אדם לבוש שחורים, עטוי מסכה, מתפרץ לתוך בניין בלב תל אביב ומתחיל לירות לכל עבר. עשרות הנערים והנערות שמבלים במקום הופכים בן רגע למטרות חיות. רק המזל או הגורל יפרידו בין מי שיחזור הביתה בשלום ומי שחייו ייגדעו באחת.
תשע שנים עברו מאז מוצאי השבת שבה האיש בשחור הגיע לרח' נחמני 28, רצח את ליז טרובישי בת ה-16 ואת ניר כץ בן ה-26, פצע עוד 11 צעירים והותיר שניים מהם נכים לצמיתות. סכום חסר תקדים המוערך בכ-10 מיליון שקלים הושקע בחקירה, עשרות עדים תושאלו, כתב אישום הוגש נגד אדם ששוחרר לבסוף בנסיבות מביכות מאוד מבחינתה של המשטרה. והתיק עדיין פתוח.
מה באמת קרה ב"בר נוער" ב-1 באוגוסט 2009? מי היה האיש בשחור? מה הביא אותו אל מקום המפגש של בני הנוער הלהט"בים, שרבים מהם הגיעו אליו טרם יציאה מהארון או בשלבי התמודדות עם הקשיים שאחרי כדי לקבל תמיכה והדרכה, ומצאו את עצמם מול מפגע רצחני? הערב (ה', קשת 12, 21:00) ישודר הפרק הראשון בסדרת הפשע האמיתי "מי ירה בילדי הבר נוער", שמנסה להמשיך מהמקום שבו המשטרה כשלה ולפענח את אחד ממקרי האלימות המטלטלים ביותר שידעה החברה בישראל.
יוצרי הסדרה הקדישו שנתיים מחייהם לתחקיר עיתונאי שדמה יותר מכל לעבודת בילוש. הם צללו לתוך 500 שעות מצולמות של חומרי חקירה, ולאחר חריש עמוק הגיעה פריצת הדרך: הם גילו שקיימת אפשרות להשיג בגדים שלכאורה שייכים לרוצח ונושאים את הד.נ.א שלו.
הגילוי הדרמטי הגיע לאחר שנוצר קשר ישיר עם זוהר חנקישייב, מי שהיה עד המדינה בפרשה וכיום יושב בכלא. אחד מיוצרי הסדרה, אבנר ברנהיימר, שוחח איתו בטלפון מדי יום לאורך שנתיים, שיחה בהמשכים שהצטברה לכדי מאות שעות. בסיומן של השיחות עם ברנהיימר הודה חנקישייב לראשונה שהקשר שלו עצמו לאירוע היה עמוק בהרבה וכאוב בהרבה מכפי שסיפר עד היום. יש די והותר סיבות לפקפק באמינות של זוהר, אלא שבכך לא הסתיימו דבריו: "אם לא מוצאים כלום", אמר לברנהיימר, "אני מוכן שייתנו לי גם שש שנים, עשר שנים על זה".
השקט שאחרי הירייה
רבים לא ישכחו לעולם את היום שבו זה קרה. השעה הייתה אחרי 22:00 כשמרכז תל אביב הוצף ניידות משטרה ואמבולנסים. אנשים יצאו לרחובות, הדליקו טלוויזיה, נכנסו לאינטרנט. היה ברור שאירע דבר נורא.
כשהאיש בשחור נכנס לבניין של בית אגודת הלהט"ב בתל אביב, הוא היה צריך רק לרדת בכמה מדרגות כדי להגיע אל קומת המרתף ואל הבר נוער. היה שם פסנתר, בר שמכר חטיפים ושתייה קלה במחיר עלות וגם משרד ששימש את מנהל המקום, שאול גנון. בניגוד להרגלו, גנון – שהקפיד להגיע אל הבר נוער מדי שבת – לא היה שם כשהמועדון החם והמחבק שניהל הפך לזירת פשע.
