כישלון
"אם יש משהו שאני לא יודעת להתמודד איתו זה כישלונות. מאוד קשה לי אם אני מפסידה סיפור למתחרים. כשזה קורה, אני עושה ועדת חקירה קטנה כדי להבין איך אני דואגת שזה לא יקרה שוב. אבל הכי קשה לי להתמודד עם טעויות שלי. אם טעיתי בנתון, בדיווח, אם הוצאתי מהקשר בטעות, אם לא דייקתי, אני יכולה לאכול את עצמי במשך ימים. אני זוכרת שדיווחתי בטעות על עלייה של מניה בבורסה ואז התברר לי שבאותו היום בכלל לא היה מסחר. שנים אחרי ואני עוד זוכרת את זה. זה חירב לי את המצב רוח וזו טעות שכבר לא תקרה לי יותר".
גלי צה"ל
"אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי בגלי צה"ל. איך מסלול הקריירה היה נראה. נהנים להגיד הרבה דברים על גלצניקים, אבל מי שמשרת שם עושה עבודה אינטנסיבית, קשה וממש לא פריווילגית. במקרה שלי, אני גם לא יכולה להגיד שזה עשה לי קיצור דרך. אני מגיל 12 בתקשורת. הגשתי את מהדורת החדשות לילדים "חמש וחצי" יחד עם ירון לונדון בערוץ הילדים והגשתי פינה בתכנית של יהורם גאון "שישי בגאון" בגיל 13. אני חיה את העיתונות הרבה מאוד שנים ועדיין כשהתחלתי לסקר משפט, כלכלה ותחבורה בגל"צ עשיתי את זה בחרדת קודש. אפס יהירות גלצניקית. הייתי מודעת לגילי הצעיר ולחוסר הניסיון שלי. לא הרשיתי לעצמי לעלות לשידור בלי שירדתי לעומקי עומקו של הסיפור. לא משנה גודל האייטם. גם אם היו היה רק שישים שניות".
הליכה בתלם
"כשכל החברים שלי היו בטיול הגדול, אני כבר עבדתי בחדשות 2. עם השנים, היו לי הרבה לבטים האם זו הייתה החלטה נכונה. חברים שלי הסתובבו בעולם, צברו חוויות ואני הלכתי יום יום לעבודה. אני חייבת להודות שעבורי זו הייתה הבחירה הכי טובה להמשיך בקריירה ולא לעשות פאוזה. רוב האנשים בדור שלי מחליפים מקומות עבודה לעיתים קרובות אז אולי זה שאני באותו מקום עבודה כבר עשור זה המרד? אין לי חשש מפספוס מקומות אחרים כמו שיש אולי לחברים שלי ולאנשים בני גילי".
הדימוי הקריר
"אני יכולה להגיד מה אני לא. אני לא מנסה להיות עם פסאדה וריחוק. להיפך. מבחינתי, אני גם מנסה להביא את החיים האישיים שלי למסך. את הקשיים שאני חווה ביומיום, את הקשיים של חברים שלי. בין אם זה לקנות דירה או כל קושי אחר. זו דרך אחת שלי להתקרב לצופים. בקמפיין העיתונאי החדש שלי במהדורת החדשות שנקרא #לא זזים, אני לוקחת את זה צעד אחד קדימה, ומנסה לייצר איתם קשר בלתי אמצעי, בפייסבוק ובאינסטגרם שלי. בואו דברו איתי ישירות. כבר עניתי לאלפי אנשים ששלחו לי הודעות אישיות. אני רוצה שימשיכו".
מראה
"הדרישות של המדיום לאיפור, לסידור השיער, לישיבה באולפן בבגדים מחויטים, יש בזה משהו מאוד לא טבעי מבחינתי. זה מאוד לא אני. ביומיום אני הולכת בלי גרם איפור, עם שיער לא מסודר ועם ג'ינס וטי שרט. אני זוכרת שכשעברנו ל-HD התחילו חששות של אנשים, הכל חד יותר ויראו פגמים בפנים. בעיניי, זה דווקא היה חינני. הזדמנות להיראות פחות פלקטיים, פחות מנוכרים. כשאמרתי את זה, ענו לי 'טוב, את לא חוששת מזה כי את צעירה, אין לך קמטים להסתיר'. בעיניי יש משהו מאוד יפה בהתבגרות על המסך. אני לא מפחדת לא מקמטים ולא משערות לבנות. יש בזה גם משהו נחמד, שרואים שגם אתה בנאדם. לפני כמה שנים עלה רעיון, לי ולעוד מגישות וכתבות בחברה שנעשה יום בלי איפור. לנסות להופיע על המסך בלי איפור. איכשהו זה התמסמס. אולי באמת נחזיר את היוזמה הזו".
