ישראל היא לא מדינה של דיוות. אנחנו ציניים ומפוכחים מדי בשביל ליהנות בלב שלם מתיאטרליות מוגזמת. חם מדי בשביל להתלבש בשמלות מצועצעות ולשים איפור כבד. חם מדי בשביל להתאמץ. גם אין כל כך מקום לדיוות בישראל, הרי גם ככה נפגוש אותן בסוף במתנ"ס או באמפם. אבל את מירי מסיקה זה לא מעניין. מסיקה היא דיווה בעיני עצמה, ככה היא מתנהלת בעולם, ואם העולם לא רוצה לקבל את זה, היא תכופף את רצונו. בלב שלה היא מלכה, וזה כל מה שמשנה. אנשים יכולים להיות אדישים כלפיה, צינים, להתייחס אליה כאחד האדם, זה לא מזיז לה. המלוכה של מסיקה לא תלויה בעיניי הנתינים, היא נובעת מתוכה.
הדיון על מירי מסיקה תמיד מתחיל ונגמר במילה "דיווה" (ברצינות, תסתכלו על כותרות רוב הראיונות שהעניקה), ולמרות החשש מבנאליות, זאת הנקודה שממנה אפשר להתחיל להבין את הקסם הטלוויזיוני שלה. חזרתה למסך בשנה וחצי האחרונות אחרי הפסקה של ארבע שנים, הזכירה לכל מי ששכח, שמסיקה היא אישיות טלוויזיונית חד פעמית, אחת הטובות שיש לנו פה. לא ראיתי פריים אחד מהתכנית החדשה בהשתתפותה, "אביב או אייל - מי ימצא את תגלית השנה" (שני הקרוב, קשת 12), אבל אני יכול כבר עכשיו לקבוע בוודאות שהיא תהיה הכוכבת האמיתית. היא לא מוזכרת בשם התכנית, הפורמט לא נבנה סביבה, זה לא משנה. כשמירי מסיקה שם, הכל סובב סביבה.
מסיקה היא לא ביונסה, שמרחפת מעל לאדמה, זוהרת ברקיע, המציאות לא נוגעת בה. היא לא נמצאת בעננים אלא עומדת על קצות אצבעותיה, כמו ילדה קטנה, מותחת את עצמה כמה שאפשר, באמונה תמימה שכך תגיע לשמים. הגב שלה תמיד זקוף, הפנים מוטות מעלה, הלסת מודגשת והמבט חודר, אבל האינטונציה שלה תמיד מהורהרת ומבולבלת, כאילו היא מספרת על חלום שהיא לא בטוחה שחלמה. הפער הזה הוא בדיוק מה שמייצר כל כך הרבה הזדהות וחיבה.
זמרת אלוהית, מנחה אנושית
מאז שפרצה לבמה כסנונית הראשונה של כנופיית רימון, מסיקה נהנתה מדימוי מעט, איך נאמר, דודתי. נקודת האמצע בין קרן פלס וריטה, לא בדיוק המקום הכי רענן ובועט להתמקם בו. הלהיטים מאלבומה הראשון "מירי מסיקה", הפכו לסמל הפלייליסט הגלגלצי. אפילו כשקיבלה משרת פרזנטורית לפני כשש שנים, זה היה למותג עממי חסר גלאם ("מתאים לי", במיתוג המחודש ML). גם מחזות הזמר עטורי השבחים שבהם השתתפה, והחברות הצמודה עם פלס, שסבלה ממיתוג דודתי בעצמה, שידרו תדמית מיושנת ומעייפת מעט. פתאום, כשהיא עברה מהבמה למסך הקטן, ובמקום לשיר התחילה לדבר (עם פרצי שירה מזדמנים, כמובן), גילינו אישיות כיפית, מקסימה ומצחיקה.
