משה אשכנזי הוא איש עסוק. יום ממוצע שלו מתחיל בצילומים כבר בשש וחצי בבוקר. משם הוא בדרך כלל ממשיך ללמד משחק, עוצר בבית לשחק עם הילדים, ובערבים מטייל ברחבי המדינה עם מופע הסטנדאפ שלו. מאז שפרץ לפני עשור הוא הפך לאחד השחקנים העסוקים בארץ, שכמעט בכל הופעה שלו מציג לקהל צד אחר .
בהתאם, פגישה עם אשכנזי (38) נחווית כמו שיחה עם אין-ספור דמויות. לכל סיפור הוא מתאים חיקוי, הבעה, טון דיבור ספציפי וביטוי פיזי מדויקים, שקשה שלא לצחוק מולם. ואכן, מה שהתחיל את הכל מבחינתו, היה חוש ההומור שלו. "אני חושב שכל הנגיעה שלי לעולם הבמה, הגיעה מההבנה שאני יודע להצחיק", הוא אומר, שולף תמונה ששמורה לו בטלפון, ומסביר: "זה אני בן שנתיים, כשביקשו ממני לחקות את אבא שלי נוחר. אני זוכר את עצמי מחקה אותו, ובחצי עין בודק אם כולם צוחקים. ואם הם צוחקים, אני נותן עוד נחירה. לוחץ את הפאנץ'. שם הכל התחיל. אז הבנתי שיש לי כלי, דרך לשבור את הקרח, תרופה לכאב, לחרדות, לחיים האלה כנראה".
בראיון לפני 5 שנים סיפרת שהחלום שלך תמיד היה סטנדאפ.
"נכון. וניסיתי. היה לי בעבר מופע בידור עם שותף, אבל זה לא צלח. ברגע שהחלטנו שמפרידים כוחות, הייתי צריך להתחיל לבנות את זה לבד. לקח זמן עד שהיה לי אומץ לעלות עם מופע שלם ולהבין שאני יכול להחזיק קהל, לעניין אותו ולהצחיק אותו".
אתה מוכר כשחקן, יש קושי למקם את עצמך בתחום חדש פתאום?
"זה לוקח זמן להטמיע את הסטנדאפ, אבל אולי בגלל התפקידים הקומיים שעשיתי ב'מטומטמת' וב'הנחלה', זה קצת יותר קל. האמת היא שאני חייב תודה גדולה לקורונה. ב-2019 עשיתי הופעות הרצה, והמופע עוד לא תפס, ואז הגיעו ההופעות בבתים, והייתה לי ההזדמנות להופיע כל יום. הייתי נכנס כאילו אני בא להסביר על שואב אבק. רק אני עם מיקרופון ומגבר, מתחבר ומתחיל, אין יותר נטול פוזות מזה. עשיתי איזה 100 הופעות, כל יום, לפעמים פעמיים ביום. זה שיפר לי את המופע".
והנה, הגשמת את החלום.
"כן. אני עדיין לא מאמין שיש לי מופע, שזה קורה. זה באמת חלום. להבין שאנשים לוקחים בייביסיטר, מפנים ערב, קובעים עם חברים, מתארגנים במיוחד, רק כדי לראות אותי. זו פשוט התגשמות של חלום".
לא מפחד מעבודה
אשכנזי מבין בהגשמת חלומות. בבית הספר התיכון הוא היה נחוש למקצע את הכישרון והכריזמה שלו, למרות מכשולים טכניים. "כדי להתקבל למגמת תיאטרון היה צריך ממוצע של 90 ומעלה, ואני הייתי עם 70 מינוס. שילבו אותי בכיתת מב"ר, אבל לא ויתרתי, הלכתי למנהלת המגמה ואמרתי לה, 'היי, לי קוראים משה, אני מאוד אוהב תיאטרון ואני רוצה להיות שחקן בעתיד'. אחרי יומיים היא אמרה לי שהמגמה תהיה פתוחה בפניי, אני יכול לבוא מתי שאני רוצה, רק לא רשום בה באופן רשמי. היא נתנה לי הזדמנות. בגלל זה אני אומר תמיד 'תחלום ואנשים יעזרו לך להגשים את החלום'. צריך לדעת להגיד מה אתה רוצה, ופשוט לעשות".