היורה פגע ב-13 צעירים לפני שנמלט, יצא בחזרה לרחוב, הוריד את המסכה והשתלב בקהל. מי שנותר בזירת הרצח העיד כי בתחילה שרר במקום שקט מקפיא דם; עשרות בני הנוער ששרדו את הירי פחדו לזוז. אבל לאט לאט הם התחילו להרים את הראש, לדבר זה עם זו, לבדוק מי נפצע. אז התברר גודל הזוועה.
"זה אחד הפשעים הנוראים שנעשו בישראל וזה גם פשע שנגע בי אישית, כהומו", אומר כיום אבנר ברנהיימר. "כל אזרח צריך להיות מזועזע מזה, אבל פגע לי בבטן הרכה שהדבר הזה קרה דווקא בלב תל אביב, במקום שבו הרגשתי הכי מוגן".
כוחות המשטרה שהגיעו למקום סגרו את הרחובות הסמוכים. הרוצח נראה בפעם האחרונה בשדרות רוטשילד, אך מאז נעלמו עקבותיו. הפצועים פוזרו לבתי החולים, שבחלקם המתינו צוותי צילום. כך אירע שחלק מהנפגעים, שלא יצאו מהארון לפני הטרגדיה, נאלצו להתמודד לא רק עם אימת הטבח אלא גם עם חשיפה שלא רצו בה.
המשטרה לא ידעה אם המניע לרצח היה דתי, הומופובי ואולי לאומני. כיוון חקירה נוסף היה שמדובר בכלל במניע אישי, בנקמה. בנובמבר 2009, כשלושה חדשים לאחר הטבח, המחבל יעקב טייטל הודה בגאווה שהוא הרוצח. טייטל הורשע מאוחר יותר ב-10 עבירות חמורות, ביניהן רצח שני פלסטינים, שני ניסיונות לרצח ופגיעה בפרופ' זאב שטרנהל, ונדון לשני מאסרי עולם ולעוד 30 שנות מאסר. אבל הגרסה שמסר לגבי מעורבותו ברצח בבר נוער התגלתה כסותרת לחלוטין את הממצאים בשטח.
דודי כהן, מפכ"ל המשטרה דאז, קבע שחקירת הטבח תעמוד בראש סדר העדיפויות של היחידה המרכזית בתל אביב. כבר בחודשים הראשונים הושקעו בה מיליוני שקלים ונבדקו שלל כיוונים. החוקרים הסתייעו גם באנשי מקצוע מחוץ למשטרה ואף בגורמים מחו"ל בניסיון לתפוס קצה חוט, הזמן עבר, אך תוצאות לא באו. ואז, בתחילת שנת 2013 - ארבע שנים לאחר הטבח, כשהחקירה במבוי סתום - נמצא אקדח בסמוך ליער בן שמן.
ההודאה הייתה רק ההתחלה
האקדח שנמצא ביער נלקח למעבדת מז"פ שקבעה כי זהו הנשק שממנו נורו הכדורים בבר נוער. התגלית הייתה עשויה להבקיע פריצה בחקירה, אלא שלא נמצאו טביעות אצבע על כלי הנשק והמשטרה נותרה שוב ללא כיוון – כמעט.
באותה תקופה פנה למשטרה זוהר חנקישייב, כיום בן 30, שישב באותה עת בכלא לאחר שהורשע בין השאר בתקיפת שוטר ובהכשלת שוטר. זוהר, בן לאב שעזב את הבית, גדל בשכונת פרדס כץ בבני ברק והפך לעבריין זוטר אך לא נעדר כשרון, שפרץ גם לבתים בקומות גבוהות שאף אחד אחר לא העז לטפס אליהן. הוא גם הומו מוצהר, לא דבר מובן מאליו בשכונה ובסביבה שבה גדל וחי.