כזמרת, מסיקה היא מופע של רגש טהור, חסר עכבות, מופרז. היא יודעת לקחת שירים לקצה האמוציונלי שלהם, לסחוט אותם עד טיפת הדרמה האחרונה ולהגיש. אין בה ציניות או התעסקות במודעות עצמית, הכוונה טהורה והעיניים עצומות. דמותה הטלוויזיונית לעומת זאת, משלבת את המלודרמטיות עם קריצה מאוד ברורה. בניגוד לביצועי השירים, ולמרות שיש לה נטייה לפרוץ בבכי בערך כל רבע שעה, מסיקה לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. ההומור העצמי שלה, דיווה בעיני עצמה שרק יורדת על עצמה, מזכיר מעט את השטיק המרכזי של מיה דגן. גם דגן נוהגת לפרוץ בבכי ולדבר על משקל ומאכלים אהובים כמו מסיקה, אבל דווקא ההשוואה הזאת מדגישה את האיכות שמבדילה אותה מחברותיה. היא פשוט מצחיקה יותר, שנונה יותר, פרועה יותר וכריזמטית בהרבה.
_g.jpg "מירי מסיקה בהבימה (צילום: אורית פניני)")
כשהיא מתיישבת על כס השופטת או כשהיא מתראיינת לאולפן שישי או בגיא פינס, המלודרמטיות הרגשנית מקבלת דוק של ציניות משועשעת, מתובלת בהומור עצמי מפוכח וחד. היא כבר לא דיווה. במקום זה, היא מעלה הצגה קומית טראגית על דיווה. ההבדל נשמע דק, אבל בצפייה הוא ברור לחלוטין. היא לא כבדה, מנותקת או מביכה, ודווקא המאמץ המורגש שלה להשתלט על המסך הופך את הופעתה לשובת לב. יותר מכל, מסיקה מזכירה לי את אחיינתי בת ה-6 כשהיא מעלה מופע מול כל הדודים בארוחת שישי. כל העיניים עליה ולא בגלל הכריזמה (ויש כריזמה), אלא כי היא צועקת על כולנו לשבת בשקט ולהסתכל עליה. כך גם מירי, היא לא גונבת זמן מסך, היא חוטפת אותו בחיוך ממזרי, בלי להסס ובלי להתבייש.
היא מדברת מהר מהר ובהתלהבות לא מוסתרת, להספיק להכניס כמה שיותר מילים לפני שתאבד את חוט המחשבה, או לפני שהמצלמה תעבור למישהו אחר. בכל שלב במונולוג, היא יכולה לפרוץ בשירה ספונטנית או להתחיל לדמוע, ומיד להמשיך בשטף הדיבור התזזיתי. בריאליטי, כשהיא מחליטה שמתמודד שהודח נגע לליבה מסיבה מסוימת, היא תרדוף אחריו למסדרון ותחבק אותו בבכי. אם מתמודד יתחיל לשיר (אחרי האודישן) שיר שהיא אוהבת, היא תעלה לבמה ותחטוף לו את המיקרופון. אם היא מרגישה שמתקרב רגע מרגש של אחד מעמיתיה השופטים, היא תתיישב בחיקו ותהפוך אותו לשלה. כשהיא מקשיבה לשיר, כל הבעתה משדרת הקשבה, עד שנראה שהיא מרוכזת יותר בהבעת ההקשבה מאשר בשיר עצמו. ברור שזה לא נכון, היא לא צריכה להתאמץ בשביל לשנות את הבעותיה, היא התאמנה על כולן מול המראה מאז שהייתה ילדה קטנה, או כך לפחות זה נראה.
דמותה המלבבת של מסיקה משתלטת על המסך, לוקחת את כל האוויר מהחדר. בין אם זה כתב שמבקר בביתה לאייטם קצר ולא מצליח להשחיל מילה, ובין אם זה אחד השופטים שלצידה שרוצה ליהנות גם הוא לרגע מאור הזרקורים, רק כדי לגלות את מסיקה מזמרת על ברכיו. זה עשוי להישמע בעייתי, שהרי היא נמצאת שם בתפקיד של שופטת, היא לא זאת שמופיעה. אבל זה לא בעייתי, להיפך, זה מה שהופך אותה לשופטת ריאליטי מושלמת.
הצעצועים החדשים: אביב גפן ואייל גולן
תחרויות ריאליטי הפכו מזמן למופע של השופטים, הם מה שמעניין. אחרי עשרות עונות, אנחנו נשמח לגלות זמרים או בשלנים חדשים, אבל אנחנו מתיישבים לצפות בשביל הטאלנטים. מי השופט הכי טוב בריאליטי הישראלי? בעיניי אייל שני. בשלן בחסד, אין ספק, אבל השיפוט שלו לרוב לא קשור בכלל למנה אותה הוא בוחן, ובכל מקרה אי אפשר אף פעם להבין אם אהב את המנה או לא. אנחנו לא רוצים את הדעה האובייקטיבית של השף המוערך, אנחנו רוצים לראות את המופע. למסיקה אין את הלהטוטנות המילולית של שני, או את הניתוק העמוק מהמציאות, אבל כמוהו היא מבינה שאם המצלמה אוהבת אותך, זכותך ואפילו חובתך לגרום לה להתמקד בך כמה שיותר.