הוא התגייס לצה"ל ("המפקדת בטירונות הייתה נקרעת ממני, היא לא הצליחה לשמור על דיסטנס איתי"), שירת כטבח, השתחרר ולמד משחק בסמינר הקיבוצים. אחרי לימודיו התחיל להתגלגל בתוך התעשייה ("הייתי שליח, בקיצור"), וחמש שנים לאחר מכן זכה להזדמנות הגדולה הראשונה – לגלם את תפקידו של עומאר בסדרה "אננדה" שיצרה דנה מודן. "זה שינה לי את הקריירה, יש את החיים שלפני ואת החיים שאחרי. אבל זה לא אומר שהכל קרה מיד אחר כך'".
איך מתמודדים עם העליות והמורדות של המקצוע?
"קריירה זה משהו שמתגבש ומתפתח. לומדים להבין שהדברים קורים בזמן שלהם ובמקום שלהם. אני מבין שלא כל הזמן יהיה את התפקיד שאני רוצה, אז אני פשוט לא מפסיק לעבוד, אני עושה את מופע הסטנדאפ שלי, משחק בתיאטרון, מעביר הרצאות, כותב תסריט לסרט, אני מלמד אצל גל אמיתי בסטודיו, אני כותב פרסומות ואני עובד על תסריט לסרט משלי. אני לא מפחד מעבודה. בסוף צריך להתפרנס".
כש"בשבילה גיבורים עפים" נמכרה לנטפליקס, הרגשת את ההשפעה של זה?
"לפני כמה זמן סיימתי הופעה במודיעין וניגשה אליי תסריטאית ובמאית מאיטליה, שראתה אותי בנטפליקס. היא באה להציע לי תפקיד ראשי של סוכן מוסד בסרט שלה, שיהיה קופרודוקציה של ישראל ואיטליה. אם זה יקרה, זה יהיה פשוט מדהים".
בין הפסגות והתפקידים המרכזיים בטלוויזיה, סגירת מעגל מרגשת במיוחד עבור אשכנזי הגיעה דווקא בהפסקת הפרסומות. לאחרונה הוא נבחר להיות הפרזנטור של זוגלובק, ובכך המשיך את המורשת המשפחתית, אחרי שנים שבהן אביו היה נהג משאית של החברה. "עד גיל 20, עבדתי עם אבא שלי במשאית. יכולתי להיות או שחקן או סוכן מכירות בקו החלוקה של 'זוגלובק'. כשהבנתי שאני הולך להיות הפרזנטור, הכיף הכי גדול שלי היה להתקשר לאבא שלי ולספר לו. הוא צעק כאילו זכינו באירוויזיון, וואו, איך הוא שמח".
הדרך שעברת מרשימה, וגם מזכירה שלא פשוט נולדים אדיר מילר או עדי אשכנזי.
"עדי שני עשורים פה, היא הייתה אצל יאיר לפיד שנתן לה הזדמנות ראשונה. היא עשתה דרך. אם עוד כמה שנים אני אהיה במקום שלה - לקחתי, חותם על זה עכשיו".
נטען מחדש
מכל ההופעות של אשכנזי, התפקיד המרכזי של חייו הוא להיות אבא לרום (6), ים (4) וגאיה בת התשעה חודשים. "אני מנסה לעשות הכל באהבה. להגיד לך שזה קל? לא, ממש לא. אבל יש לי מוטו אחד – אני קודם כל מפרנס. כשאתה מבין שאתה זה כמו האדם הקדמון, אתה זה שמביא את האוכל הביתה, אז אתה לא באמת חושב מה מתאים או לא מתאים. אתה מבין שיש דברים שצריך לעשות כדי להביא כסף הביתה, ויש פה הוצאות של אלוהים ישמור. את שואלת איך אני עושה את זה? אני פשוט עושה. צריך לקום בבוקר, אני קם בבוקר, צריך לעבוד בלילה, אני עובד בלילה. בין לבין אני תופס את השינות האלה. איך קוראים להן?", אשכנזי עוצר להדגים נמנום משכנע להפתיע. "פאוור נאפ", אני משיבה לו והוא כמו מתעורר. "כן, אני אלוף בזה. כשאני מרגיש שהסוללה שלי נגמרת, אני עושה פאוור נאפ של 10 דקות ונטען מחדש. זה מציל אותי".