כשזוהר שמע על מציאת האקדח בבן שמן, הוא הצהיר באוזני קציני שב"ס שהוא יודע מי ביצע את הרצח בבר נוער ומה היה המניע שלו. לדבריו, הכל היה קשור לשני אחים שהכיר מפרדס כץ: קטין בשם בנימין פליסיאין ואחיו הבכור חגי, שלפי עדותו של זוהר ביצע את הרצח כנקמה בשם אחיו הצעיר.
זוהר סיפר לחוקריו שכחודש לפני הטבח התוודה בנימין בפני חגי על כך שהלך לבר נוער כדי להיעזר במנהל שאול גנון בתקופה שעלו בו ספקות באשר לזהותו המינית. לגרסתו של זוהר, באותה פגישה היה בנימין קורבן לתקיפה מינית מצד שאול. כשסיפר על כך לחגי, האח הבכור החליט לנקום בשאול, וכאן מגיע ההסבר של זוהר לידע שלו בנושא: לדבריו, חגי ביקש מאחיו טרלן חנקישייב שייתן לו כובע גרב כדי שישמש לו מסכה, וטרלן מצדו נעתר.
בעדות של זוהר היו חורים רבים וסתירות משונות, אך בהיעדר כל קצה חוט אחר נחתם איתו הסכם עד מדינה. הוא יצא מהכלא והמשטרה שכרה עבורו דירה שהותקנו בה מצלמות ומכשירי הקלטה במטרה להוציא מחגי פליסיאן הודאה מתועדת בדבר מעורבותו ברצח.
זוהר הבטיח שישיג את ההודאה, וכך היה: בתום כחודשיים וחצי, מול מצלמות נסתרות, חגי דיבר על "עבודה" שביצע בבר נוער. זמן קצר לאחר שהוקלט עצרה המשטרה את חגי והכניסה לתאו מדובבים, שחילצו ממנו וידוי לכאורה על ביצוע הרצח.
גם שאול גנון נעצר. הוא סיפר לחוקרים שקיים יחסי מין עם צעיר מנתניה שהציג את עצמו כבן 20, טען שלא ידע כי מדובר בקטין, אבל לא זיהה את בנימין פליסיאן בתמונות שהוצגו לו ולא ידע לומר אם זה אכן הצעיר שאיתו שכב.
בינתיים הכחיש בנימין, הקורבן כביכול, שגנון פגע בו. בנימין גם טען שוב ושוב שהוא בכלל סטרייט, כך שבשלב זה חסר למשטרה מניע לרצח והיא נזקקה להודאתו של גנון כי אכן קיים יחסי מין עם בנימין. למרות ששאול מעולם לא זיהה בוודאות את בנימין, הוחלט להגיש כתב אישום נגד חגי פליסיאן על סמך עדותו של זוהר והגרסה המעורפלת של שאול. בדיעבד, זאת הייתה טעות חמורה.
"הבנו שיש לנו אוצר בידיים"
הגשת כתב האישום נגד חגי פליסיאן לוותה באנחת רווחה. משפחות הנרצחים וחברי קהילת הלהט"ב שחיו בפחד מפני רוצח שמסתובב חופשי, שחששו להתכנס במקומות ציבוריים כי מי יודע מתי ואיך ישוב האיש בשחור, הניחו שבכך הסתיימה הפרשה.
אבל היא לא. במשך כל תשעת חודשי מעצרו טען חגי לחפותו ונשבע שההודאה בפני זוהר הוצאה ממנו בעורמה. לטענתו, עד המדינה הכתיב לו מה לומר בהודעות ווטסאפ והורה לו למחוק אותן לאחר מעשה. חגי אמר שהרגיש שמשהו לא בסדר, אבל בכל זאת נעתר.
