
איך מתמודדים עם נטישה כזו?
"את עוברת המון שלבים. בהתחלה הקרקע נשמטת מתחת לרגליים ואת נורא עסוקה בהישרדות ובלסדר את הבירוקרטיה, כי הוא היה המפרנס העיקרי ואת צריכה לחשוב איך ממשיכים מכאן. ההורים מכרו את הבית, אמא שלי עברה לבית יותר קטן, הייתה ירידה ברמת החיים. לפני זה אף פעם לא דאגנו לכסף ופתאום זה הפך להיות עניין".
ומעבר לבירוקרטיה, איך הלב קיבל את זה?
"רגע אחד את נורא כועסת ורגע אחד את נורא מתגעגעת. זה בעיקר מערער משהו מאוד יסודי אצלך, את מבינה ששום דבר לא בטוח בחיים האלה. אם אבא שלך עזב אז כל אחד יכול לעזוב. אני זוכרת שהחלטתי שאני אף פעם לא אהיה תלויה באף גבר, שאם בן זוגי מחר יעזוב העולם שלי לא יתהפך, אולי מבחינה רגשית אבל לא מבחינה כלכלית. זה גם דחף אותי ללמוד רפואה כי זה מקצוע נורא בטוח. כמובן שזה השפיע עליי עם גברים, הייתה בי הידיעה שמערכות יחסים זה משהו שהוא זמני ונגמר, ואת מוכיחה את התיאוריה הזו כל פעם מחדש כי את בוחרת טיפוסים שלא נשארים".
ועצם זה שניר הוא לא הטיפוס שבורח גרם לך לשמור ממנו מרחק?
"ניר בשיטתיות ובעקביות שלו הצליח לגרום לי לסמוך עליו, הוא לא זגזג וזה נתן לי ביטחון. זה לא קרה לי הרבה מאוד זמן".
אבל הצופים לא ידעו את כל זה ולא הבינו אותך.
"הזעם הציבורי היה הדרגתי וזה החמיר מפרק לפרק. בירח הדבש כעסו עליי אבל עוד היו עדינים איתי, ואז הגיע המעבר לדירה המשותפת שהיה לי מאוד קשה. אנשים שוכחים שאני עושה את הצילומים האלה בתוך קונסטלציה מטורפת של עבודה ותורנויות ובתוך הדבר הזה עברנו דירה. הייתי ממוטטת, הכל היה נורא בלחץ. ככה הגענו לקניות בסופר, אני רואה מהצד את הקטע הזה וחוטפת בוקס בבטן. בכלל, אין פרק שאני אומרת 'בואנה הגר, איזו מדהימה היית פה'. זה לא קורה. חווית הצפייה סופר קשה לי".
נראה שלאורך כל התהליך היה לך נורא קשה.
"היה את ערב החתונה שהיה מדהים והרבה מעבר לציפיות שלי, בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שיביאו לי מישהו כמו ניר, ראיתי את העיניים שלו והיה שם משהו נורא טוב וזה הרגיע אותי. היה רגע שאמרתי 'וואלה, אולי הדבר הזה יכול לעבוד, אולי יהיה קל', ואז את קמה למחרת וטסה לירח דבש ומתחילה להרגיש שהחרדה משתלטת עלייך, ואת חנוקה, ואת לא יודעת אם זה ניר או המצלמות או כל הסיטואציה. נכנסתי לפאניקה ושלפתי את כל הקוצים".
אז דווקא מישהו שמתייחס לליבך בעדינות גורם לך להוציא קוצים?
"לא ידעתי איך לאכול את זה. הוא שונה נורא מכל הגברים שהייתי איתם בשנים האחרונות. לא הבנתי איך הוא סופג הכל ונשאר. לא יכולתי להכיל את המתנות שלו, הרגיש לי מאוד לא נוח שהוא נורא מתאמץ, הרגשתי שאני לא נותנת שום דבר בחזרה ושזה לא מגיע לי, ולא הצלחתי להנות מזה, זה הפחיד אותי. מה שקנה אותי בניר זה שהוא היה עקבי בהתנהגות שלו, לא התבלבל ממני. זה גם מה שבסופו של דבר קנה אותי, אמרתי 'הבחור יודע מה הוא רוצה'. יעל הפסיכולוגית אמרה שהייתי צריכה להעביר אותו מבחנים, לבדוק כמה הוא באמת רוצה אותי. זה אולי ילדותי מצידי, אבל ככה זה כנראה היה".
וכרגע גם נראה שזה עבד.