ובין מעט הנמנומים, איך זה להיות איש משפחה?
"עם כמה שאני מגשים את עצמי, זה עדיין קשה. רצינו משפחה, הכל היה מתוכנן, והילדים הגיעו כשהייתי כבר בדרך שלי. אבל נגיד, אני מת לנסוע עכשיו עם לירון לאתונה לשני לילות ואי אפשר, וכמה אפשר ליפול על סבתא. בטח עם שלושה ילדים. לפני שיש לך ילדים, כשאתה לא בא, אמא מתקשרת ושואלת 'נו, למה אתה לא בא?'. היום כשאני מתקשר ואומר 'אמא, אני בא', היא עונה לי 'מה, למה? אין לכם מה לעשות?'. וגם נגיד כבר רוצים לצאת בערב, הולכים 400 שקל על בייביסיטר. זה המון. וזה כשלירון מסכימה להביא בייביסיטר".
למה היא לא מסכימה?
"לירון לא סומכת על אף אחת. פעם הבאתי שחקנית אחת לעשות בייביסיטר, חשבתי שזה יהיה נחמד. כשחזרנו הביתה, היא פתחה לנו את הדלת ואמרה 'עשיתי לכם הפתעה'. את לא מאמינה, היא הפכה לנו את כל הבית. הזיזה את הספה, החליפה בין תמונות. מי עושה דבר כזה? לירון כתבה לה בהודעה 'אל תעשי את זה יותר, זה לא חמוד'".
איך לירון ואתה הכרתם?
"הכרנו מתל אביב, תמיד היינו אומרים 'היי' אחד לשנייה ואז באיזו מסיבת פורים פגשתי אותה, נתתי לה נשיקת שלום, הלכתי שני צעדים, הסתובבתי ואמרתי 'מה קרה פה'. פתאום היה שם משהו אחר. שאלתי אותה אם היא רוצה לרקוד איתי. וזהו. מאז אנחנו ביחד. נישואים זה לא דבר קל, אבל אנחנו מאוד מנסים לשמור על מה שיש לנו".
איך עושים את זה?
"תראי, בסוף אתה מבין שאצל כולם זה אותו חרא, כולם רבים. אמא שלי תמיד אומרת, 'מושיקו, הדשא של השכן לא סינטטי יותר'. ואז מגיעה הקורונה ומבהירה לכולם שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב שיש".
אז החלטתם להביא ילד שלישי?
"כן, בסגר השני טסנו ליוון לחודש, היינו באופוריה. חזרנו בהריון בעצם. ואז הגיעה גאיה, חיים שלי".
הילדים שינו אותך?
"ילדים זה דבר מאתגר. תמיד כשאתה שומע בכי בגן שעשועים ואתה מבין שזה לא הילד שלך אתה חושב, 'סבבה, זה לא שלי'. אתה רואה ילד תקוע על עץ, 'לא משנה, לא שלי'. ואז אתה מבין שאף אחד לא ידאג לילדים שלך, אתה צריך לדאוג להם. מאז שהילדים נולדו אני חי יותר את ההווה, זה כבר לא 'מה יהיה' או 'מה היה', זה 'מה עכשיו'. זה מה שהבנתי באבהות שלי, שצריך להיות ברגע".
אני כן ניצחתי
אשכנזי אכן לא מפספס הזדמנויות לחיות את הרגע, למשל ברגע שבו שמע ש"רוקדים עם כוכבים" עומדת לעלות לאוויר. "מיד שלחתי הודעה ליואב צפיר", הוא נזכר. "ביקשתי שיזמין אותי לאודישן ואמרתי לו שהוא לא יצטער על זה. ידעתי שאני אספק את הסחורה". אשכנזי רקד בתוכנית יחד עם ג'ניה ליבמן, ואחרי שהודחו וחזרו בגלגל הצלה, השניים הצליחו להגיע עד רבע הגמר.
האמנת שתישאר כל כך הרבה?