עורך הדין של חגי, משה יוחאי, איתר חברה שהצליחה לשחזר את ההודעות שנמחקו מהטלפון של חגי. השחזור הוכיח כי זוהר אכן הנחה אותו מה לומר וכיצד להתנהג. אפילו ההוראה למחוק את ההודעות שוחזרה, והמשטרה והפרקליטות עמדו מול שוקת שבורה, מושפלות לעין כל. הן נאלצו להודות בכישלון ולשחרר את חגי פליסיאן, שבהמשך תבע את המדינה על העוול שנעשה לו ולמשפחתו וקיבל פיצוי בסך 2.2 מיליון שקלים. גם שאול גנון תבע את המדינה על הנזק הקשה שנגרם לו ולשמו הטוב, משום שלדבריו הוא מתקשה למצוא פרנסה ומודר מהקהילה. התביעה עדיין עומדת.
עם קריסת התיק הפך זוהר חנקישייב מעד מדינה לעציר. הפרקליטות קבעה שהוא בדה ראיות והונה את המשטרה, והגישה נגדו כתב אישום. זוהר חתם על עסקת טיעון, שלדברי מקורות המעורים בפרשה הוצעה לו בין היתר מחשש שאילו יגיעו הדברים לכדי משפט, יתגלו מחדלים של המשטרה במהלך החקירה הסמויה והגלויה. בסופו של דבר הורשע זוהר במסירת ידיעות כוזבות, בידוי ראיות, שיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הוא נכנס שוב לכלא לחמש שנים וחמישה חודשים, והתיק חזר לנקודת הפתיחה: הרוצח עדיין מסתובב חופשי ואין קצה חוט בפרשה.
החקירה הייתה בהקפאה עמוקה כשנוי כרמל, אז סטודנט לקולנוע בבית הספר "סם שפיגל", ניגש לפני כשנתיים אל אבנר ברנהיימר והציע לו ליצור סדרת דרמה על הרצח. ברנהיימר, תסריטאי ועיתונאי שהיה המורה של כרמל, העדיף סדרת פשע אמיתי שלא רק תגולל את סיפור המעשה אלא גם תנסה להניע מחדש את החקירה. בשיתוף עם הבמאית עידית אברהמי והמפיקה רוני מנור יצאה לדרך "מי ירה בילדי הבר נוער".
"התפקיד שלנו הוא לא לקבוע מהי האמת אלא להציג תמונה. אבל המשטרה והפרקליטות שיתפו איתנו פעולה, וזה אומר שהם מאוד מעוניינים לפתור את הפרשה", אומרת במאית הסדרה עידית אברהמי. "החקירה עדיין פתוחה, אבל לא קורה בה כלום. כבר לא חוקרים אנשים ולא עושים שום דבר. אנחנו מקווים שהסדרה תוביל לפריצת דרך".
ככל שהעבודה נמשכה והעמיקה, היוצרים הבינו את המשמעות הגדולה של החומרים הנאספים. אברהמי זוכרת היטב מתי הבינה מה יש לה בידיים: "בפסח לפני שנה וחצי קיבלתי את הקלסרים עם תמלול החקירות. לא יכולתי לעזוב אותם וככה העברתי את כל החג. אז הבנו שזה אוצר בלום. אם היינו כותבים את כל מה שגילינו כסרט עלילתי, היו אומרים לנו שאנחנו מגזימים".
האסיר שידע יותר מדי
מתוך אינסוף שעות התיעוד מתוך חדרי החקירה הלכה והתגבשה סדרת פשע אמיתי מרתקת שחושפת לראשונה את מה שהתחולל מאחורי הקלעים של החקירה, וחשוב מזה – את מה שעשוי להיות קצה החוט האבוד.
"אתה מסתכל על החקירה של זוהר, שומע את הדברים שאמר ומבין שהמשטרה פספסה שם משהו חשוב. שגם אם זוהר המציא, אפשר היה לאמת את זה כבר בימים הראשונים", אומר נוי כרמל, אחד מיוצרי הסדרה. "מדהים לראות את זה קורה מול העיניים שלך בפרספקטיבה של זמן. עוד דבר שהדהים אותנו, ושבסוף לא נכנס לסדרה, הוא שלמשטרה היו ראיות שזוהר משקר ביחס לחגי. היו להם התכתבויות דומות לאלו שבסופו של דבר גרמו לקריסת התיק, התכתבויות שרומזות לתכנית להפליל את חגי. והמשטרה התעלמה מהן".