"כן, אבל זה לא שניסיתי לשחק אותה קשה להשגה, לא אמרתי לו 'תפסיק' כדי שהוא ימשיך. באמת הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי. הקטע עם הפרחים זו דוגמא קלאסית. קמתי בבוקר וראיתי את הפרחים על השולחן, ניר כבר יצא מהבית והייתי פשוט בהלם. הסתכלתי על הצלם שישב בדירה ואמרתי לו 'תגיד לי שאתה הבאת את הפרחים האלה'. הוא אמר לי 'לא, זה בעלך'. לא ידעתי איך לאכול את זה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הביא לי פרחים. חטפתי הלם והרגשתי שאני כועסת, ועל מה? על פרחים? מה הייתה הבעיה להגיד תודה?".
אולי כעסת על כל הגברים שלא הביאו לך פרחים.
"אולי, כי הבחורים שהייתי איתם לא היו בחורים רעים במהות שלהם ובכל זאת לא זכיתי למחוות כאלה. הרגשתי שאני חייבת להתקשר לניר עכשיו. לא יכולתי להחזיק את עצמי. הסתכלתי על הפרק הזה וחטפתי בוקס בבטן. התקשרתי אליו מול המצלמה, סיימתי את השיחה והתקשרתי אליו מהאוטו כדי להתנצל, אבל זה לא צולם".
ולמה בעצם רצית לישון בחדרים נפרדים?
"אחרי החתונה ישנו ביחד ובירח דבש גם ישנו יחד והיה לי מאוד נעים לישון איתו. ובגלל שחזרנו מירח הדבש לא בטוב הרגשתי שאני חייבת חדר נפרד וזה התקבע ככה. אם היינו נכנסים בטוב לדירה היינו הולכים לישון בוודאות באותו החדר והכל היה נראה אחרת לגמרי. יש משהו בזה שאת קמה עם הבן אדם בבוקר והולכת לישון איתו בלילה, גם אם אתם לא שוכבים, שעושים הבדל משמעותי. אבל אצלנו דרמה רדפה דרמה ולא הצלחנו להגיע לרגע שבו אנחנו מאחדים חדרים. אבל כן מדי פעם הייתי מתפלחת לחדר שלו, קצת ישנה איתו, חוזרת, שיחקתי עם זה קצת, ישנו שנ"צ פעם אחת ביחד".
בסוף השבוע עם הזוגות האחרים התחלתם פתאום להתקרב. מה גרם לנקודת המפנה?
"לי היה ממש קשה בסופ"ש הזוגות. פחדתי מה זה יעשה לניר לראות את שאר הזוגות. באותו ערב לא הייתי ברורה לעצמי, לא ברורה לו, לא יודעת מה קרה לי שם. ואז רבנו שוב בבוקר, כשכל הזוגות נהנים בארוחת הבוקר שלהם. אני אומרת לו 'למה אתה לא מדבר' ולא נותנת לו לדבר ותוקפת אותו, וניר אומר בשארית כוחותיו שקשה לו ואני במקום לחבק אותו יוצאת עליו שאני רוצה לפרוש מהתהליך. הרגשתי ייאוש כי מצד אחד אני רואה כמה אני פוגעת בו ומצד שני אני מרגישה שאני לא מצליחה לצאת מעצמי ולהושיט לו יד. ידעתי לאורך כל התהליך שאני לא מתנהגת כמו שאני רוצה להתנהג, כל לילה הלכתי לישון ואמרתי 'מחר אהיה אחרת', ולא הצלחתי. ואז בשיחה הזו הוא מתחיל לבכות".
איך הרגשת כשראית אותו בוכה?
"הבנתי שמשהו חייב להשתנות, כשראיתי את הכאב בעיניים שלו היה שם משהו נורא חזק וזה הוציא ממני צד אחר, יותר רך. אחרי ארוחת הבוקר הזו נכנסנו לחדר והוא נישק אותי בפעם הראשונה. זה לא היה מול המצלמות. נכנסנו לחדר, הוא הדביק אותי לדלת ונישק אותי וזה היה רגע ממש יפה, זה נורא קירב בינינו".
זה לקח זמן.
"כן, כי כשקשה לי אני מסתגרת ומשתתקת. תראי, לא הכנסתי גברים כמו ניר לחיים שלי קודם, כי אם זה אמיתי אני צריכה להתמודד ולא לברוח. בתכנית הזו את לא יכולה לוותר לעצמך. באתי כדי להבין מה אני עושה לא בסדר ולצאת אחרת".
ויצאת אחרת?
"ממש, ובמלא אופנים. דרך התכנית למדתי לאהוב את עצמי שזה משהו שלא היה לי קודם. התכנית גרמה לי להסתכל על עצמי מחדש ולהבין שיש מה לאהוב. נורא קשה לי לראות את עצמי על המסך אבל אני גם גאה בעצמי על האומץ, על הכנות, על זה שהייתי אני ולא נכנעתי למצלמות וזה מה שאפשר לי לעבור את התהליך הזה".
אז היום מותר להביא לך פרחים?
"תביאו, וכמה שיותר. היום כשאני מקבלת פרחים אני אומרת תודה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: ליאט בן שמשון במוצרי סוטיס | שיער: פדור וישניאקוב