בינואר האחרון עלתה רות אסרסאי על שמלת תחרה לבנה והתחתנה עם איש העסקים צחי מימון הצעיר ממנה בשלוש שנים. חבר משותף שידך ביניהם, ולדבריה זו לא בדיוק הייתה אהבה ממבט ראשון. "מה, כאילו באמת יודעים בפעם הראשונה? אין מחסומים ופחדים?" היא מופתעת מהשאלה הנאיבית, "זה היה דייט נחמד, אבל אני בן אדם שלא מרחף מהר, אני חייבת קרקע. לא ראיתי אותו ואמרתי 'זה זה', אבל הוא כן פתח לי את הלב, היה בו משהו שלא יכולתי להגיד לו לא".
רצית בכלל להתחתן?
"חתונה לא הייתה דחופה לי, היה לי יותר חשוב למצוא פרטנר טוב ולא להתפשר, כי הייתי יכולה לצאת להורות לבד, אבל היה לי חשוב שהוא יבחר".
מה זאת אומרת?
"בעיני להביא ילד לעולם זו בחירה שלי. זה הגוף שלי, זו אני שמקבלת את ההחלטה. אבל לבחור בטבעת ולהגיד 'אני מציע נישואים', זה שלו, ואני רציתי שהוא יבחר בזה. זה אולי מטומטם, אבל זה מה שזה. הייתה לנו חתונה של אהבה, אני מרגישה שמצאתי לעצמי פינה, חיכיתי וחיכיתי טוב. ההורים שלי מתים עליו ואני מתה על ההורים שלו".
מה כבש אותך בו?
"מלא דברים, כאלו שאני אפילו מקנאה בהם. הוא נורא פשוט, הוא לא מהמסובכים, יש לו לב, עיניים טובות, הוא מאפשר לי להיות מי שאני. הוא גם מאוד שאפתן, אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות עם מישהו שהוא לא כזה, אני צריכה מישהו שיהיה לו דרייב, שידביק את הבית. אנשים עצלנים זה משהו שיכול להטריף אותי וצחי מאוד חרוץ, בנה את עצמו במו ידיו ובלי עזרה. והוא גם מסייף, איזו הזייה?".
סליחה?
"כן, יש לו את הסייף שלו. הוא היה מתחרה הרבה שנים, ואז בגלל שהוא פתח מסעדה והגשים חלום אחר אז זה נדחק הצידה. אני מתה על סייף, זה ספורט יפהפה בעיני. כשהוא סיפר לי על זה בפעם הראשונה אמרתי מה קשור, בחיים שלי לא פגשתי מישהו שהולך על דעת עצמו ומתאהב בדבר הזה שנקרא סייף".
זה באמת קצת מדליק, זה הכי קרוב לאביר.
"לא חשבתי על זה, זה באמת מהמם. אביר בלי סוס".
הוא מתאמן בבית עם חרב?
"לפני תחרויות".
"ילדות כותבות לי שאני מודל עבורן"
אסרסאי בת ה-37 היא הטיפוס המתבונן, הנושם, לא אחת שממהרת להנכיח את עצמה במרחב. אבל הנוכחות שלה לא רק קיימת, אלא עוצמתית ומלאת ביטחון, ככזו, היא לא מנסה להיות כוכבת וחייה האישיים לא פרוסים במדורי הרכילות. היא עסוקה מדי בעבודה. מאחוריה רזומה עשיר בתיאטרון באר שבע והקאמרי, שלוש עונות בסדרה "מטומטמת" והופעות על המסך הגדול בסרטים כמו "בננות" ו"אילוף הגוררת". למרות זאת, רק לאחרונה היא מאפשרת לעצמה להרגיש מצליחה. "אני מבינה את זה היום ולומדת לנשום לתוך זה" היא מודה, "ואני חושבת שזה קורה כי בשנים האחרונות יש בי בשלות ואני לומדת לאהוב את עצמי ולטפוח לעצמי על השכם. לפעמים אני מרגישה שאני מצליחה כנגד כל הסיכויים".
למה הכוונה?
"אני מופיעה עכשיו בהצגות כפולות בתיאטרון במקביל מצלמת את הסרט 'אדיסיי' על העלייה האתיופית. אני משחקת בו אשת מוסד שעברה את המסע לארץ כשהיא הייתה תינוקת והיא חוזרת לאתיופיה כשהיא מחופשת למוסלמית. בסרט אני מדברת עברית, אנגלית, ערבית ואמהרית, אבל במציאות אני לא בכלל לא דוברת אמהרית, אלא יותר טיגרית. תוך שבוע וחצי למדתי את השפה, הגעתי לסט, עשינו חזרה על הטקסט וכולם היו בהלם שאני מדברת ככה. זה פשוט נשפך ממני, ובאותו הרגע אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות הכל".