כשיוצרי הסדרה התעמקו בחומרי החקירה, ברנהיימר חש שהמפתח לתפיסת הרוצח מצוי בפענוח העדות של זוהר, בניפוי קטעי האמת מתוך בליל הדברים שמסר למשטרה. הוא פנה לעורך הדין של זוהר, שהעביר לו את מספר הטלפון של ברנהיימר. הם התחילו לשוחח, ברנהיימר בביתו וזוהר בבית הכלא, ולאט לאט נבנתה שם מידה של אמון.
"גיליתי בחור מבריק, שאם היה הולך בדרך הישר היה נעשה מנכ"ל של חברה גדולה", אומר ברנהיימר. "מאוד התחברנו, אבל אני גם חצוי לגביו. מצד אחד לבי איתו, כי הוא הומו ומהגר, אבל ככל שהכרתי אותו יותר נחשפתי גם לצדדים הפחות יפים שלו, המניפולטיביים, המאיימים. הדבר שהיה לי הכי קשה זאת האפשרות למעורבותו בפרשה".
הקונפליקט היה ברור: אחד העדים המרכזיים בפרשה ובסדרה הוא אדם שהוכח כלא אמין. האם לספר את סיפורו למרות ההיסטוריה שלו? כאן החלה עבודת בילוש של הצלבת מידע, שליפת עובדות מוצקות מתוך חצאי אמיתות ושקרים מוחלטים. ואכן, באופן שאיש לא יכול היה לצפות מראש, השיחות של ברנהיימר עם זוהר העלו את האפשרות שמעשה הרצח בבר נוער היה בכל זאת ניסיון לפגוע בשאול גנון.
"גם כשזוהר משקר, הוא מבסס את השקר על אמת", אומר נוי כרמל. "כל הזמן הייתה לנו בראש השאלה מה ועד כמה הוא באמת יודע, וכל הזמן הלכנו איתו אחורה וקדימה במידת האמון שנתנו בו. הייתה תחושה שהוא יודע יותר מדי מראש, שלא יכול להיות שהכל מקרי".
יותר מדי שאלות
לאורך שלושת פרקיה מעלה "מי ירה בילדי הבר נוער" שאלות נוקבות על מה שקרה ועל חקירת הטבח. כיצד ייתכן שהתיק הזה עדיין פתוח? האם המשטרה התרשלה בחקירה? מדוע בעצם העליל זוהר חנקישייב עלילת שווא על חגי ובנימין פליסיאן? למי הייתה סיבה לפגוע בשאול גנון? ומעל לכל, האם ייתכן שמישהו באמת מחזיק בד.נ.א של הרוצח?
ההצהרה המפתיעה בסוף הסדרה פותחת אלף ואחד כיווני חקירה חדשים, בראש ובראשונה סביב זהותו של האיש שניסה לפגוע בשאול גנון ובסופו של דבר ירה למוות בצעירים חפים מפשע. בכך מצליחה הסדרה לעשות את הדברים החשובים ביותר: להחזיר את הטבח בבר נוער לתודעה, ולספק פרטים שעשויים להביא לפענוח הרצח כמעט עשור לאחר שהתרחש. וזה, כמו שאומרת עידית אברהמי, כל מה שסדרת פשע אמיתי יכולה לבקש.