"תשמעי, היינו הפתעת העונה. זה גם עזר לנו זה שהודחנו וחזרנו. עד היום אנשים אומרים לי, 'איך סנדי בר לא חזרה', ו'איך ניצחת את סנדי בר'. אין, לא ישכחו לי את זה".
איך הייתה העבודה?
"זו הייתה התמסרות טוטאלית. כל יום, כולל שישי-שבת, אז הכרס ירדה", הוא צוחק. "זה היה משהו אחר בשבילי, זה לא כמו הצגה. אתה יכול להתאמן על זה בלי סוף וברגע האמת זה נורא מלחיץ. אבל עמדנו בזה, ובסוף היינו ברמה מאוד גבוהה".
איך הרגשת כשקיבלתם ביקורת פחות טובה?
"בגדול אני רגיל לביקורת. זה לא משהו שאני לוקח ללב. למרות שאני חייב לציין שבתוכנית השנייה קיבלנו ביקורת לא טובה וזה די הפך אותי. פתאום הבנתי שאני בתחרות ואני יכול להיות פתאום מחוץ למשחק. אבל בסוף זו הייתה תחרות כיפית, והייתה לי פרטנרית מדהימה. עברנו את זה ביחד".
התאכזבת שלא הגעת לגמר? שלא ניצחת?
"אני כן ניצחתי. זה לא שיש פרס כספי בסוף, הריקוד זה הפרס. ניצחתי בזה שהייתה לי הזדמנות להביא את המשפחה שלי, את ההורים שלי, את האחיות שלי, וגם לתת ביטוי לאובדן המשפחתי שלי".
באחת התוכניות הקדיש אשכנזי ריקוד לזכר אחיינו רותם, שנהרג בגיל 11 בתאונה טראגית, כששער כדורגל נפל עליו. "יש כל מיני דברים שאתה לא יכול להבין עד שאתה חווה אותם", הוא אומר. "וזו חוויה מאוד קשה ומשנת חיים. זה הפך אותי לאבא מאוד חרדתי, ברמה לא טובה. אני צריך לטפל בזה. אני שם לילדים יד מעל הראש כל הזמן, כאילו מתקין מנורה". הוא מדגים ובהרמת הידיים חושף את הקעקוע עם שמו של רותם שעל זרועו.
איך זה בא לידי ביטוי?
"היינו למשל באילת, הכרנו זוג עם ילד בגיל של רום, והם התחברו ושיחקו. היה רגע שהילד טיפס על מקום גבוה ואני התחלתי להכנס לחרדה, ראיתי את הנורא מכל קורה. אמרתי לאבא של הילד השני 'אחי, לך אליו'. עד שפשוט דחפתי אותו, את האבא שאני מכיר יום, וצעקתי עליו 'מה אתה דפוק? לך אליו כבר'. אחר כך ביקשתי סליחה והסברתי לו. ואז הבנתי שאני סובל".
אז איך אתה מתמודד?
"אני לא לוקח כדורים, לא רוצה להיות תלוי במשהו חיצוני. אבל גם עבור מי שלא חווה טראומה כזאת, להיות הורה זה לחיות בחרדה קיומית".
בטח המצב הבטחוני לא פשוט עבורך.
"זה נורא, את לא מבינה מה עובר עליי. בשבת אמרתי ללירון שאני לא רוצה להסתובב יותר מדי, שבזמן הקרוב נלך לחברים, נהיה בבתים, זה נורא. בכלל, כל הנושא של הסכסוך, להסביר להם שאנחנו מציינים את יום הזיכרון כי אנחנו מכבדים אנשים שמתו בהגנה על המולדת. זה קשה. איך מסבירים להם את זה שמתים פה על בסיס יומי כבר כמה דורות? איך מתווכים להם את זה בגיל צעיר כל כך?".
ואתם מסבירים להם?
"כן, וגם לומדים את זה בגן. רום אמר לי 'אבא, היום בא חייל לגן', למה שהוא יידע מה זה חייל?".
אתה כבר חושב הלאה, על הצבא?