אסרסאי משחזרת את הרגע הזה והדמעות מתחילות לזלוג. היא מובכת, מתנצלת, מופתעת מהרגשות שמציפים את האישה האסופה שהיא, שנולדה בבאר שבע לזוג עולים מאתיופיה, הבכורה מבין חמישה. "אני מרגישה שהסרט הזה הוא מעין שליחות" היא מודה בזמן שהיא מחפשת טישו, "שמואל בירו הבמאי כתב את הסיפור הזה בתור ילד במחנה פליטים בסודן. זה היה המסע שלנו, ומישהו צריך לספר אותו מתוכנו. אני חייבת את זה לאלה שעשו את המסע בשבילי".
נראה שזה מציף אותך.
"כי זה הסיפור של השורשים שלי, למרות שאני לא עשיתי את המסע. אני פריבילגית, ההורים שלי הכינו לי הכל, אני נולדתי כאן, אני צברית. לא חוויתי חוויה של עולים".
ועדיין, לא נתקלת בקשיים? בגזענות?
"גזענות קיימת, ואני לא אוהבת את המתייפייפים שאומרים שלא. אבל אני לא יכולה להגיד שחוויתי את מה שההורים והסבים שלי חוו. אני לא יודעת מה זה לנטוש מדינה, אני לא יודעת מה זה לשבת וללמוד שפה, אני לא יודעת מה זה ללמוד בירוקרטיה חדשה וזרה ומנטליות שונה לחלוטין. הסט שבו צילמנו נראה כמו מחנה פליטים וזה כיווץ לי את הלב".
מה הבנת על הסט לגבי השורשים שלך?
"שאנשים עברו סבל כדי שאנחנו נהיה פה. שנשים קברו את הילדים שלהן בדרך, נשים צעדו וילדו תוך כדי, אנשים מתו מרעב. כמו שהשואה לא נתפסת, גם זה לא נתפס. זה לעזוב הכל ולבוא. אני מעריצה אותם, אני לא יודעת אם הדור שלנו היה עושה דבר כזה באמונה עיוורת כזו. הסרט הזה זה הכי קרוב שאני יכולה להיות לחוויה של העולים. ראיתי אנשים שהגיעו לסט כניצבים וזה הזכיר להם את מה שהיה שם והם התפרקו. אני מבינה שבזכותם אני פה כי אני כבר נולדתי למציאות שהם יצרו עבורי. סבתא ואמא שלי הגיעו לארץ בעליות הראשונות, בבריחות של 79, ואני מסתכלת עליהן וחושבת לעצמי שאני לא מגיעה לציפורן שלהן. אתיופיות הופכות להיות נשים בגיל מאוד צעיר, אמא שלי ילדה אותי בגיל 18".
ובתור ילדה הרגשת שאמא היא בעצמה ילדה?
"לא, רק עכשיו אני מבינה את זה, אני מסתכלת בתמונות ורואה שהיא הייתה פיצית, זה מטורף. בתור ילדה לא הרגשתי את זה, הרגשתי שיש לידי אמא, לביאה".
אמרת שהדור הנוכחי לא היה עושה דבר כזה, אבל מחאת האתיופים היא מחאה שהצית הדור הצעיר.
"נכון, הדור שלנו לא שותק יותר. התרבות האתיופית מושתתת על כבוד ונימוס, והדור שעשה את המסע וסבל בדרך הודה על זה שהוא הגיע לפה. כשהם מחו הם ישבו 40 יום בשקט מול בית ראש הממשלה. היום זה דור שאומר 'לא, אני לא מוכן, אני שווה'. אי אפשר להיות אדישים. אני לא מבינה איך ב-2019 יורים בבן אדם ואמא צריכה להיות חרדה לבן שלה בגלל שהוא שחור. זה טבעי לחשוד באדם כי הוא שחור? צריך שיהיה שינוי, אבל זה לא רק זה, יש פה עוד דברים לא הגיוניים. למה הומואים לא יכולים להביא פה ילדים? זה הגיוני שהם צריכים להחליט בין בית לילדים, לטוס למדינות אחרות, ואז אם ההיריון נופל הם צריכים לקחת עוד פעם הלוואות? אסור לנו לחיות ככה כחברה. אני חושבת שזה השלב שבו כולם רוצים שינוי, ודחוף".
אין הרבה שחקניות אתיופיות. כשאת ניגשת לתפקיד, ועוד בתור שחקנית מצליחה, את מרגישה שמוטל עליך לייצג את העדה?