תגובות
תגובת עוה"ד אורון שוורץ ויוגב נרקיס ממשרד שוורץ-נרקיס, ששמשו עורכי דינו של חגי פליסיאן וכיום מייצגים את שאול גנון בתביעתו כנגד משטרת ישראל והמדינה: "עוד שעה שייצגנו את פליסיאן, הבחנו בקשיים רבים בעדותו של גנון. היה ברור לנו כי היא תוצר של עבודה מאומצת של שכנוע למסור גרסה שתתאם את הנרטיב שטווה חנקישייב עד המדינה. שנים אחדות מאוחר יותר כשפנה אלינו גנון שנייצגו בתביעה האזרחית הבנו טוב יותר את המסע לגיהינום בו הוצעד שאול גנון. הרי משטרת ישראל חייבת הייתה לשיטתה להיצמד לגרסתו של עד המדינה. גרסה זו נשענה על חוליה חלשה אחת - הודאתו של שאול שאנס את בני פליסיאן, אחיו הצעיר של חגי, וכי מעשה זה, כביכול, הוליך את נקמתו של חגי פליסיאן, שהחליט לחסל חשבונות באמצעות ירי קטלני במועדון.
"לצערנו, תחת למצות את החקירה, בחרה המשטרה בדרך הקלה - הוצאת הודאה משאול בנרטיב ההזוי של עד המדינה. שאול, שכיום ברור לחלוטין שהיה קורבן כפול של הפרשה - הן של שקריו של עד המדינה והן של הרשות החוקרת - לא שיתף פעולה משום שלא היה לו ולו קצה חוט לנסות ולהבין כיצד הוא לכל הרוחות קשור לפרשה ולגרסה הזדונית של עד המדינה. בשלב מסוים, כשאנשי החקירות לא הצליחו לחלץ משאול את מבוקשם, הם שינו לפתע את הטקטיקה ובחרו לפנות לרגש של שאול. כעת בחרו אנשי החקירות להציב על כתפיו של שאול את האחריות – 'אם לא תיטול אחריות', נאמר לו, 'רוצחי החניכים והמדריכים שלך בבר נוער, יצאו לחופשי'. מן המקום הזה, שאול, בלית ברירה ניסה לעשות ככל יכולתו להיצמד לגרסה הזו שהוכתבה לו. למרבה המזל, שקריו של עד המדינה נחשפו, עד המדינה נשלח למאסר ממושך וכיום ברור שהגרסה שחולצה מפיו של שאול היא איוולת.
"כיום גם ברור כי לשאול נעשה עוול גדול שהמדינה אינה רוצה, למרבה הבושה, לקחת את האחריות לו. ראשית, גם 'הודאתו' של גנון הייתה הודאה משונה - לא נטילת אחריות, אלא סדרת השערות בנוסח - 'אולי' היה זה בנימין פליסיאן, 'היה חושך והייתי בלי משקפיים'. מיד הבנו שהגרסה הזו היא מניפולציה. כך נראית חקירה בלתי אחראית - הפעלת לחץ על נחקר, בלי לקחת בחשבון שתרגילי החקירה יניבו גרסה שקרית שכל כולה רצון לרצות את החוקרים ולהפסיק את העינוי שהיה כרוך בה.
"הנזק הגדול נגרם לשאול לאחר שהדלפות מכוונות לכל כלי התקשורת העלו טענה שקרית לפיה שאול הודה באינוסו של בנימין פליסיאן. אף מילה לא הודלפה על כך ששאול, גם ב'הודאה' הזו, מסר הרבה יותר פקפוקים ומילות 'אולי' מאשר הודאה. זו הסיבה ששאול גנון נותר בתודעה הציבורית אדם מצורע. איש מעולם לא טרח לנקות את שמו. זו בדיוק הסיבה שאנחנו מנהלים עבורו כעת מסע צלב לטיהור שמו. המדינה חייבת להרכין ראש בפני שאול גנון.
"חקירה זו היא יום הכיפורים של היחידה המרכזית. במקום לאסוף מידע, בחרה החקירה לבצר תזה. זהו אסון בכל קנה מידה של חקירה משטרתית. פליסיאן ניצל בזכות העובדה שההגנה המשיכה וחיפשה את הראיות במקום שבו משטרת ישראל חדלה לעשות כן.