#לא זזים
הרעיון לסדרת הכתבות שלי על פקקים שתעלה בראשון הקרוב (17.11) בחדשות 12 התחילה משיחה אקראית. אדם שאני מאוד אוהבת מעשן כבד. כמי שחובבת מספרים וכלכלה עשיתי חישוב של כמה שעות מחייו הוא מבזבז על עישון סיגריות. הוא בתגובה ענה לי 'אבל כמה שעות את מבזבזת על פקקים?'. נפלתי למלכודת והתחלתי לחשב. זה יצא שלפחות שעתיים ביום אני מבלה בפקקים. נהיה לי חושך בעיניים. אני כבר יותר מעשור מסקרת את תחום התחבורה אבל רק כשצללתי פנימה הבנתי את גודל המחדלים. זה הכסף הגדול שהמדינה מרוויחה מהרכב הפרטי שלנו. ההכנסות ממיסים ומאגרות על רכב מגיעים למיליארדים. זה התכנון הלקוי של הגופים שלא רואים לטווח ארוך, זו האובססיה שלנו לרכב הפרטי, זו התחבורה הציבורית הגרועה והלא מתפקדת, זה הלובי החזק של יבואניות הרכב וחברות הביטוח. הרבה גורמים חזקים מאוד עם אינטרס משותף להשאיר את המצב כמו שהוא. מאז שיצאו לרחובות ב-2011 על מחירי הדיור, המדינה באמוק לבנות כמה שיותר יחידות דיור אבל לא דואגים לתשתיות. אנשים קונים דירה ולא יכולים לצאת ממנה. אנחנו דוהרים לתוך קטסטרופה. העלינו לפני שבוע קמפיין ברשתות החברתיות עם האשטאג לא זזים. ביקשנו סרטונים ודוגמאות ממה שעוברים אנשים בכבישים, באוטובוסים. קיבלתי המון פניות. זה הפרויקט הכי שאפתני שעשיתי. בחצי שנה הקרובה, אחת לחודש, אני אעלה עם סדרת כתבות שתשודר במשך ארבעה ימים בשבוע. כל כתבה רבע שעה, אבל אני חושבת שכשנושא מעניין את הצופה, הוא בקשב אליו".
את, אני והמלחמה הבאה
"כשיצאנו לדרך עם הפרויקט וסימנו ביומן מתי הסדרה הראשונה תעלה, החשש הכי גדול היה שזה יתנגש עם לוח הזמנים הפוליטי. בדיוק זה סיום המנדט של בני גנץ, המגעים לממשלת אחדות. אבל אמרתי לעצמי בשכנוע עמוק שהצופים יוכיחו לנו שזה מה שמעניין אותם, החיים עצמם. צילמנו ביום שלישי השבוע. צוות הצילום ואני עלינו על אוטובוס בבוקר מראשון לציון לתל אביב ואז התחילה אזעקה. הנהג פתח את הדלת, כולנו יצאנו החוצה והשתטחנו על האדמה. יד אחת שלי גוננה על הראש וביד השנייה צילמתי את מה שקורה עם הסלולרי. שלחתי את זה למערכת והם ישר העלו את זה לשידור המתגלגל. כמה דקות אחרי ניגש אלי אחד הנוסעים ואמר לי 'שלחו לי ווטסאפ שראו אותי עכשיו בטלוויזיה'. הוא לא ממש הבין מה היה פה. זה היה משעשע".
גברים וביטחון
"אין ספק שחסרות נשים בתחום הסיקור הזה. אותי פחות מעניין לסקר צבא וביטחון, אבל אני רוצה להאמין שאם הייתי רוצה להיכנס לתחום, אף אחד לא היה מונע ממני. בעבר, התחום הכלכלי נחשב גברי. היום אף אחד לא מרים גבה על זה שאני כתבת כלכלית. אנחנו מחכים שתבוא מישהי ותגיד שזה מה שמעניין אותה לסקר. הדלת תהיה פתוחה. אני גם מאמינה שזה יקרה, שעוד תהיה כתבת צבאית. אבל אם מסתכלים על נוכחות הנשים בחברת החדשות בכללה, זו נוכחות מרשימה. הפרשנית המדינית שלנו היא דנה ויס ודפנה ליאל כתבת פוליטית. קרן מרציאנו ואני בכלכלה. אבל כן, בתחום הצבאי יש מקום לשיפור".
כלכלה
"אני מתה על כלכלה. התחום הפוליטי נחשב תחום מרתק, אבל הכלכלה שולטת בהכל. לא פעם, האינטרסים הכלכליים חזקים מהאינטרסים הפוליטיים, אנחנו רואים את זה בתיקים של נתניהו. קיבלתי פעם החלטה שביום שאפגוש מישהו שסדר היום שלו מאתגר ומעניין יותר משלי, זה יהיה היום שבו אבין שאני צריכה לעבור תפקיד. אני פוגשת הרבה מאוד אנשים ביומיום ועדיין לא נתקלתי במישהו כזה".
אליעזר פישמן
"פישמן אמר לי 'תעופי לי מהעיניים, תלכי קיבינימט' כשניסיתי לשאול אותו שאלה בדיון בבית משפט בעניינו. אם גבר היה עומד מולו הדברים האלה לא היו נאמרים. בסיטואציה הזו עמדתי על שלי וביקשתי לקבל תשובות. לא היה פחד, זה רק הגביר לי את האמביציה. זה עושה בדיוק את האפקט ההפוך. אני מבינה שאני פוגעת בנקודה רגישה שמישהו מגיב ככה ואין לי שום כוונה לוותר לו על תשובות. ולא, אף אחד אחרי זה אף אחד לא יצר איתי קשר ולא התנצל מטעמו".