"לא. אני לא נציגה של עדה, אני נציגה של החלומות שלי כאדם פרטי, אבל אני מבינה שיש לזה השלכות. ילדות כותבות לי שאני מודל עבורן בגלל שהן מזדהות עם מישהי כהת עור. אז זה לא שאני הולכת עם המשקל הזה, אבל אני יודעת שיש לזה משמעות. בא לי שהדבר הזה יתפוצץ, שנתחיל לראות בני אדם ולא צבעים. אבל אולי אני נאיבית".
בעלך לא אתיופי.
"צחי טריפוליטאי. האמת שאני לא מתעסקת בזה, באותה מידה יכולתי להתחתן עם אתיופי".
נשים מאכזבות אותי הרבה יותר מגברים
את הדיאלוג הראשון של רות אסרסאי בעונה השלישית של "מטומטמת" (ימים א'-ג' ב-22:15 ב-3HOT וב-NEXT TV) היא חולקת עם אורנה בנאי. אסרסאי היא תמי, שוטרת מחוספסת שרוצה להתקדם בזכות עצמה אבל מוצאת את עצמה בקליקה גברית שבה האישה היא רק הסיידקיק; בנאי היא עדה, חוקרת במח"ש שמגלה שתמי ניהלה מערכת יחסים עם שני גברים ביחידה. "את יודעת למה לקחתי את התיק הזה?" אומרת עדה לתמי בחדר החקירות, "כי את אישה, כי שנים שאני יושבת פה מול חריאתים כוחניים ומיזוגנים שחושבים שהכל מותר להם, שאלוהים בכבודו ובעצמו ירד וחרבן להם על הכתפיים. אני יכולה לספור על יד אחת כמה נשים היו פה, אז הייתי סקרנית, אבל עכשיו אני מאוכזבת ועצבנית. הייתי מעדיפה לגלות שאת מושחתת, אבל מה שאת עשית זה להנציח את סטריאוטיפ הנשי הכי מסריח שיש, וזה בלתי נסלח בעיני". בעודן מצלמות את הסצנה הזו, אסרסאי גילתה שלא רק לדמות שהיא מגלמת יושבת גולה בגרון. "תוך כדי הצילומים אמרתי לאורנה 'זה קשוח', והרגשתי שמתכווץ לי הלב" היא מודה, "אולי זה בגלל שאישה כתבה את זה (בת חן סבג), אולי בגלל שאומרת לי את זה אישה, ואולי כי המשחק הצריך ממני הקשבה מלאה".
בהמשך, בסצנה בתוך רכב, עדה מסבירה לתמי שיחסיה האינטימיים עם המפקד שלה לא נוצרו כתוצאה מאהבה, אלא כתוצאה מיחסי כוח ומרות, כשתמי בתפקיד המנוצלת.
"נכון, והיה לי מאוד קשה לשמוע את זה".
בתור תמי או רות?
"כאישה. יש שם איזה קטע שהדמות שלי בולעת רוק, וזו בעצם רות שבולעת רוק. זה כיווץ אותי".
למה?
“כי מה תמי בסך הכל רצתה? שיראו אותה, את הכישורים שלה, שיבינו כמה היא טובה, והיא באמת חוקרת טובה. אני חושבת שהיא באמת התאהבה במפקד שלה, אבל גם אמרה לעצמה 'אני אוכל לטפס פה ולהתקדם'. היא קצת עושה את מה שעשו לה, מנצלת בחזרה".
כלומר היא השתמשה במיניות שלה כדי להתקדם, ועכשיו היא נשפטת על זה.
"ואני חושבת שזה לא פייר. להגדיר אדם לפי המין שלו זה רוע. יותר קל לתת תפקידים סמכותיים לגברים מאשר לנשים, גם היום. ראיתי עכשיו כתבה על מפקדת טייסת, ותמיד חוגגים את זה, אומרים 'הנה אישה שפרצה'. אני בשוק שאנחנו מדברים על זה ב-2019, וכן, אישה צריכה להוכיח את עצמה יותר מגבר, חד משמעית".
את מרגישה שאת צריכה להתאמץ יותר רק בגלל שאת אישה?
"אני רואה את זה בקטנות. אני לא אשכח איך בגיל 26 עיתונאי אמר לי אחרי ראיון 'את תצטרכי לעבוד קצת יותר קשה כי את אישה ואת שחורה'. הוא לא אמר את זה ממקום רע, אבל הוא אמר זה כעובדה".
ומה הרגשת כשהוא אמר לך את זה?