"בטח. אני מגדל את הדור הבא, לצערי. עם כמה שאני אנסה לעשות להם 'החיים יפים' (סרטו של רוברטו בניני שבו אב מנסה לרכך את המציאות במחנה ריכוז עבור בנו – א"ו), הם יבינו בסוף את גודל הזוועה. ב'שומר החומות' לא הייתי בבית כשנפלו טילים, הייתי בצילומים בדרום, לירון הייתה בהריון ועם שני ילדים ואין לנו מקלט בבית, את יודעת מה עבר עליי? חשבתי שאני מת".
ובימים כאלה, כשהמתיחות עולה, איך מתמודדים?
"כשהיה את הפיגוע בחדרה, קיבלתי את ההודעה 10 דקות לפני עלייה לבמה, כמו שאני קיבלתי, ככה גם כל הקהל וכולנו באותה תחושה, ובוא תצחיק אותם עכשיו. איך מתמודדים? עושים סוויץ'. הסטנדאפ זה אסקפיזם, גם לקהל וגם לי".
לא צריך לחשוב פעמיים
בימים אלה מספק אשכנזי אסקפיזם גם על מסך הטלוויזיה בסדרה "פשע לא מאורגן", קומדיה בהשתתפות ישראל קטורזה, יאנה יוסף, צחי גראד ועוד רבים וטובים. "היה בעיקר צחוקים על הסט", הוא מספר. "זו סדרת מערכונים כיפית, אני עושה שם כל מיני דמויות. אנשים מקבלים את זה יפה. זה לדעתי יהיה קאלט בסוף".
איך זה בשבילך לשחק מגוון של דמויות תחת אותה קורת גג?
"אני אוהב להביא צבע אחר לכל דמות שאני משחק. אני מלמד עבודה על דמויות, אצל גל אמיתי בסטודיו. זה הספציאליטה שלי".
אתה בעצם שחקן בלי טייפקאסט.
"את יודעת, פעם זוהר יעקובסון הסוכנת שלי אמרה לי 'שחקן צריך שתהיה בו חשאיות', שלא ידעו מי הוא, אז היום זה אחרת – אנשים רוצים לראות אותך, להכיר את המשפחה, אתה עושה מחוברים לעצמך כל היום".
אתה מוצא את עצמך בתוך כל העולם של האינסטגרם והטיקטוק?
"ב'מקיף מילאנו' עבדתי עם קים אור אזולאי, היא תותחית, אני מת עליה. אין, זה דור שהבין משהו שאנחנו לא. בסוף, מי שבאמת אמביציוזי פשוט מתפרנס מזה, מגיע מזה לטלוויזיה. הנה, תראי את אוראל צברי המתוק הזה, גם הוא הגיע מהרשת והיום עושה סדרות מדהימות, אין חוקים, ובסוף if you can't beat them, join them".
אז מה למדת מהדור הזה?
"הם הסבירו לי שהבעיה שלי זה שאני מסתכל על הסטורי לפני שאני משגר אותו. פה הטעות, כי בסוף אני לא משגר אותו. לא צריך לחשוב פעמיים. לנו יש הרבה יותר מחסומים מלדור הצעיר".
איך הרגשת בתוך קאסט שמלא בבני נוער?
"כשהתקבלתי אמרו לי שאני הולך להיות המורה שלהם, ואמרתי 'איך מורה? אני צעיר מדי'. ואז הגיעו נאיה בינשטוק, בר ברימר. הם היו ילדים, בני 16-17. פתאום הבנתי שאני לגמרי המורה שלהם".
אתה מרגיש את משבר גיל ה-40?
"לא יודע אם משבר. אני מאוד מרוצה מהמקום שאני נמצא בו בחיים. זה שאני מתקרב ל-40 דווקא גורם לי להבין שאפשר לעשות דברים מתוך רוגע ולא מתוך לחץ. אני אוהב שאנשים אומרים לי שהם מעריכים את העבודה שלי, שהצחקתי אותם, או שריגשתי אותם, אם הם ראו אותי בסטנדאפ, ב'רוקדים' או ב'מטומטמת'. יש לי רקורד כזה שכל אחד יכול להתחבר אליי ממקום אחר. יש לי איזושהי דרך, שאני יכול להסתכל אחורה בגאווה וליהנות. אבל למדתי גם שיש עוד כל כך הרבה לפניי".
צילום: אור דנון | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: אור-אל רבינוביץ