יונית ואני
"יש לי שני כובעים. אני גם כתבת כלכלה ותחבורה בחדשות 12 ואני גם מגישה. הגשתי תקופה ארוכה את חדשות הלילה והיום אני מגישה מחליפה של רפי רשף. בראיונות תמיד מגיעה השאלה האם אחליף את יונית. אני מאוד נהנית מהגשה, זה עולם שהייתי רוצה להמשיך ולהתפתח בו. אבל יונית מדהימה והיא לא זזה לשום מקום. זה מאוד מחמיא שרואים אותי כמי שבעתיד יכולה לתפוס משבצת כזו, אבל אני עוד לא שם".
יונה לייבזון
"שיתוף הפעולה בינינו היה רעיון של גיא סודרי העורך ואבי וייס מנכ"ל חברת החדשות. זה נולד מתוך מחשבה שהתחום שלי, כלכלה, והתחום שלה, רווחה, משלימים. הכרנו עוד בגל"צ. היא הייתה מחזור מעליי. נוצר חיבור מידי בינינו. לא היו שום חבלי לידה. זה עבד מאוד טוב. מאוד שמחתי בשבילה על המינוי כשליחת חדשות 12 בארצות הברית. זה מהלך מדהים. האפשרות לחוות מגורים במדינה אחרת ולסקר את מערכת הבחירות שם שתיכף תתחיל. אני אשאר פה. פחות מדבר אלי לעבור מדינה ולסקר משם".
סלבריטאיות
"זה משהו שבא עם המקצוע ואני לא אוהבת. אני נורא שמחה לקבל תגובות מאנשים ברחוב. זה תמיד נותן רעיונות, כיוונים חדשים, פידבק. אבל פפראצי, לתעד אותי ברחוב? בחתונה שלי לפני שנה היה לי ברור שזה יהיה אירוע מסוקר. תיארתי לעצמי שיתעניינו וינסו לדלות פרטים. הכנתי את עצמי לזה נפשית לכן גם פחות התרגשתי. בסופו של דבר, אין לי שליטה על הכל".
אמא, העיתונאית נחמה דואק
"היא המורה הכי טובה שלי והחברה הכי טובה שלי. התקבלתי לגל"צ ול-8200. אמא שלי אמרה אז ברור ש-8200 ואני בחרתי בגלי צה"ל. היא הזהירה אותי מהמקצוע הזה, הוא קשה, הוא מלחיץ, הוא בירידה, אין שם כסף. אבל מרגע שאמרתי שאני הולכת לגל"צ, היא עמדה מאחוריי. כשהתחיל מאבק פתיחת המרכולים בשבת. ראיינתי את מי שהתחיל את כל המאבק הזה, בעל מכולת קטנה בשינקין. אני מגיעה ומראיינת אותו מול המצלמה ואז אני שומעת קול מאחוריי, 'מה אתה עושה, אתה הבטחת לי בלעדיות. למי אתה מתראיין עכשיו?! אני מסתובבת ואני אומרת 'אמא'. עוד לוקח לה כמה שניות להבין. היא הייתה לגמרי בתוך הסיטואציה העיתונאית, ממשיכה להגיד לו 'סגרתי איתך בלעדיות'. כשהיא מבינה שזו אני התחלנו לצחוק. היא ירדה מסוגיית הבלעדיות לאור המצב הייחודי שנוצר".
מסורת
"גדלתי במשפחה מאוד מסורתית. כל המשפחה נפגשת ועושים קידוש בשישי. אני לא מוכנה לוותר על זה. אנחנו נגיע לקידוש באוטו וגם נשאיר את אולפן שישי ברקע. אני מאוד אוהבת את כל מה שקשור ליהדות. יש בה הרבה מסרים שאני מאוד מאמינה בהם. יחד עם זאת, אני מסתייגת מהמונופול של הרבנות בחיי האישות והפרט. לא הייתה שאלה בכלל איך לעשות את החתונה. החתונה שלנו הייתה חתונה דתית אך לא דרך הרבנות. אני חושבת שהצורך של אנשים לנסות להבין עד כמה אתה דתי נולד מהצורך לקטלוג, לסדר. אני לא בטוחה שאני נכנסת לתוך קטגוריה ספציפית. בחרתי לעצמי דרך ביניים".
חרטה
"בתחילת הדרך המקצועית שלי זנחתי קצת את המשפחה והחברים. בהתחלה כל כתבה וכל פרויקט נראו כמו דבר בלתי אפשרי לצליחה והשקעתי בהם את כל האנרגיות ואת כל המשאבים. בשנתיים האחרונות אני מנסה לאזן בצורה טובה יותר בין החיים המקצועיים לחיים האישיים שלי. היום אני מאוד מקפידה גם להמשיך להיפגש עם משפחה וחברים גם בתקופות הכי הכי לחוצות".