"אני לא יודעת כמה הבנתי את זה באותו הרגע, יש דברים שנופלים לך הרבה אחרי. אני בן אדם שיודע לעבוד קשה כדי להשיג את הדברים שאני רוצה, אני לא יודעת אם זו תוצאה של חינוך או תוצאה של זה שנולדתי שחורה ואישה, זה קצת ביצה ותרנגולת. אבל אני רואה את עצמי שווה לכולם, ואם אני רוצה להשיג משהו אף אחד לא יפריע לי, אבל נתקלתי בדברים לאורך הדרך, ולצערי בעיקר מנשים".
באמת?
"כן. בתחילת הדרך שלי אחת הבמאיות שעבדתי איתן אמרה לפרטנר שהיה איתי על הבמה 'תקשיב, היא לא אשמה שהיא נראית כפי שהיא נראית. היא אמנם נראית מלכת יופי, אבל היא מאוד מוכשרת מתברר'. זה היה במעטפת של מחמאה, אבל היה לי ברור שזה בדיוק מה שהיא חשבה עלי, שאני יפה ולא אינטליגנטית. מגבר אני יכולה עוד איכשהו לספוג את זה, אבל כשאישה אומרת את זה, זה קשה לי".
למה?
"כי אנחנו יודעות איך זה מרגיש להישפט ככה, אז למה לעשות את זה אחת לשנייה? בגלל זה נוצר בי הצורך להעמיד נשים במקום אפילו יותר מגברים. לגבר אני יכולה להגיד 'חמוד, תישאר בטריטוריה שלך ותתפקס', אבל עם אישה אני יכולה להיכנס לעומק של הדבר ולהגיד לה 'למה להפנים את מה שעשו לך ולהתנהג ככה בעצמך? תקטעי את זה'".
נשמע שזה יושב עליך באמת.
"תשמעי, בין נשים יש קשר והבנה שבין גברים לא יכולים להיות. בגלל זה אני יכולה להתאכזב יותר מאישה, כי אני יודעת כמה עוצמה יש בכוח נשי. יש סיבה שנשים מביאות חיים לעולם, הכוח המנטלי שלנו חזק יותר משל גברים. לא עברתי לידה, אבל כל אחת שעברה את זה אומרת לי שאת מרגישה אלוהים ברגע הזה, ואנחנו צריכות לזכור את זה. לכן כשאורנה אומרת את המונולוג ההוא לדמות שלי, אני יכולה להבין אותה, כי גם אותי אישה יכולה לאכזב הרבה יותר מגבר".
את סופר פמיניסטית.
"אני לא אוהבת להיכנס להגדרות האלה של הפמיניזם. אני פשוט חושבת שצריך להסתכל על אדם כאדם".
שזו התפיסה המרכזית של הפמיניזם.
"כן, אבל כשאת מצהירה שאת פמיניסטית אנשים אומרים לך 'אבל את מנקה את הבית', או 'אבל את מגדלת את הילד'".
פמיניזם לא מתנגד לניקיון הבית ולגידול ילדים.
"אני מדברת על הקיצון של זה, על ללכת ולשרוף חזיות בכיכר, ואת זה אני לא עושה. אני באמת מפשטת את זה: אני יכולה לעמוד בזכות עצמי, אני יכולה לכלכל את עצמי, ובתוך מערכת יחסים אני לא אתן לגבר לשחק לי במוח ולהקטין אותי. זה לא יקרה".
זה מתקשר למה שאמרת מקודם, שאם לא היית מוצאת בן זוג ראוי היית שוקלת הורות יחידנית. אני מסיקה מזה שאימהות זה משהו שאת רוצה.
"חד משמעית. זה משהו שאני רוצה וזה יקרה. עד עכשיו היה לי חשוב יותר להתעסק בקריירה שלי, להגשים את החלומות שלי ולהגיע להורות ממקום של מלאות, של השלמה, לא להרגיש שהחמצתי משהו".
בעוד 3 שנים את בת 40. איפה אמצא אותך?
"יוצרת משהו משלי וממשיכה לעשות את מה שאני אוהבת. ואמא".
ומתראיינת על משבר גיל ה-40 או פוסחת עליו?
"אני מאמינה שאצליח לפסוח עליו. ומבחינת המראה הגנטיקה עוזרת לי, יש המון פריבילגיות בלהיות אדם שחור".
כלומר טרם התנסית בבוטוקס.
"מה פתאום. זו גנטיקה".
את רומזת שהתעוררת ככה?
"בדיוק".
צילום: עדי אורני | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: אילנה פיצ'חדזה ל"סולו" | שיער: שי הללי זיו | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: שמלה סגולה- רוחמה , עגילים- אוסף פרטי | לוק 2: שמלה בורדו- מיכל ומורן כיכר המדינה | לוק 3: חולצה וחצאית- זארה | לוק 4: שמלה ירוקה- מיכל ומורן כיכר המדינה, עגילים- קרן וולף |