"דומה כי בעניינו של עד המדינה, אין צורך להכביר מילים. הוא כמעט והצליח לשלוח חף מפשע לשני מאסרי עולם ואת שאול גנון לעמוד הקלון. ואולם עד המדינה איננו באמת העניין - עולם הפלילים רווי יצרים אפלים ונסתרים ואנשים יהיו מוכנים למסור לרשויות כל מה שהן תבקשנה לשמוע בעבור מה שיציל את עורם. במקרה זה ביקש עד המדינה להימלט ממאסר קשה בו שהה. העניין האמיתי מצוי במקום שבו הטלת ספק איננה כלי משמעותי מספיק בארגז הכלים של היחידות החוקרות. תחת זאת, קיים מרוץ אובדני לשבירת רוחם של אנשים ולחלץ הודאות מפיהם ומסעות לגיוס עדי מדינה. יחידה חוקרת ראויה חייבת לאסוף ראיות, לא לבצר תזות. היא חייבת להרכיב פאזל ראייתי אשר רצוי שלא יהיה מורכב כלל מגרסאות אנושיות המבקשות להפליל אדם. הפרכת תזת האיוולת של עד המדינה יכולה הייתה להיעשות ביעילות לו רק רצו בכך. ואולם חוקרי המשטרה, שהיו להוטים לפתור את התעלומה, בחרו לעצום עיניים.
"נבקש עוד להעיר לבסוף כי לא נעלם מעינינו כי במהלך החקירה, קיים היה גם קול אחר - קול של חוקר בודד שלא מוכן היה להאמין לעד המדינה, והמשיך והטיח בו עוד ועוד פרכות. לצערנו, בגיבוש כתב האישום אשר הוכח כמהתלה טראגית של עד מדינה, לא בחרו לתת לחוקר אמיץ זה את זכות הצעקה".
תגובת משטרת ישראל: "בחקירת הרצח בבר נוער הושקעו לאורך שנים רבות מאמצים ומשאבים כבירים לפענוח אחת מפרשות הרצח הקשות ביותר. חוקרים רבים ומנוסים השתתפו לאורך השנים בחקירה זו ולצערנו, על אף כל המאמצים, כשלנו בלהביא את הרוצח לדין. יחד עם זאת, משטרת ישראל תמשיך לאסוף מידע ככל שזה יתקבל ולחתור להשיג תשתית ראייתית ולסגירת חקירה זו. מכיוון שמדובר בחקירה פתוחה לא נוכל להתייחס לחומרי ולפעולות החקירה שנעשו".
תגובת פרקליטות המדינה: "כתב האישום בתיק זה הוגש על בסיס ראיות חיצוניות שתמכו בעדותו של עד המדינה, ביניהן התוודותו של חגי בפני המדובבים, ההקלטה של חגי בה הוא מתוודה על הרצח בפני עד המדינה, הסמס שחגי שלח לעד המדינה וגרסתו של שאול גנון שתמכה במניע לרצח. כידוע, לאחר הגשת כתב האישום ובעקבות התפתחות טכנולוגית, הצליחו המשטרה והפרקליטות לשחזר תכתובות ווטסאפ שתמכו בגרסתו הראשונית של חגי, לפיה הדברים שאמר בהקלטה לעד המדינה הוכתבו לו על ידו. כך שבסופו של דבר, כתב האישום נגד חגי פליסיאן בוטל וזאור (זוהר) חנקישייב, עד המדינה, הועמד לדין, הודה והורשע בבידוי ראיות ובשיבוש מהלכי משפט.
"בנוגע לטענות על הסכם עד המדינה שנחתם עם חנקישייב, אנו דוחים את הטענות. ההחלטה להגיע להסדר טיעון עם הנאשם הייתה עניינית כמו בכל תיק אחר שמגיעים בו להסדר טיעון. השיקולים להסדר היו הודאת הנאשם וקבלת אחריות על מעשיו, חסכון בזמן שיפוטי וריצוי עונש מאסר משמעותי מאוד ביחס לעבירות בהן הורשע, 65 חודשי מאסר בפועל".