מסיקה נולדה לריאליטי. היא רגשנית וקפריזית, זורעת כאוס, מחזירה סכסוכים ישנים, מעלה לפני השטח מתחים חבויים וארגז השטיקים שלה לא מתיישן. היא לוקחת רגעים שגורמים לאחרים למבוכה, ודוחפת אותם עד לקצה. איפה שכולם מסמיקים - מירי מסיקה מתעוררת. האודישן ב"דה וויס" בו מתמודדת ביצעה את השיר "אשה חרסינה" של מסיקה ולא קיבלה אפילו קול אחד, היה קשה לצפייה כשלעצמו, אבל מירי החליטה לקחת את הרגע המביך ולחקוק אותו בזיכרון. היא רדפה אחרי המתמודדת המאוכזבת וחיבקה אותה בדמעות. זה לא היה רגע מרגש, המתמודדת לא ממש הבינה מה רוצים ממנה וכל המחווה התפספסה. זה היה כל כך חורק וצורם, שזה הפך כבר לסימפוניה של רעשים, התנגשות חזיתית בין אכזבה קטנה וטבעית לבין דרמטיות מוגזמת וגדולה מהחיים. אני לא יכול לצפות בקטע מבלי להסיט מבט ולהתכווץ בחיוך מטומטם, אבל בדיוק מאותה סיבה ראיתי אותו כבר יותר מעשר פעמים.
בעונה הרביעית של דה וויס, אליה הצטרפה כמה שנים אחרי ששפטה בשתי העונות האחרונות של "כוכב נולד", לא היה לה יותר מדי עם מי לשחק. אברהם טל מתנחמד מדי ושלומי שבת ישן על הכיסא וביקש שלא יעירו אותו עד הגמר. מירי הגיעה לאולם הכיסאות המסתובבים ומצאה את הקונטרה המושלמת לחדווה הנאיבית שלה – אביב גפן, התגלמות המרמור האשכנזי והפוזה ההיפסטרית (וגם המוזיקאי הכי חשוב ומצליח בחבורה, אבל זה פרט שולי). גפן היה הזיווג המושלם למסיקה, לידו היא נראית יותר מזרח תיכונית, יותר עממית, הוא מספק לה כר נוח לחבטות ועקיצות ידידותיות, ופרטנר פרובוקטיבי לדיונים מוזיקליים תרבותיים מעמיקים יותר.
עכשיו, בתכנית החדשה, היא קיבלה צעצועים חדשים לשחק איתם. אייל גולן בוודאי ירוויח מנוכחותה. הוא לא מרבה במילים ולא מאוד קשה להביך אותו, כלומר הוא קורבן מושלם להצגה המשתלחת של מסיקה. אבל הפרטנר העיקרי למשחקים של מסיקה לא יהיה אביב ולא אייל, אלא מערכת היחסים בין שני האמנים.
התכנית נבנתה סביב המתח רב השנים בין מלך הפופ המזרחי לבין אחד הנציגים האחרונים של הרוק הישראלי (לא נגיד האשכנזי) - מתח תרבותי, יצירתי ואישי. בין אביב ואייל יש קנאה ברורה, ולשניהם יש אגו ענק. רוב המתח הזה עלול להישאר מתחת לפני שטח, אם לא יהיה מישהו שיוציא אותם מהפאסון ויגרור אותם חזרה לבוץ. יש לי הרגשה שבשביל זה הביאו את מסיקה.
קוראים לה "הבוררת", אבל אפשר גם לקרוא לתפקיד "המלהיטה". היא באה לחמם את הגזרה, היא חותרת למגע, יוצרת אקשן. וכן, כמו ילדת חוג תיאטרון קלאסית, שמעלה הצגה בפני הדודים בסלון, בהתחלה זה אולי קצת מביך, אבל כשהיא מסיימת את המופע ומשתחווה, קשה שלא להחזיר לה אהבה.